אימא של נעם, לכי להצביע

נעם שלי בת שלוש וחצי. ממבטי אני יכולה לומר שהיא נס הבריאה. בספטמבר הקרוב, אחרי שנתיים בגן פרטי ויקר מדי היא תעבור שמחה וטובת לב לגן עירייה. כמה עובדות לגבי גן עירייה: יש שם יותר מדי ילדים, הגננת עייפה מדי, משלמים לה מעט מדי. בסוף כל יום אבוא לאסוף אותה ברגע האחרון, כי אני עובדת קשה מדי. למדתי הרבה מדי במוסדות אקדמיים רבים מדי - בשביל להרוויח מעט מדי. ואיכשהו החלום על קניית דירה רחוק מדי.

עוד בערוץ הדעות של ynet

המלחמה בעוני / אורי אבירם

להצביע עבור נעם הקטנה(צילום: רון ברקאי)

כשנעם תעלה לכיתה א' הכיתה שלה תהיה צפופה מדי. יותר מדי ילדים יתחרו על תשומת הלב של מישהי שפעם חשבה שחינוך זו שליחות והיום מתקשה לסגור את החודש. הם יקראו לה "המורה" וגם בשבילה דירה זה חלום רחוק מדי. אימא שלי הייתה פעם מורה. האם כבר אז זה היה מקצוע שמשתכרים בו מעט מדי וצוברים תסכול רב מדי כי הגזענות האלימות והשנאה היוקדת נמצאים שם מגיל צעיר מדי?

כשישאלו את נעם בגן "מה תרצי להיות כשתהיי גדולה?" היא תגיד "רופאה" או "גננת". בשבילה רופאה היא קוסמת. היא עוד לא יודעת מה זה עושה לנפש לפגוש במסדרונות הרפואה הציבורית יותר מדי אנשים הזקנים מכדי לשכב במסדרונות הקרים מדי. שם, במקום להבריא הופכים במקרה הטוב לאומללים ובמקרה הרע פשוט מתים. הלוואי שגם לא תדע.

הרבה לפני שהפכתי ל"אימא של נעם" הייתי זו שמדברת על כל מה שמפריע לה כאן. היה לזה אפקט מזכך: לשתף חברים באאוץ' בבטן נוכח הגן הצפוף, פס הייצור בבית הספר, התור לניתוח, האלימות בכדורגל, השנאה לאחר, יוקר המחיה - לשתף זה מרגיע. אבל בשלב מסוים "לדבר על" פשוט לא הספיק לי יותר. נעם ואני נשארות כאן, וכל עוד אני המבוגרת בינינו, האחריות שיהיה לה טוב מונחת על כתפיי.

אני רוצה שהיא תהיה שמחה בחלקה, ושתהיה לה הזדמנות אמיתית להצליח, בין אם גדלה ברמת השרון או בקריית שמונה. אני רוצה שבית הספר יהיה מקום שבו היא פוגשת גם את מי שדומה לה אבל גם הרבה אחרים, ושיטפחו את היכולת המדהימה שלה למצוא עם האחר מכנה משותף. אני רוצה שהיא תגדל לשמוח על כך שהיא אישה שוות זכויות, שוות חובות. אני רוצה שייקחו אותה בחשבון כשמקבלים החלטות על איך מחלקים את התקציב. אני רוצה שהיא תשכח שהכירה מושגים כמו: מקלט, אזעקה, טילים. ואני לא מתכוונת להסתפק ב"לדבר על זה".

"צעירים מצביעים" לא קמה ביום חורף סגרירי כשכמה אנשים חולמים החליטו לשנות את העולם. היא קמה כי אנשים כמוך וכמוני הבינו שהם לא יכולים להיות אדישים יותר, ושהם מוכרחים להשתתף בסיכוי לשנות ולעשות כאן טוב יותר. כי להחרים את המשחק זה לצאת החוצה, זה לבחור לתת לאחרים להחליט. אז אנחנו בוחרים לממש את הזכות הכי ראשונית שלנו ומצביעים. ועובדים קשה כדי להביא את כל החברים שלנו - האופטימים, הנלהבים, הציניקנים, האדישים, המעודכנים, הכועסים, העצובים, המנותקים, המתלבטים - לעשות קפיצה של אמונה ותקווה ולהצביע. אחרי הכול, לכל אחד יש את ה"נעם" שלו.

אנחנו מפסיקים "לדבר על" ומתחילים להעיר את הצעירים, כדי שיעירו בתורם את האנשים שמקבלים את המנדט להשפיע על החיים שלהם, שלי ושל נעם. להצביע זה להבין שאנחנו נשארים כאן, שאנחנו לא מוכנים שאחרים יחליטו בשבילנו, שאנחנו לוקחים אחריות על החיים שלנו ושאנחנו מאמינים שיכול להיות לנו טוב. ב17 במרס אף אחד לא יחליט בשבילי. אני הולכת להצביע.

לירון טייץ, מנכ"לית משותפת עמותת קו הזינוק, ממובילות הקמפיין "צעירים מצביעים " שמעודד צעירים להצביע בבחירות הקרובות

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il