החדש של נואל גלאגר: רודף אחר האתמול

אם אתם צרכני מוזיקה בריטים - או קוראים נלהבים של אתרי מוזיקה כמו NME, סביר להניח שהיה לכם קשה לחמוק מנואל גלאגר בחודשים האחרונים. מנהיג אואזיס לשעבר הכין את העולם לקראת צאת אלבומו השני במסגרת קריירת הסולו שלו עם ה-"High Flying Birds" עם שלל כותרות קיצוניות ועוקצניות מראיונות שונים שקיים, כמיטב המסורת שהוא ואחיו שיכללו לכדי אמנות בימים בהם היו מלכי הרוק הבריטי.

"יותר כיף לצרוך פטריות הזיה מאשר מוזיקה", הצהיר לא מזמן, ונימק "שירי פופ אורכים שלוש דקות בלבד. פטריות הזיה נותנות לך חוויה של שש שעות טובות". בראיון אחר תקף את להקות הרוק הגדולות בבריטניה היום, ארקטיק מאנקיז וקאסאביאן, על כך שעל אף הצלחתן הן לא היוו השראה עבור דור חדש של מוזיקאים ממעמד הפועלים, תהה לאן נעלמו כל הדמויות הגדולות של עולם המוזיקה ואפילו היה בין היחידים לפוצץ את בועת הפאסון של סולן המאנקיז אלכס טרנר.

בסוף השבוע האחרון הוא התייחס שוב, בפעם המי יודע כמה, לאפשרות של איחוד להקתו המיתולוגית לאחר שהשלים עם אחיו ליאם. "הייתי עושה זאת תמורת חצי מיליארד פאונד", הצהיר, והבהיר שכדי לראות את החבורה ממנצ'סטר שוב ביחד על במה (וזה עוד יקרה בעתיד, שלא יהיה לכם ספק) נצטרך להמתין עוד כמה שנים טובות.

אבל ההצהרות החשובות ביותר של נואל בחודשים האחרונים נגעו לאופן בו הוא תופס את תעשיית המוזיקה הנוכחית. בראיון אחד אמר המוזיקאי: "בעבר האמנים היו אלה שמניעים את התעשייה. הכל קרה באופן מקרי והתעשייה הגיבה ללהקות בשטח והתאימה את עצמה. כשהבריטפופ פרץ,  תעשיית המוזיקה לקחה צעד אחורה ואמר 'מה לעזאזל קורה פה? כל האנשים האלה הם מכורים לסמים ומטורפים!' היום המוזיקאים משרתים את תעשיית המוזיקה ושואלים אותה מה היא צריכה. בגלל זה כל האמנים המצליחים ביותר היום הם כאלה שיצאו מאקס פקטור".

בראיון אחר סיפר כי הוא הסכים לא להסכים עם חברו הטוב בונו, על האופן בו הוציאה יו-2 את אלבומה האחרון, כמתנה בהפתעה שהונחתה בחינם בכל מכשיר סלולרי של חברת אפל. "אני אוהב ליצור ציפייה לאלבום, לא זבנג וגמרנו", אמר, והוסיף "אף אחד לא דיבר על השירים באלבום הזה, אם הם טובים או רעים. כולם רק דיברו על אופן ההפצה". בין לבין הוא גם אמר את מה שמוזיקאים רבים היום מתביישים להגיד, והודה שהוא לא בעד חלוקת מוזיקה בחינם - אם כבר, הוא היה מעדיף לגבות עוד כסף על היצירה שלו.

נואל גלאגר בראיון מלפני 3 חודשים 

יתכן שהוא צודק, אפילו יתכן מאוד. אבל בשלב זה של חייו, רגע לפני גיל 50 ואחרי 21 שנות קריירה, ממבט מהצד נואל גלאגר נראה קצת כמו זקן נרגן שמביט בחשדנות אל העולם החדש, מתפייט על זמנים עברו, פוסל את גיבורי התקופה ובעיקר מסרב להתקדם עם הזמנים. בעוד קולגות בנות דורו כמו תום יורק או דייימון אלברן צלחו את המעבר לעולם דיגיטלי ועשו את האדפטציה המוזיקלית והטכנולוגית כדי להשאר אמנים רלוונטיים, נראה שנואל בעיקר עסוק בלפסול טרנדים עכשווים בעולם המוזיקה, ובלטנף על כוכבי הווה (גם אם הוא עושה זאת בחינניות ובשנינות האופיינים לו).

ולראייה, כשחברי "סליפורד מודס", צמד מוזיקאים מינימליסטיים מנוטיגנהאם שיוצר פאנק חברתי מתריס וזועם, טענו כי ידיו מוכתמות בדם היעדר המחאה מהמוזיקה הבריטית, עקץ אותם גלאגר בחזרה באומרו: "יש לי דם על הידיים ושמפנייה באמבטיה". לא בדיוק החומר ממנו מרימים מחאות היום. לא מקרי, אם כן, שגלאגר בחר לקרוא לאלבום החדש שלו "Chasing Yesterday".

לא רע אבל לא מספיק טוב

כשאלבום הסולו הראשון של נואל יצא בסוף 2011, היה ברור שלפנינו עומד אדם נחוש בדעתו להוכיח נקודה, והיא שיש חיים אחרי אואזיס. ושגם אם האלבום של אחיו ליאם עם להקת "בידי איי" היה לא רע, האלבום של האח הבכור יהיה מעולה. הוא גם הצליח לעשות זאת, עם אסופת שירים נהדרת ברובה. באלבומו החדש, שיוצא קצת יותר משלוש שנים מאוחר יותר, נראה שנואל בעיקר עדיין שואב השראה מאבות אבותיו (קרי - ביטלס, סטונס וטי רקס). לעתים זה עובד לו נהדר, ובמקרים אחרים נשמע לעוס וטחון.

"Do The Damage" - בי סייד שלא מצא דרכו לאלבום

כך נע לו "רודף אחר אתמול" בין המשובח והמלהיב למוכר והגנרי. "Riverman" שפותח את האלבום אמנם נבחר כשיר האהוב על כותבו, אך מדובר בלא יותר ממחווה ל-"Wonderwall" בתוספת סולו מעדות הפינק פלויד. "In The Heat Of The Moment" הוא שיר קצבי ומשובח שלא במקרה נבחר להיות הסינגל הראשון מהאלבום, ו-"The Girl With X-Ray Eyes" העוקב אמנם מצליח להיות כיפי (וגם יותר ממרפרר אל "Stairway To Heaven"), אבל גם הוא וגם "The Dying Of The Light" נשמעים כמו עוד בלדה המנונית שנואל תמיד דאג לשתול בכל אלבום של אואזיס, מסוג השירים שהבחור כותב יחד עם הקפה של הבוקר.

וחוסר האחידות ממשיך: "The Right Stuff" הוא קטע פסיכדליה ג'אז-בלוזי, מסוג השירים הטריפים של הלהקה ההיא שהפכה אותו למפורסם, שיר מצוין לשקוע בו במצבי תודעה פחות צלולים. "The Mexican" שהוכנס לאלבום ברגע האחרון, מזכיר - בקטע טוב - את קווינז אוף דה סטון אייג', לו הייתה לו הפקה אגרסיבית יותר, בעוד ""While The Song Remains The Same" נשמע בדיוק כשמו – כמו משהו ששמענו אלף פעמים בערך. "Ballad Of The Mighty I", השיר הסוגר את האלבום, הוא שיתוף פעולה עם איש הסמיתס ג'וני מאר, שלא מצליח להגיע לגבהים, נשמע דומה מדי לרצועה "AKA..What A Life" מהאלבום הקודם, ובאופן כללי הוא שיר שלא מתחשק לשמוע אחרי האזנה אחת בלבד, סיום לא ראוי לאלבום לא רע.

סיום לא ראוי לאלבום לא רע

אך באמצע פרבולת השירים הטובים יותר או פחות, מופיע לו פתאום פיק נדיר. "Lock All The Doors" הוא רצועת רוקנ'רול אנרגטית ומלאת כוונה, שנשמעת כמו קלאסיקת אואזיס בשיאה. שילוב נכון ומדויק בין "Bring It On Down" ל-"Morning Glory" (עם נגיעות של הבי-סייד "The Fame"), חגיגת גיטרות ונעורים שמוכיחה שבלבו של המוזיקאי השבע מסתתרת עדיין נשמת מורד שמסוגלת להלהיב ולהחזיר אותך לכמה רגעים לגיל 16. לא פלא, אם כן, שמדובר בשיר שנכתב ב-1992.

בעוד האלבום החדש של נואל גלאגר בהחלט פחות מוצלח מקודמו, קשה להגיד כי מדובר באלבום רע. מי שאוהב את הרוקנ'רול שלו פשוט, בסיסי, כיפי ועתיר רפרנסים, הומאז'ים וגניבות עצמיות, לוודאי יהנה ממנו. אלא שבעידן של תחרות אינסופית וצלילים חדשים, אולי כדאי היה לנואל בכל זאת להוציא את האלבום המסקרן עליו עבד עם מפיק הפסיכדליה אמורפוס אנדרוגינוס. אלבום אשר נגנז ולא יראה כנראה אור יום – בעיקר כי לקח את גלאגר אל מחוץ לאזור הנוחות שלו. אתם יודעים, האזור בו נמצאים החיים – לא אלו השבעים והמדושנים, כמו אלו המרגשים שמוציאים ממך חומרים שלא ידעת שעוד נמצאים שם.

בגיל 47 נואל גלאגר הוא אייקון רוק בריטי, איש מצחיק ושנון שיכול ללמד את מוזיקאי ההווה איך להעניק ראיון וליצור לעצמך פרסונה ממגנטת גם מחוץ למסגרת מוזיקלית. אלא שהוואן ליינרים המצוינים שלו הם אולי חומר נהדר לטוויטר (לא שיש לו כזה. גלאגר הוא מתנגד נחרץ לרשתות חברתיות), אך הם לא יביאו לו מעריצים חדשים. בשביל זה הוא יצטרך להסתכל קדימה, לעבוד עם מוזיקאים חדשים גם אם הם נשמעים לו מוזר בהתחלה, ובעיקר להבין שכדי לשרוד ולהמשיך להיות רלוונטי, הוא יצטרך להפסיק לרדוף אחר האתמולים שלו.