גרהם סימסיון: "אספרגרים שונים, לא נחותים"
הדמויות שלו הן קודם כל בני אדם ורק אחר-כך אסופת דעות, אמונות וסטריאוטיפים. גרהם סימסיון, שהביא לעולם את דון טילמן הלוקה באספרגר, חוזר בספר המשך ל"פרויקט רוזי", בו מצטרף חבר חדש למשפחה שטורף את הקלפים הכל-כך מאורגנים של הגיבור
אחת לכמה שנים זה קורה, כמו סיפור סינדרלה - ספר ביכורים הופך להצלחה עולמית מסחררת, והופך את חייו של המחבר בן לילה. זה מה שקרה לגרהם סימסיון (59) הניו-זילנדי שפרסם ב-2012 את "פרויקט רוזי". מקדמות בסך שני מיליון ליש"ט ותרגום לשלושים וחמש שפות, גרמו לו "לחיות את החלום" כדבריו ולהזניח את עיסוקיו האחרים, בעלים של חברת ייעוץ עסקי ומערכות מידע וכן חברה נוספת ליינות. סימסיון שימש גם כדוקטור לכלכלה באוניברסיטת מלבורן.
"ברור שהופתעתי, זה היה ספר ראשון, ואני חושב שרוב מי שכותב ספר ראשון, לא רואה שום מטרה מלבד לפרסם אותו, שזה קשה מספיק, בהחלט לא ציפיתי לשיעור הצלחה כל כך גדול, אני מאוד מאושר מכך, ברור. כמובן, יש לזה גם מחיר, לא מעט רגעים של לחץ", הוא אומר, ועתה, שלוש שנים אחרי, יוצא בעברית בהוצאת אחוזת בית (תרגום: סיון בסקין) ספר ההמשך שנקרא "אפקט רוזי".
גם הפעם עומד במרכז הספר, דון טילמן, ואחרי שבפעם הקודמת מצא את אהבת חייו רוזי בצורה לא שגרתית, הפעם, אחרי שהם כבר "זוג מבושל", רוזי מודיעה לו שהיא בהריון, לא מתוכנן כמובן, ודון נערך לכך כמצופה - זאת אומרת, בדרך הכי לא מצופה שאפשר, מה שגורם ללא מעט בעיות, טכניות, זוגיות, חברתיות, ומטלטל את חייהם לכדי משבר זוגיות ממאיר.
אבל סיפור אהבה ייחודי כמו של דון ורוזי לא יכול למות, הוא חייב להחלים, לא מדובר בספוילר, כי העלילה השדרתית בספר היא סך הכל צפויה, אבל מה שקורה בתווך הוא הדבר המעניין והמרכזי, לכן זה יהיה במובן מה שטחי לראות ב"אפקט רוזי" כעוד ספור אהבה עם הפי-אנד.
וזה עדיין לא נגמר בזאת; סימסיון מתכנן עוד שלוש שנים לפרסם את החלק השלישי - לפני כן מתכנן להשלים כתיבתם של שני ספרים אחרים, סיפורי אהבה, אחד מהם בשיתוף פעולה עם אשתו, הסופרת הניו-זילנדית אן בוסט - ולתאר את החיים של דון ורוזי אחרי הולדת בנם האדסון, ואולי גם לצרף אחות קטנה.
קל אולי ישר להיות שיפוטיים ולומר שהוא עושה זאת בגלל ההצלחה ומסיבות מסחריות בלבד, אך זה לא לגמרי המקרה כאן; סימסיון פשוט מאוד נהנה לכתוב את דון, ואת ההנאה הזו, הניכרת במיוחד באופן בו דון מבין וחווה את העולם, ניתן בהחלט להרגיש ב"אפקט רוזי", הנאה שמספקת גם לא מעט קטעים קומיים בלתי נשכחים.
להבין את האספרגר
דון הוא לא דמות רגילה, וזה מה שייחד אותו והעניק לו כל כך הרבה קסם וקוראים, יש לו "תסמונת אספרגר", ולמרות שהוא לא אובחן ככזה, והוא לא רואה עצמו ככזה - אלא רק כ"שונה" - אין בכך כל ספק, מה שאקסיומטית שם אותו (את דון, ואת סימסיון עצמו) כמי שמייצג קהילה שלמה, ועם אחריות גדולה מאוד, גם אם הוא לא בחר בה, לייצג אותה במובן מסוים, על כל המשתמע מכך.
"אחרי הספר הראשון קיבלתי פנייה מקהילת האוטיסטים, שכתבו לי כי דון הוא פורטרט חיובי של תסמונת אספרגר, אפילו הזמינו אותי לשאת נאום בכנס שלהם, וזה היה מרגש ומפעים לשמוע אחרים ולהחליף דעות, למרות שלרגע לא ראיתי את עצמי כמומחה. בנוסף, הופתעתי מאוד כשאנשים שקראו את שני הספרים אמרו שהם עזרו להם להבין יותר טוב אספרגרים במשפחה שלהם, לפעמים אחרי שנים רבות", אומר סימסיון.
יש סצנה חזקה בספר בה לידיה מטיחה בדון, "רק אל תביא ילדים", האם היא מסמלת את האג'נדה שיש לך אולי כלפי אספרגרים ואוטיסטים והיחס האטום והמנותק מהמציאות שלחברה יש כלפיהם?
"לא היתה לי שום אג'נדה כשהתחלתי לכתוב, באמת התרכזתי בלספר את הסיפור, אבל כשאתה כותב, אתה כנראה מכניס את הערכים וההשקפות שלך בלי להיות מודע לכך, ההשקפה שלי לגבי אספרגרים זה שהם שונים, אבל בהחלט לא נחותים, יש להם רק מאפיינים ורגישויות אחרות שהחברה צריכה לדעת לקבל.
"דון אומר בספר כי חברה שיהיו בה רק דון טילמנים תהיה נעימה, בטוחה ויעילה עבור כולם, אולי זו הגזמה, אבל לדעתי היא לא תהיה גרועה יותר מחברה של נוירו-טיפיקלים בלבד, אז בהחלט אני חושב שאנו צריכים לראות בטילמנים מיעוט ולא קבוצה של נכים ומוגבלים, ובהחלט, ההערה של לידיה היא רגע חשוב בספר, שמשקף גם דברים אחרים, את האופן השיפוטי והמוטעה בו אנשים רואים אנשים אחרים ומסיקים מסקנות על סמך רושם ראשוני בלבד".
אכן דון טילמן הוא אדם תפקודי, מצליח, עם מערכת הפעלה אחרת (מישהו פעם נתן מטאפורה מאלפת
והשווה את הנוירו-טיפיקלים - כל מי שלא על הספקטרום - לכלבים ואת האוטיסטים לחתולים), והוא "נאלץ", לייצג במובן מסוים ספקטרום רחב של אנשים המאובחנים כאוטיסטים, למרות שבפועל הוא אמור לייצג רק את עצמו. אבל לא כל האספרגרים והאוטיסטים הם כל כך מוצלחים, ובניגוד לדון, הם סובלים לא מעט ממצוקות רגשיות קשות, מחוסר אוריינטציה, מבדידות מתמדת, מדכאונות חמורים וזקוקים לסיוע סוציאלי וטיפולי.
"כל אדם הוא שונה, ודון הוא רק אדם אחד, ואיך שהוא חי ומה שקרה לו אומר בעיקר על עצמו, ולא בהכרח משליך על אנשים אחרים, עם או בלי אספרגר", ממשיך סימסיון, "אבל לפי דעתי, העולם נהיה קל יותר עבור אספרגרים ברגע שהם עוזבים את בית הספר, הם יותר יכולים אז להחליט באיזו סביבה הם יחיו, עם מי הם יתרועעו ומה הם יעשו עם החיים שלהם, יש הרבה מקומות ידידותיים עבורם, בית הספר הוא בהחלט לא אחד מהם".
אבל אין פה במובן מסוים בעיה מובנית, אחרי קריאה בספרים שלך אנשים רואים בתסמונת אספרגר כמשהו "סקסי" מבלי להבין אותה לעומק?
"מה רע בלראות באספרגרים משהו סקסי? אני לא רואה בזה שום דבר רע. יחד עם זאת כנות, יכולת לפתור בעיות, חשיבה ליטראלית ובכלל מוזרות - הם תכונות שאנשים רואים בהם סקסיות. בכל מקרה, אני בהחלט מודע לכך שלא כל האספרגרים הם כמו דון, תפקודיים לחלוטין ובעלי חיים טובים סך הכל, יש כאלו שזקוקים לתמיכה תמידית ועזרה, ודון לא מייצג את כל האנשים על הספקטרום, ובסופו של דבר, אנו, כנוירו-טיפיקלים, אולי עדיף שנתרכז יותר במה שמשותף לנו ולאנשים כמו דון, מאשר במה ששונה ומבדיל בינינו".
דון בספר מעט כפייתי בנוגע לאלכוהול; הוא שותה כמעט כל יום, הוא מכין קוקטיילים מדויקים ומנומקים, והוא לא ממש משתכר, ולא מאבד לרגע את השליטה התודעתית, אבל אולי זו בעצם דרכו - מפוקפקת ולא מומלצת ככל שתהיה - לברוח מכל המועקות והמצוקה הנפשית שכרוכים בלהיות חייזר במובן מסוים על פני כדור הארץ, לפחות במובן התחושתי.
"בהחלט, דון שותה יותר מדי, אולי גם בגלל העובדה שחלק מהאנשים רואים בו סוג של איש הגשם, למה הוא לא מביע סולידריות ולא רוצה להיכלל בקטגוריה הזו? הוא פשוט גדל בלי כל דיאגנוזה, הוא רואה בעצמו שונה, אבל לא מוגבל, ולא רוצה שישמו אותו בשום קטגוריה, ובכל מקרה, אותה שונות, זה מה שגורם לאנשים להתעניין בו, הם רוצים לדעת מה מניע אותו, להבין קצת איך פועל הראש שלו מבפנים.
"יחד עם זאת, הוא כמו כל אחד, מתמודד עם אותן בעיות, אבל מציע פתרונות והשקפות שונות, וקוראים מתחברים אליו כי הוא דבק במטרה שלו, ולא מתחשב בכלל בחזרונות ובחולשות שלו כדי להשיג אותה".
היה אפשר להקיש, עקב התיאור האותנטי והמפעים של דמותו של דון, כי סימסיון עצמו נמצא איפשהו על הספקטרום, אבל סימסיון הוא "נוירו-טיפיקלי מוחלט" להגדרתו, אם כי הוא מוצא בעצמו לעיתים מאפיינים זהים. המוטיבציה הראשונית להיכנס לתוך דמותו של דון החלה בעת לימודיו בבית ספר למדעים, מוקף באנשים טכניים, גיקים, שהיו טובים יותר בלעבוד עם רעיונות, מכשירים וחומרים מאשר עם אנשים.
"הכל התחיל מרצון באמת לספר סיפור, והייתי מוקף, ועדיין אני מוקף, באנשים שהם קרוב לוודאי על הספקטרום, אם כי רובם לא אובחנו ככאלו באופן רשמי. במשך תקופה ארוכה פשוט בחנתי את ההתנהגויות שלהם, ואיך אני מתנהג לעומתם - תמיד מישהו התנהג בחוסר טקט, לא השכיל לראות סימן חברתי מוכר והתרכז במימד הטכני במקום במימד האנושי, וכך בעצם נוצרה הדינמיקה לדמות של דון. לא קראתי שום חומר עזר, לא עשיתי תחקיר, ואני חושב שזה עזר להפוך את דון לדמות אנושית הרבה יותר ממבנה של תיאוריות שהופחו בו חיים".
אז אולי בעצם "רוזי אפקט" הוא לא ספר על אספרגרים, אלא פשוט על זוג צעיר שנכנס להריון, ועל הקשיים הרגילים שלהם ועל חוסר התקשורת הרגיל שלהם ועל האהבה שלהם, משהו שמאפיין כמעט כל זוג צעיר?
"בוודאי, הספר מתאר אפיזודות ואתגרים שכל זוג יכול להכיר ולהזדהות, זו בהחלט היתה הכוונה שלי, דון הוא קודם כל בן אדם ורק אחר כך אספרגר, אבל נקודת המבט הייחודית שלו גורמת למצבים קומיים ייחודיים, ונותנת משהו מרענן, לדעתי, שכולם יוכלו להפיק ממנו תובנות. סך הכל, לכולנו יש דעות קדומות, והייתי רוצה לחשוב שספר כמו אפקט רוזי יגרום לאנשים לחשוב שוב על הדעות הקדומות שלהם, אפילו אם זה רק אומר שבפועל הם ילכו לשתות עם הבחור המוזר מהעבודה".
