ברצלונה האחרת / הכל מקצועי
חלפו הימים שבהם צ'אבי־אינייסטה־בוסקטס התמסרו בלי סוף. לבארסה של אנריקה יש מטרה אחת: לשלוח את הכדור למסי־סוארס־ניימאר
צירוף שמות שחקני הקישור של ברצלונה בפי שדרי הטלוויזיה הספרדית הפך עם השנים לסוג של סמל מסחרי. צ'אבי לאינייסטה, לבוסקטס, לצ'אבי, לאינייסטה, ואז מגיע מסי ומבקיע. בתקופת פפ גווארדיולה וטיטו וילאנובה היה נדמה שהקשרים המרכזיים של בארסה מעבירים ביניהם כדור עשרות פעמים בדקה. והנה, הגיע המשחק מול סלטה ויגו בתחילת נובמבר, ושני הקשרים המרכזיים באותו משחק, איבן ראקיטיץ' וראפיניה, החליפו ביניהם מסירה אחת בכל המשחק. אחת!
אתם יכולים לדמיין משחק שבו צ'אבי ואינייסטה מוסרים זה לזה רק פעם אחת? כנראה שלא. מאז אותו ערב משונה בקאמפ־נואו עברו הרבה מים בים שבחוף בארסלונטה – מסי רב עם אנריקה, ברצלונה ניצחה 11 משחקים רצופים עד שנעצרה שלשום – אבל הסיפור המקצועי נשאר והמהפך הושלם. בארסה היא כבר לא קבוצה שחיה על הקישור שלה אלא דווקא על ההתקפה.
אין פה עניין של טוב ורע, אלא פשוט של שוני. אחרי שבמשך שנים התרגלנו לכך שתפקיד שחקני הקישור בבארסה הוא להניע כדור בסבלנות, העונה זה כבר לא המצב. יהיו שיגידו שהמהפכה החלה עוד קודם, בעונה שעברה עם טאטה מרטינו, אבל זה נכון רק חלקית. מרטינו ניסה, ללא הצלחה גדולה, ליצור גיוון במשחק של בארסה על בסיס אותם עקרונות עבר ידועים, ולאחר מכן, בחצי השני של העונה, חזר בו. אצל לואיס אנריקה אנחנו צופים בשינוי אמיתי, ברור וחד.
בארסה עדיין מחזיקה בכדור יותר מכל אחד אחר, ובהפרש גדול (70 אחוז העונה, גבוה מבעונה שעברה), אבל ההחזקה בכדור, שנובעת גם מחולשת החלק התחתון של הליגה הספרדית, לא מציירת תמיד תמונה נכונה. השאלות הן איפה אתה מחזיק בכדור, מי מחזיק אותו ומהי הפעולה הראשונה שהשחקנים מחפשים לעשות. התשובות לשאלות האלה מראות היטב את השינוי שעברה ברצלונה. הן מציגות לנו את בארסה האחרת.
קישור? לא תודה
במשך שנים היה "כובד המשחק" של בארסה, כלומר המקום שבו הקבוצה מנסה לפעול הכי הרבה, במרכז המגרש. השנה הכובד השתנה ועבר לשלישייה ההתקפית. מבוסקטס־צ'אבי־אינייסטה של פעם, המשולש שלא היה אפשר להזיז אותו מההרכב, למסי־סוארס־ניימאר של עכשיו.
המשחק של בארסה הפך ליותר אנכי מאשר אופקי. פעמים רבות הכדור מדלג על הקישור ועובר ישר מההגנה אל אותה שלישיית התקפה אימתנית. במקרים אחרים הקשרים עצמם הם אלה שדוחפים מהר קדימה ומעבירים את הכדור למשולש הדרום־אמריקאי. דוגמה מצוינת היתה במשחק הגדול האחרון של ברצלונה, בניצחון 2:3 על אתלטיקו בוויסנטה קלדרון.
שער אחד היה עצמי אחרי קרן והשניים האחרים הגיעו מבלי שאף אחד משחקני הקישור נגע בכדור: בראשון הכדור הגיע מההגנה למסי, שהעביר לסוארס ומשם לניימאר ולרשת; באחרון שוב מההגנה למסי, ממנו לג'ורדי אלבה ושוב לניימאר. בלי צ'אבי, בלי אינייסטה, בלי בוסקטס, בלי ראקיטיץ', בלי ראפיניה.
אותם חמישה שחקנים שהוזכרו בשורה הקודמת, הקשרים המרכזיים של בארסה, כבשו העונה יחד עשרה שערים, שזה פחות משחקני ההגנה. אם נשווה את כמות השערים והבישולים של הקישור הברצלונאי לעונה שעברה, וגם, לשם השוואה לתקופת גווארדיולה, לעונה האחרונה שבה הקבוצה זכתה בצ'מפיונס, נגלה ירידה יחסית של הקישור גם בשערים וגם בבישולים (ראו טבלה).
בנוסף, רק 44% מהזמן במשחקים של בארסה העונה הכדור נמצא בשליש המרכזי של המגרש, הכי נמוך בקבוצה מאז שהחלו למדוד את הנתון לפני כעשור. מהצד האחר, אפשר לראות שזו עונת שיא של בארסה מבחינת הרמות של כדורי גובה, מאפיין הפוך למשחק של מסירות קצרות במרכז. אגב, 48 ההרמות מול מלאגה שלשום הן שיא לקבוצה ספרדית מזה תשע שנים. בארסה עם שיא בהגבהות, מי היה מאמין.
המטרה של לואיס אנריקה ברורה. יש לו שלושה כוכבי על בהתקפה ולכן הוא רוצה שהכדור יגיע אליהם כמה שיותר. לקראת המשחק מול מנצ'סטר סיטי מחר שווה לבדוק איך זה בא לידי ביטוי במפגשים עם קבוצות צמרת אחרות. העונה לבארסה היו שישה משחקים כאלה – אחד נגד ריאל מדריד, שניים מול פריז סן־ז'רמן, ושלושה נגד אתלטיקו.
מלבד העובדה שאת כל 12 השערים של בארסה במשחקים האלה (כאמור, אחד נוסף היה עצמי) כבשו מסי, ניימאר וסוארס, אפשר לשים לב בקלות לשינוי בכובד המשחק מעונות קודמות. המשולש ההתקפי נגע בכדור מספר פעמים כמעט שווה למשולש הקישור, דבר נדיר בכל קבוצת כדורגל, בעוד במשחקים מול קבוצות עילית בעונה שעברה (שוב העיפו מבט בטבלה) הקישור נגע בכדור כ־100 פעמים יותר בכל משחק ובתקופת גווארדיולה ההפרש היה קרוב ל־200.
אם כך, אחריות הקישור של בארסה, בכל הקשור להתקפה, הולכת ופוחתת, בעוד זו של המשולש ההתקפי גדלה. החיסרון – פחות שיטתיות וסבלנות. היתרון – הכדור מגיע למסי ושות' יותר פעמים בעמדה התקפית.
במילים אחרות, ברצלונה מתבססת על יכולת אישית של אותו טריו בהתקפה ותלויה בו, לטוב ולרע. כשזה עובד, זה דופק כמו שעון – שחקני ההתקפה של ברצלונה כובשים 82% משערי הקבוצה העונה, גבוה בהרבה מאשר בשנים קודמות. כשהם לא מוצאים את הרשת, כמו שלשום מול מלאגה, אין מישהו אחר שיתעלה.
המרוויחים והמפסידים
אז איך אנריקה מעביר בפועל את הכדור לכלים ההתקפיים? מטרת העבודה של הקשרים, כאמור, השתנתה, והם נועדו יותר לשרת את שחקני ההתקפה. מאמן בארסה בעצם מחלק את המגרש לשני צדדים, ובכל צד יש קשר ומגן שתומכים בשחקן ההתקפה – נניח ראקיטיץ' ודני אלבס עם מסי בימין ואינייסטה פלוס אלבה עם ניימאר בשמאל.
ראקיטיץ', לצורך הדוגמה, זז ממש ימינה אל הקו ויחד עם אלבס עוזר לבנות יתרון מספרי באגף, כזה שאמור לשחרר את מסי מעול שמירה כפולה ומשולשת ולהקל עליו בביצוע מהלכים יצירתיים. גם סוארס, שמושך אליו שומרים במרכז ההתקפה, תורם בתחום הזה. וכך, מסי שוב פורח וניימאר בעונה מצוינת. המשולש ההתקפי פעיל מאוד ויוצר זה לזה.
תשע פעמים, לא פחות, בישל מסי לניימאר העונה, יותר מכל צמד אחר בחמש הליגות הבכירות. בכלל, החלוצים של בארסה אחראיים ל־44 אחוז מבישולי הקבוצה, אחוז גבוה משמעותית מאשר בתקופת גווארדיולה ומרטינו.
לשיטה יש מרוויחים ומפסידים. ניימאר, למשל, נהנה מאוד מכמות הנגיעות הגדולה בכדור ומהחופש היצירתי, בעוד שחקן כמו אינייסטה, שמעדיף מסירות קצרות במרכז המגרש, דווקא נפגע. לאינייסטה אין אף שער או בישול בליגה העונה. קצת משונה לראות את ברצלונה ככה, אבל הרעיון של אנריקה, שהגיע גם, או אולי בעיקר, בגלל ההתבגרות של צ'אבי, ברור. גם המטרה. בכל מקרה, חובת ההוכחה עדיין עליו.
שלוש פעמים פגשה העונה בארסה יריבה ברמה של סיטי במשחק חוץ, והיא ניצחה רק פעם אחת, מול שני הפסדים. ברצלונה, הרבה בזכות ההיעדרות של יאיא טורה מהמשחק הראשון, עדיין פייבוריטית, אבל אם לא תעבור את סיטי סביר להניח שלמאמן שלה לא יהיה עוד הרבה זמן לנסות לשפר את מה שהתחיל.
לפנייה לכתב/ת 
