למה לעזאזל אני רץ? חשבון נפש של טל ברמן

מחר בבוקר (ו') אצא לריצת חצי המרתון הראשון בחיי. ריצה של 21 ק"מ שתיראה כמו נצח. אתפלל שהברכיים, הקרסוליים והלב, יחליטו ליישר קו עם ההחלטה הלא סבירה הזאת. כן, אני כבר מכין את התירוצים.

רוצים לדבר עם עורכי וכתבי ynet? כתבו לנו בטוויטר

אז למה אני רץ? קודם, עוד קצת תירוצים. עברתי ארבעה ניתוחים ברגליים בארבע השנים האחרונות. הדבר היחיד שבא לי, זה לשבת על הספה כל היום, ולא לאמץ שום חלק בגופי מלבד הפה, לטובת אוכל. אלא שבאיזשהו שלב הבנתי משהו פשוט. או שאני רץ או שאני שמן.

תירוץ אחרון: מעולם לא הייתי באמת בכושר. אי שם בגיל 16, במגרש כדורגל בגבעת שמואל, חבר טוב, היום אחד מחוקרי השחיתות הבכירים בארץ, נכנס בי בברך, והשבית אותי לכמה חודשים. בדיעבד, אני מכיר לו תודה. באדיבותו הפרופיל הצבאי הנמוך, שאיפשר שירות בגלי צה"ל, והביאני נטול תשתית של כושר גופני, עד הלום.

"רץ בכל מצב ובכל מזג אוויר". טל ברמן

קראו עוד

15 שיטות: איך לשפר את הריצה ולרוץ מהר יותר

מה יגרום לכם לרוץ מהר יותר בהרבה פחות מאמץ

"הערצתי את ההורים שרצים בשכונה"

אז התחלתי בקטנה לפני כמה שנים. פה סיבוב מסביב לשכונה, ושם קצת זמן פארק. כמעט אף פעם לא מספר דו ספרתי של קילומטראז'. רק מרחוק הערצתי את כל ההורים המקצוענים האלה, אוספים את הילדים מהגן בשישי, לבושים בטייץ, עם חיוך מופגז אנדורפינים, ודימוי עצמי של בר רפאלי.

נדמה לי שאבחנתי הפרדה מגדרית קלה. נשים יוצאות מוקדם בבוקר, בשעה בלתי הגיונית, רק כדי לחזור בשבע ולתקתק את הילדים לבית הספר. גברים לעומת זאת, בשביל לא לתקתק את הילדים למיטות, רצים בערב. גברים גם יותר מדברים על הריצה, ויותר מודדים אותה.

בקיצור, נפלתי, ואני מודד. אני משווה נתונים, חותך חתכים, גוזר נגזרות, ומסתכל אחר כך בהערצה על המסלול שעברתי במפות של גוגל. לפעמים אני יוצא לריצה עם הנייד צמוד לזרוע, אוזניות בלוטות' מנגנות רדיו אמריקאי בסטרים, חגורת דופק צמודה לחזה, שעון ריצה שמדווח לי את קצב הריצה, המרחק, וכמה זמן עבר מאז שהתחלנו.

אגב, מדעית, אלה שניות שזזות לאט יותר. אני עמוס באלקטרוניקה יותר ממטוס ריגול, והכל כדי להסיח דעתי מהנשימה הקצרה, הקור העז, התירוצים שלא מרפים בראש, ומהעובדה שאני אדום כמו שפעם היה גילי וורמוט.

"אני וקואץ' גטריידה. מתמיד בזכותו"

"נפלתי עמוק לריצה"

מוטיבציה. הייתי רוצה לחשוב על עצמי כאחד שהדלק הפנימי דוחף אותו קדימה אל עבר היעד והמטרה. אז בסדר, יש בי קצת מזה, אבל אני גם זקוק ללא מעט מוטיבציה חיצונית.

לולא הפינה השבועית בתוכנית הרדיו של אביעד קיסוס ושלי, בה אדידס שידכו לי את המאמן הנוגש עינב גטריידה, שמדווח על התקדמותי, לא בטוח שהייתי מתמיד. סינדלתי את עצמי מול המאזינים. פדיחה להישבר.

"מודה שאני נהנה מהריצה"

צריך לומר את האמת, אני, באופן אישי, נהנה מאוד. טרם אזרתי אומץ ללבוש טייץ, אבל אני נהנה, והכי מרגיש בר רפאלי. אני מת על הרגע הזה, בו כל המערכת עובדת בסינכרון בלי שתרגיש אותה. הרגע בו אתה מבין שכבר עשרים דקות המח חושב על משהו אחר, הנוף התחלף, ואתה כמו מכונה משומנת פשוט פועל. רק פועל.

אני מפאר כאן רגעי נירוונה, אבל מחוץ לריצה, רצים נמצאים בחוסר שקט תמידי. לא משנה מה יעשו, בהמשך הדרך תמיד יש עוד יעד. עם כל הכבוד ל-21 ק"מ שלי, הרי הדבר האמיתי הוא מרתון שלם, ואחר כך אולטרה מרתון, ואחר כך איירון-מן, וגם שמעתי על כמה ישראלים שיצאו לדאבל איירון מן. שרשרת המזון ברורה, ואין סיכוי שתעמוד בראשה. אף פעם.

אני רוצה רק לגמור. אחרי עבודה מנטלית מורכבת, במסגרתה הבנתי שלא אעמוד ביעד הזמנים אליו כיוונתי (כל התירוצים מתחילת הטור ועוד כמה), החלטתי עם עצמי שאסתפק בלהתחיל ולסיים. גם קיבלתי טיפ טוב מחבר. לא משנה כמה רע אתה מרגיש, או כמה עייף אתה, כשתחצה את קו הסיום, נפח את החזה ותזדקף ממש. פחות בזכות ההישג, יותר בשביל האינסטגרם.