לגלות את הסוד הכמוס: פרק מ-"669"
ב-40 שנותיה השתתפה יחידה 669 באין ספור מבצעי הצלה, מאיתור מטיילים אבודים במדבר יהודה ועד לחילוצים נועזים - איך התחיל הכל ואילו סודות מסתתרים? קראו פרק מתוך הספר "669" אותו ניתן לקרוא גם ב"עברית"
ביוני1972 נפצע סגן נעם ארנון בעת שנטש את מטוס הפנטום שלו מעל הים התיכון. כוחות ההצלה שהוזנקו לעברו מצאו את ארנון בחיים, אך נכשלו בניסיונם לחלץ אותו. גופתו שקעה במצולות ולא נמצאה מעולם.
מותו של ארנון ולקחי מלחמת יום הכיפורים, שפרצה זמן קצר לאחר מכן, הובילו את חיל האוויר הישראלי למסקנה שעליו לייסד גוף מקצועי שתפקידו השבת טייסים נוטשים לבסיסם. באפריל 1974, מתוך שני צריפים קטנים בבסיס תל נוף, קמה יחידת החילוץ 669.
בתחילת דרכה היתה 669 עוף מוזר שחייליה זכו לכינוי "פרטיזנים" ובצדק. הם היו צעירים פרועי שיער שמצאו מפלט בנחלים של חצי האי סיני ובמעיינות הגליל. הם צדו חמורים ונחשים, בישלו ואכלו אותם, ואז רצו לספר על כך לפקידת המבצעים. אבל דווקא מתוך המרחב הפרוע הזה צמחה לה יחידה מיוחדת במינה, שמשמשת היום כיחידת החילוץ הלאומית של מדינת ישראל.
בארבעים שנותיה השתתפה 669 באין-ספור מבצעי הצלה, מאיתור מטיילים אבודים במדבר יהודה ועד לחילוץ הנועז באסון השייטת. הספר חושף לראשונה כמה מהמבצעים הללו, המובאים מפי אלו שהשתתפו בהם, אך בעיקר הוא מגולל את סיפור לידתה והתבגרותה המופלא של יחידת החילוץ של חיל האוויר.
לקריאת הפרק בגרסא הדיגיטלית היכנסו לכאן!
חליפה קרובה ולא מבוקרת
רגע אחרי ההתנגשות הבין סגן נעם ארנון שהוא אשם בתאונה. מכונת הקרב המשוכללת, פסגת הטכנולוגיה של אותם ימים, איבדה את יציבותה ועמדה לצלול אל מי הים התיכון, אלא אם כן ארנון ימנע זאת ממנה. אין ספק שבנקודה זו כבר החליט הטייס הצעיר שעליו להנחית את מטוס הפנטום שלו על קרקע בטוחה או להיהרג בניסיונו לעשות כן.
כפעולה ראשונה הורה לנווט שלו שמעון גולדשטיין, שישב מאחוריו, לנטוש. ארנון היה אחראי למצב שנקלעו אליו, והוא ידאג לצאת ממנו בכוחות עצמו. גולדשטיין לא היסס יותר מדי. הוא משך את ידית הנטישה והועף לאוויר באמצעות כיסא המפלט, וכך השאיר את ארנון לבדו בתוך תא הטייס החשוף.
עם התנתקות החופה התגבר רעש המנוע, ורוח פראית חבטה בקסדה שלראשו. רק לפני כמה שניות שלט ביד יציבה במטוס, ניהל קרב אווירי במרומי השחקים כפי שחלם לעשות מאז נעוריו, והנה עכשיו הוא תלוי בין שמים לארץ, הַסְטיק והמצערת מסרבים להגיב, והרחק־הרחק למטה מנצנצים מי הים באור השמש הקיצית.
במשך כמה שניות הוא עוד ניסה נואשות לייצב את המטוס הפראי, להחזיר לעצמו שליטה, אך ללא הועיל. מד הגובה הראה שהוא צולל כלפי מטה, נורות האזהרה היבהבו כאחוזות דיבוק. לארנון לא היתה בררה אלא להשלים עם כישלונו. יכול להיות שחשב על דליה, ארוסתו, בעת שמשך את ידית הנטישה. הם היו אמורים להתחתן בעוד חודש. אולי ניסה לתאר לעצמו את המפגש עם מפקד הטייסת, את העיניים המאוכזבות שיתלה בו. הרי רק אתמול ספג ממנו נזיפה בגלל תעלול אווירי חסר אחריות שביצע בשחקים. או שמא הירהר בכלל בהוריו, ניצולי השואה, שיושבים עכשיו בביתם שבחיפה ומשקיפים על הים התיכון, לא מודעים לחלוטין לדרמה שמתרחשת בשמים, לא רחוק מהם.
כיסא המפלט הועף לאוויר בעוצמה שלא ציפה לה. רוח קרה הכתה בפניו והקפיאה את אגלי הזיעה שדבקו בהן. עם כל אלו היה יכול להתמודד. אך החבטה האלימה שספג בגב וברגליים היתה יותר מדי בשבילו. כשהמצנח נפתח וארנון החל בנפילתו האטית כלפי מטה, לא היה בו הכוח אפילו לשלוף את מכשיר הקשר ולדווח על מצבו.
כחצי שעה לפני כן, בבוקר 23 ביוני 1972, המריאה רביעיית פנטומים דו־מושביים מטייסת 119 בתל נוף לתרגול קרבות אוויר מעל הים. עוד אימון שגרתי שערכו כמעט מדי יום אנשי הטייסת, שהוכיחה את עצמה כאחת הטייסות המצטיינות בקרבות אוויר־אוויר במלחמת ששת הימים.
האימון נערך בזוגות, כך ששני מטוסים "נלחמו" בשני המטוסים האחרים. את המבנה הוביל יעקב טרנר, מהטייסים המוּכרים ביותר בחיל האוויר לדורותיו ולימים מפכ"ל המשטרה וראש עיריית
באר שבע, כשמאחוריו הנווט אילן פיין ז"ל. בני זוגם של טרנר/פיין היו הטייס אבי בַּרְבֶּר והנווט יצחק קלו. מולם התמודדו הטייס ערן רמות והנווט נתן פרי, כשלצדם הטייס נעם ארנון והנווט שמעון גולדשטיין.
נעם ארנון, אז סג"מ בן 22, היה הצעיר שבחבורה. הוא נולד וגדל בחיפה בשם נעם וייס והיה תלמיד מצטיין וחניך פופולרי בתנועת הנוער. מכריו מחיפה, שכינו אותו "עמי", מספרים שהיה אינטליגנטי וחריף, שילוב מושלם של סקרנות, העזה ותבונה, מה שהוביל אותו אוטומטית לקורס טיס, שבמהלכו הוסיף לעצמו את השם הפרטי אהרן ואת שם המשפחה ארנון.
כבר בשלבים הראשונים התגלה כשובב לא קטן וכחובב הרפתקאות מסוכנות - "בהרבה דברים בחיים חיפש את ההדק," ניסח זאת אחד מחבריו לקורס - אך בזכות כישוריו סיים את ההכשרה במגמת קרב והצטרף לאחת הטייסות היוקרתיות של חיל האוויר. מתוך שלל השמות שנשא עמו - נעם (עמי) אהרן ארנון (וייס) - בחרו חבריו לטייסת לקרוא לו "וייסי".
במהרה גילו חבריו של "וייסי" לטייסת 119 שהוא טייס מוצלח אך פרוע. על פי יומן הטייסת, יום אחד בלבד לפני הקרב שיתואר להלן השתתף ארנון באימון אחר, שבמהלכו הוצא מקרב אווירי ונשלח הביתה בנזיפה לאחר "חליפה קרובה ולא מבוקרת".
גם באימון הטרגי שהתקיים ב-23 ביוני ביצע ארנון מהלך מסוכן. עם תחילת הקרב "הפיל" רמות, בן זוגו לקרב של ארנון, את המוביל טרנר, שהחל לטוס חזרה לבסיס בתל נוף. כך נוצר מצב של "שניים על אחד", כאשר רמות וארנון מנהלים קרב מול ברבר, בן זוגו של טרנר.
בעוד הטייס המוביל בזוג, רמות, רודף אחרי ברבר ומזהיר את ארנון שלא יתקרב, החליט כנראה ארנון הצעיר לנסות להפיל את ברבר בעצמו, מה שהוביל להתנגשות בינו לבין בן זוגו רמות. במרחק של כ־40 קילומטרים ממערב לאשדוד ובגובה של 14 אלף רגל פגעה כנף המטוס של ארנון בזו של רמות, ושני המטוסים יצאו מכלל שליטה.
לאחר ההתנגשות נטשו רמות והנווט שיושב מאחוריו, נתן פרי, את המטוס. כאמור, ארנון הורה גם לנווט שלו, שמעון גולדשטיין, לנטוש, אך הוא עצמו הפנה את האף לכיוון תל נוף בכוונה לנסות להציל את המטוס, שאחת מכנפיו היתה שבורה לחלוטין. הניסיון לא צלח, ולאחר זמן קצר גם הוא נטש לים. "נעם עצמו נטש את המטוס רק כאשר היה ברור לו מעל לכל ספק שאפשרות חילוץ אינה קיימת עוד", כתב כעבור זמן מפקד הטייסת להוריו של ארנון. "מעשה זה היה מעל ומעבר מאשר נדרש מטייס".
ערן רמות, שזה עתה נטש את הפנטום שלו, רתח מזעם. בעודו תלוי על המצנח בגובה של אלפי רגל, השקיף כלפי מטה וראה את שני מטוסי הקרב - שלו ושל ארנון - צוללים חסרי אונים לתוך הים. "פנטום היה אז המטוס הכי מתקדם בחיל האוויר," הוא מסביר. "הוא עלה ארבעה מיליון דולר לחתיכה. נורא יקר. הסתכלתי למטה על שני המטוסים שהפכו בן רגע לשלוליות, ואמרתי לעצמי - 'שמונה מיליון דולר הלכו קיבינימט.'"
לאחר שהתגבר על האובדן הכספי, החל רמות לחפש מסביב את חבריו. "ראיתי עוד שלושה מצנחים, כך שידעתי שכולם נטשו בהצלחה. הנווט שלי, נתן פרי, ואני היינו יותר גבוהים, ומתחתינו זיהיתי את שני המצנחים של גולדשטיין ושל ארנון."
הצניחה האטית נמשכה כמה דקות, ובזמן הזה הספיק רמות לשלוף את מכשיר ה"רינה" (מכשיר קשר שכל טייס נושא ברתמת המילוט שלו) ולדווח על התאונה. ראשית כול, הוא עידכן במצב את חברו לטייסת ברבר, שכבר עשה את דרכו בפנטום התקין שלו לעבר תל נוף, וזה העביר
את הדיווח לבַקר הטיסה. הבקר הפנה לאזור שני מטוסי סקייהוק שהיו בסביבה, כדי שאלו יוכלו לעקוב אחרי הטייסים הנוטשים ולסמן את מקומם. בו בזמן הוקפצו לזירה שני מסוקי חילוץ מבסיס תל נוף.
בינתיים המשיך רמות בצניחה כלפי הים. טייסי חיל האוויר עברו אז, כמו היום, אימוני מילוט שהיו אמורים להכין אותם למקרה של נטישה מעל הים או היבשה, ורמות ידע מה עומד לקרות בדקות הבאות. "לאחר הדיווח התחלתי לחשוב על שלב החילוץ. ראיתי שאני בסדר. אני מחובר למצנח ומתחתי תלויה סירת ההצלה ('דינגי'). אני זוכר שלקראת המים אני צריך לנפח שני מצופים שנמצאים מתחת לבית השחי, וזהו."
לאחר שנפל למים היה על רמות להתנתק מהמצנח, לעלות על ה"דינגי" על פי התרגולת הקבועה, להמתין כמה דקות עד לבואו של מסוק החילוץ, ואז להישלף עם חבריו מהמים באמצעות כבל ההצלה ולחזור בטיסה לבסיס תל נוף, שבו נערך כמובן תחקיר מקיף על התאונה. "התכוננתי לכניסה למים ובינתיים המשכתי לאחוז ב'רינה' וניסיתי ליצור קשר עם שלושת הנוטשים האחרים," משחזר רמות. "שניים מהם ענו לי, אבל ארנון לא ענה. בנקודה הזאת התחלתי קצת לדאוג."
לפנייה לכתב/ת 
