לראות ירוק בעיניים: תיעוד מלילה עם דובדבן במחנה הפליטים קלנדיה
ירי על לוחמים מכמה מטרים, דודי שמש מהגגות וסלעים שמנפצים את שמשת הג'יפ. התנזים בעיר הפשע והטרור - דקות מירושלים - מגלים אומץ גובר והולך, והרמטכ"ל החדש מתכונן להתלקחות. פרשן ynet נלווה לכוחות במבצע "חריש אורבני" בסמטאות המחנה הענק, וראה את הר הגעש מתפרץ לפנות בוקר
עד אותו רגע התנהלה הפעולה הלילית בשקט יחסי. היו קצת שריקות, קצת צעקות ולא הרבה אבנים. שלוש היריות שנשמעו מהסמטה הסמוכה בזו אחר זו דרכו את לוחמי דובדבן. "זה ירי מאקדח", אמר מפקד היחידה והתחיל לברר מי ירה ולמה. מהר מאוד התברר לו שההיתקלות הייתה בסמטה שבה פעל כוח אחר של היחידה.
עיקר הכוח היה בתוך בית, חיפש וגם מצא אמצעי לחימה, בעיקר תחמושת. הלוחמים שאבטחו את הבית ראו לפתע שני צעירים פלסטינים מתקרבים אליהם. אחד שלף אקדח, ומטווח של מטרים ספורים ירה לעבר החיילים. הלוחמים, שהיו מאחורי מחסה, לא נפגעו. הפלסטינים ברחו. מפקד דובדבן הורה לאסוף את התרמילים של האקדח, כראיות אפשריות במשפט החמושים, אם וכאשר ייתפסו.
מחנה הפליטים קלנדיה, מרחק דקות מירושלים ו-40 דקות נסיעה מתל אביב, הוא אחד האתגרים המרכזיים לצה"ל ביהודה ושומרון. הוא מייצר טרור והרבה מאוד פעילות פלילית. חלק ניכר מגניבות הרכוש והמכוניות בשרון יוצא ממחנה הפליטים, שכבר מזמן איננו ראוי לשם מחנה.
בין קלנדיה לירושלים קיים מעבר גדול שדרכו עוברים עשרות אלפי פועלים מדי יום למזרח ירושלים ולשטח ישראל. בתקופות של מתיחות ביטחונית, למשל בעת הלחימה ב"צוק איתן", יצאו פה לרחובות והתעמתו עם צה"ל 15 אלף איש בבת אחת. היה קשה לבלום אותם, מספר אחד המפקדים בגזרה, והיו הרבה פצועים וגם הרוגים.
גם כעת, כשהגדה תוססת עקב האינתיפאדה הדיפלומטית שיזם אבו מאזן וצעדי התגמול הכלכליים של ישראל - הקפאת כספי המסים לרשות - המחנה הוא יצרן מרכזי של טרור עממי, מהסכין ועד מטעני נפץ וירי. "זה מרשם קבוע", אומר קצין בכיר בגזרת בנימין. "איש מנגנוני הביטחון שחודשים חוזר הביתה לקלנדיה בלי משכורת, לוקח את הנשק ויורה ומקבל קצת כסף מהתנזים".
לתפוס את הגנב במיטתו
ביקשתי והצמידו אותי השבוע ליחידת דובדבן, שלוחמיה היו אמורים לפעול מול אנשי הגרעין החבלני הקשה של התנזים. תנאי להצלחה היה תנועה שקטה ברגל עד למחנה ובתוכו, עד לבתים ותושביהם שהוגדרו כיעד. על המפה זה נראה כלום. כולה קילומטר וחצי, אולי קצת יותר. אבל בשטח ההררי, ועוד עם לוחמי דובדבן, הרגשתי כאילו אלה כמה קילומטרים טובים, ואתגר פיזי ממשי. שלא לדבר על צחנת הביוב שבו בוססנו.
לוחמת יחידת הכלבנים עוקץ, שהסתפחה לכוח, נפלה ונחבלה קשות תוך כדי הליכה, והיה צריך לפנותה רגלית - עם הכלב. אף על פי כן התייצבו אנשי דובדבן בפאתי המחנה על פי הלו"ז המתוכנן. היחידה, שאנשיה לא פעלו הפעם כמסתערבים, התפצלה לכוחות משנה שהחלו לנוע כל אחד ליעדו בלב המחנה. נביחות הכלבים יכלו לעורר מתים מקברם. אפשר לשער שהפתעה מוחלטת כבר לא תהיה.
במקביל נעו מאות לוחמים נוספים מיחידות אחרות – מג"ב, תותחנים, הגדוד החרדי של נצח יהודה ואנשי משטרה כחולה – ליעדים באזורים "חמים" פחות של קלנדיה.
היו שלוש מטרות למבצע. האחת, מה שמכונה בצה"ל "כיסוח דשא" – מעצר חשודים בטרור ותפיסת נשק, תחמושת וחומרי נפץ. במסגריות קלנדיה מייצרים הרבה כלי נשק עבור הטרור ועבור הפליליסטים. המטרה השנייה הייתה לתפוס גנבים ורכוש גנוב – ממכוניות ועד נעליים, ולכן, יחד עם אחד הכוחות, הלך סנ"צ משה פינצי, מפקד תחנת שדות בשרון (אזור קדימה).
"חשוב לי להגיע לגנב למיטה, לאזוק אותו ולהגיד לו: 'לא רק אתה יכול להגיע אליי הביתה, גם אני יכול להגיע אליך'", הוא מסביר. פינצי וארבעה מהבלשים שתחת פיקודו תפסו במשך הלילה והחזירו לישראל מכונית גנובה וכמות לא מבוטלת של קרטונים ובהם נעליים מתוצרת איטליה.
מנסים למנוע אובדן שליטה
מפקד חטיבת בנימין, אלוף משנה ישראל שומר, מציין שיש עלייה ברורה בהיקף ובחומרה של הטרור העממי מאז "צוק איתן" והאירועים האחרונים בירושלים. "אנחנו נכנסים כל הזמן למחנה במבצעים 'כירורגיים', אבל לאחרונה נוצר צורך לצאת למבצע גדול במחנה, כדי למנוע אובדן שליטה".
למבצע החטיבתי קראו "חריש אורבני", וכנראה לא במקרה. עם זאת, המבצע היה מצומצם בהיקפו ביחס לתכנון. אפשר להעריך שהצמצום נובע מכך שבצה"ל לא רוצים להבעיר את השטח ולפגוע במשילות של הרשות הפלסטינית מול הרחוב. הכוונה היא למצות את התועלות הצבאיות בלי אבדות בנפש ופצועים ללוחמים ולפלסטינים, ולהחזיר מהר ככל האפשר את קן הצרעות הזה לשגרה. לכן, הוראות הפתיחה באש המחמירות "רק במקרה של סכנת חיים ממשית".
הלילה בקלנדיה זה הצליח. במחנה הפליטים דהיישה בין בית לחם לחברון, שבו התבצעה פעולה זהה, היה הרוג פלסטיני ופצוע מקרב לוחמי גולני.
בפיקוד מרכז פועלים על פי הנחיה של הרמטכ"ל שעל צה"ל להיות מוכן להתפרצות אלימה גדולה ביהודה ושומרון בחודשים הקרובים. המבצע הזה משרת את המוכנות המבצעית והמודיעינית. אנשי שב"כ ואמ"ן שהלכו עם הכוחות דאגו בין השאר גם להיבט הזה.
זרקו עלינו טלוויזיה
לוחמי דובדבן נעים מהר ובשקט ברחוב בתי הקפה. מתחילים לשמוע צעקות ושריקות ומהר מאוד מגיעות האבנים. תחילה אבנים בגודל אגרוף ואחר כך בלוקים ואפילו סלעים, טלוויזיות ודודי שמש. כבר ברור שפיקניק זה לא יהיה.
נצמדים לקירות משני עברי הרחוב וממשיכים לנוע. חולפים על פני תמונות של שהידים מהמחנה. אל אחד הכוחות מתקרבים לפתע בריצה שני צעירים, אולי אפילו נערים, ותוקפים את החיילים באגרופים. מעשה חסר פשר. לאיש השב"כ הם מספרים שעשו זאת בגלל זעם וכעס. אחרי זמן לא רב מסירים את האזיקונים מידיהם ומשחררים אותם.
"צריך להודות שהם מגלים אומץ גובר והולך", אומר אחד המפקדים בנימה שאפשר לשמוע בה הערכה מסוימת. "אבל אנחנו, אסור לנו שנוותר, אחרת קלנדיה הזאת תתפוצץ לנו בפנים. אם לא יתבצע כיסוח הדשא בכוחות גדולים מאוד, מהר מאוד נגלוש לאינתיפאדה. ולא בגלל החמאס, אלא בגלל התנזים של הפתח".
צריך "לחתור לתיעוד", וצריך "לראות ירוק בעיניים", הוא אומר למפקדים עוד לפני שהתחיל המבצע. "לחתור לתיעוד" במסגרת מלחמת התודעה. "לראות ירוק בעיניים" זה לדאוג שלא לאבד קשר עם לוחמים ולוודא שכולם נמצאים עם הכוח. יש גם "לראות ציוד ירוק בעיניים" – כל הזמן אני לומד עברית עדכנית, ערך מוסף פרטי מ"חריש אורבני".
יחד עם הכוחות נעים אנשי מנהלת התיאום והקישור של צה"ל, כדי לוודא שהצד ההומניטרי והקשר עם הרשות הפלסטינית יתבצעו במהירות וביעילות אם יהיה צורך. הפעם בקלנדיה לא היה צורך בכך, בעיקר מפני שהפלסטינים הבחינו מהר שמדובר בהיקף גדול מאוד של לוחמים וכוחות צה"ל והבינו שלא כדאי להתעסק איתם.
ואז נפתח הר הגעש
ב-04:30 לפנות בוקר מגיע מפקד דובדבן למסקנה שהוא מיצה את מה שניתן להשיג. גם המח"ט ישראל חושב כך. מחליטים לצאת מהמחנה. עולים על כלי הרכב שממתינים ברחוב המרכזי – ואז מתפרץ הר הגעש.
צעירים פלסטינים, שרק המתינו על הגגות לרגע הזה, מזנבים בג'יפים ובכלי הרכב המשוריינים הנעים ברחוב הראשי. הם כבר מכירים היטב את הוראות הפתיחה באש המחמירות של צה"ל ולכן חלקם גם יורדים לרחוב עצמו ומשליכים מטווח אפס סלעים וחפצים כבדים שמנפצים את הזגוגיות המשוריינות ומקמטים לגרוטאות ברזל את רשתות הפלדה.
החבטות בג'יפ מטלטלות אותו אבל איש לא נפגע וירייה לא נורתה. הסוד הוא מיומנות וקור רוח.
מגיעים למעבר קלנדיה. הלוחמים פורקים מהג'יפים, מסירים את הקסדות ומחליפים חוויות. באותן דקות שבהן נשמתי לרווחה הבנתי שמבצע "חומת מגן" ב-2002 למעשה אף פעם לא נגמר. הלוחמים התחלפו וזו לא אותה אינטנסיביות של לחימה, אבל בעיקרון, שום דבר לא השתנה. אנחנו והם בחיבוק דוב שאולי יסלים ואולי לא.
לפנייה לכתב/ת 
