אנדראה דל פואגו: "התאבלתי על כל דמות"
שבע שנים לקח לאנדראה דל פואגו לכתוב את ספרה "בית מלקיאס", שנשען על הסיפור המשפחתי האישי וכולל בתוכו אירועים מאגיים שמעלים שאלות רבות על הגבול שבין מציאות לדמיון. בראיון איתה היא מספרת על תהליך הכתיבה הארוך ועל הקשר שלה למתים ולחיים
ברק פוגע ישירות בבית בשעה שכולם ישנים. הילדים ממשיכים לישון ללא פגע אבל ההורים מתים במקום. שלושת הילדים, שני בנים ובת, נותרים לבד בעולם. פגיעת הברק הופכת לאירוע מכונן שמפריד בין האחים ושולח אותם לגורלותיהם במסלולי חיים נפתלים שונים, בזמן שהקדמה מגיעה לעיר הולדתם בברזיל, והחשמל משנה את האופן שבו הם חיים את חייהם ואת אופיו של המקום כולו.
רוצים לדבר עם עורכי וכתבי ynet? כיתבו לנו בטוויטר
אלו המאורעות שמובילים את הרומן "בית מלקיאס", ספרה של אנדראה דל פואגו שרואה בימים אלו אור בתרגום לעברית (בהוצאת כנרת זמורה-ביתן), בתרגומו של רמי סערי. העלילה עוקבת אחרי האחים ניקו, אנטוניו וג'וליה מילדות לבגרות, ומהפשטות של חיי הכפר אל עבר שינויים מודרניים שכמו נכפים על סביבתם.
דל פואגו שתהיה בת 40 השנה, מתארת אירועים וחוויות שחלקם קורעי לב ממש, בכתיבה תמציתית מאוד, ריאליסטית, מעט מרוחקת וכמעט מנוכרת. דרך שהות במנזר שמתפקד כבית יתומים, עבודה אצל בעל אדמות, גילוי על עיוות גופני אצל אחד האחים שישפיע לנצח על איך שאחרים רואים אותו, התרחשויות מסתוריות שקשורות להצפת העיירה במים על מנת לייצר חשמל וניסיונה של האחות למצוא לעצמה מקום בעולם שבו היא נדרשת לשרת אחרים, ברומן הדק יחסית מצליחה דל פואגו לפרט על עשורי חיים שלמים שחולפים, פרק זמן שהיה יכול לאכלס בקלות רומן עב כרס.
כשהיא נשאלת על כך היא מסבירה את הבחירה בסגנון הכתיבה: "הספר עוסק בקורותיה של משפחה חצויה, ויכול היה להניב ספר גדול יותר, אבל זה קורה מתוך עבודת ההכנה, כשאני כותבת תקצירים לפרקים לפני שאני כותבת אותם עצמם, כדי שיהיה לי מבט-על שמשקיף על ההיסטוריה כולה שתיכלל בהם. קורה לא פעם במהלך העבודה על הספר שההחלטות שעשיתי בשורות הקצרות האלה טוות את הספר, ונשארות בו. הכתיבה המתומצתת הזו נאמנה ומתארת בדיוק את האופן שבו המשפטים באים אליי, כשהמילים נולדות מתוך התהוות הסיפור".
משפחתה מגיעה במקור ממינס גריאס, חבל ארץ קטן וכפרי בברזיל. "זה עמק שבו חיו משפחות במשך שנים כשהן מכירות את שכניהם ותו לא", היא אומרת, "השקט שבין ההרים, והשלווה ביחסים בין האנשים שהתגוררו שם הוא אלמנט שתמיד הפליא וריתק אותי, וגם היווה את מקור ההשראה הגדול ביותר עבורי".
אומרים שכתיבה טובה הינה כתיבה כנה ומהקרביים. בספרך ניצבת בפני אתגר, לכתוב על נושא אישי ומאוד קרוב ללבך. איך הצלחת לשמור על מרחק מספק מהסיפור בכדי להפוך אנשים אמיתיים לאמנות?
"בדיוק בגלל הקרבה הזו לקח לי כשבע שנים לכתוב את הספר. לקח זמן להתאבל, להיפרד מכל דמות שבמהות שלה חלקה איתי קרבת דם. למשל, הייתה לי נטייה לנסות לחלוק לדמויות כבוד, וגם לכתוב אותן שמחות, אבל ספרות אינה נבנית מאושר, היא כוללת את הצללים הכי קשים להכלה, אבל כשאנחנו הופכים אותם לאמנות, אנחנו יכולים להישיר אליהם מבט".
חשמל זורם בין השורות
החיים והמתים מתערבבים בתוך מארג הקסם הריאלי של הספר בצורה מאוד טבעית. הם נוגעים ולא נוגעים בחיי האנשים. את הפסטורליה של העמק היא מתבלת בסיפור במוטיב חוזר של מים, שמשמשים כמקור החיים, אך גם כנושאים של רוח אחת לפחות וכמקור למודרניזציה שיש בה גם משהו הרסני, שמגיעה אל הכפר בדמות חשמל הידרואלקטרי.דוגמה אחת מיני רבות לכך אפשר לראות בקטע מהספר בו ז'רלדו בעל האדמה מסתכל על העמק שהתמלא במים, והקוראים נחשפים גם לתחושותיו שלו וגם לרוחה של אמו, התמצית שבה, שמתוארת כחרוזים בלתי נראים ונושאת מזל רע: "ז'רלדו ירד מגב הבהמה והצמיד את כובעו לחזהו כמו היה מבלה ליל שימורים בקרבת הגופה, מתאבל על הזיכרון ועל אמו שנשארה בלי קבר. האבל קרע את השליה של התעברות אחרת וכך נחרב דופן התא של אחד מחרוזי המחרוזת, דבר שגרם להיהרסותם של שאר החרוזים בכל מקומות הימצאם, כלומר ז'רלג'ינה איבדה את הגדרתה...כל חלקיה הזערוריים של האם התאחדו עם נוסחת המים. ז'רלג'ינה הייתה לאחד מיסודות הסכר, אולם היא שימרה תכונות ייחודיות משלה, כדרכם של כל החומרים. מעבר לקצות סרה מורנה היו המים רק מימיו של העולם והיא היתה יכולה לשוב ולהתאחד איתם. בסכר היתה ז'רלג'ינה רעל כה מהול, שהיה סביר להניח שלא תוכל להשפיע" (עמוד 108).
על היסודות התיעודיים שבתוך המאגי שבסיפור היא מפרטת: "סבי נהג לספר שכשהקדמה הגיע למחוז בצורת חשמל הידרואלקטרי ובניית הסכר בעמק, היתה משפחה אחת שסירבה להתפנות וכתוצאה מכך נספתה בזמן הצפת העמק. את שאון המים המתקרבים ניתן היה לשמוע כשהגיעו מכיוון ההר. על אפקט זה החלטתי לבסס את מניע העלילה שלי, שבה ניתן יהיה לראות בבירור את האחיזה של האיכר הפשוט בביתו לעומת המודרניזציה המאיימת לדרוס אותו ואת כל עמלו".
אחת הדמויות המרתקות בספר היא זו של אנטוניו, האח שנותר ננס, מה שמשפיע על האופן שבו הנזירות בבית היתומים מתייחסות אליו, ובהמשך גם אחיו וגיסתו. דל פואגו מתעכבת ומפרטת כיצד הוא מאלתר במרץ כדי לבצע מטלות ביתיות יומיומיות. אנטוניו עצמו לא עוצר להרהר על עובדת היותו גמד, הוא פשוט מקבל את הדבר כעובדה, ומתנהל הכי טוב עם הכלים שניתנו לו בזמן שסביבו חגה רוחה של ז'רלג'ינה, אמו של בעל האדמות, מבלי שהוא מודע לנוכחותה. דמותו מבוססת על הדוד-רבה שלה, אחיו של סבה.
האם כתבת את אנטוניו באופן שמדגיש את הקשיים האישיים שלו כמי שחי כננס, או באופן שמתאר אותו בצורה קלילה יותר?
"אנטוניו תואר כפי שהוא היה קיים במציאות, כולל שמו. המשפחה תירצה את הננסות שלו בכך שטענו כי אותו ברק שהרג את הוריו הגיע והשפיע על בלוטת הצמיחה שלו ולכן הוא נותר ננס. אני זוכרת אותו מילדותי, בעל שיער לבן, מתהלך בחצר כשהוא לבוש בבגדי מבוגרים במידת ילדים שנתפרו על ידי סבתי. במקרה הספציפי שלו מעולם לא היתה לו בעיה עם הננסות שלו והבריות רחשו לו כבוד רב".
אנדראה דל פואגו הוא שם העט של מי שנולדה במקור כאדראנה פאטימה דוס סאנטוס. את השם דל פואגו, שמשמעותו בתרגום חופשי "האש הבוערת" היא בחרה לעצמה מוקדם יותר בקריירה, הרבה לפני שמשהו שכתבה ראה אור.
"הכינוי עלה הרבה לפני שדמיינתי בכלל לכתוב ספר שלם, בתקופה שכתבתי לכל היותר סיפורים קצרים למגרה" היא מספרת, "בזמנו הייתי עונה ברדיו לשאלות המאזינים בנושאי סקס, ובהמשך כתבתי גם טור קבוע בנושא שהוצע לי אחרי שהעורך קרא אחד מהסיפורים הקצרים שלי. העורך התבדח על כך שאני צריכה כינוי, וזה התגלגל לבחירת השם אנדראה דל פואגו שנשמע לי טוב, כי אש הינה אלמנט מעניין".
חלק מהנשים בספר עושות כמיטב יכולתם להתמודד ולשרוד בכבוד בעולם המנוהל רובו ככולו ע"ח גברים. על הדרך, ג'וליה למשל, פוגשת נשים אשר פוגעות גם בה. האם את חושבת שאנו הנשים זקוקות ליותר סולידריות נשית כיום? האם אנו זקוקות לעמוד זו לצד זו יותר?
"כן, נשים אלו חיו בתחילת המאה העשרים באזורים מבודדים בעולם, הסבל היה גדול יותר. ללא יכולת בחירה או חלומות על מציאות אחרת. בכלל, הישגי הנשים הם איטיים, אך הינן תהליך ארוך. אם נקח בחשבון העובדה שנשים לא הורשו להצביע מאז תקופת יוון העתיקה, שלא לדבר על האלימות הקשה אליה נחשפות נשים רבות גם כיום, זה נדרש שהגבר יראה את האישה כחברה וכשותפה שווה בהרפתקה האנושית. כל אישה היא "אמא" במובן שהיא דורשת כבוד במובן המהותי של טבע הדברים והחיים".
שיטוט בעמוד הפייסבוק שלה מניב תמונה של כריכת הספר בתרגום לעברית לצד פוסט נרגש על כך ש"בית מלקיאס"
תורגם וחובק עולם. כשהיא נשאלת האם הייתה מעורבת ישירות בתהליך התרגום משיבה דל פואגו בשלילה: "אני לא עוקבת אישית אחר עבודת התרגום, כי יש לי אמון מוחלט בעורך שלי. אני מאוד שמחה לראות את הספר ואף את שמי בעברית, שפה "הנושאת" את העולם העתיק על גבה, את ההרפתקה האנושית. שפה השומרת על חוכמה. ספרי זוכה לחיים ולרוח נוספים כך".
מי שקרא ואהב את הספר ישמח לדעת שהיא כבר עובדת על הספר הבא: "אני בתהליך כתיבת רומן בו הדמות הראשית עוסקת באמנויות לחימה. הוא גבר שאפתן גם מבחינה רגשית. מאוד מעניין אותי קונספט המורה המדומה, אדם שלפתע מכריז על עצמו כנבון ומומחה, על ההשלכות של ההכרזה וההחלטה הזו" היא מספרת אך משאירה מקום לסקרנות כשהיא מבהירה, "אך זה לא הציר המרכזי של הספר, זו רק ההתחלה".
