"גם היום ילדים מזרחים מוצאים מהבית"

בספרו הקודם, "המרגל האבוד והשמלה הירוקה", כתב הסופר אלכס פז-גולדמן פסקה שבה המספר, מוטי, יושב במספרה ומרפרף בגילוין של "העולם הזה" כי הוא רוצה לדעת "איך נראות בחורות לא הגונות". הסיפור הזה התבסס על פרשת "המרגל בארגז", ואת השורה כתב בהשראת תמונה שבה מופיעה בחורה חשופת חזה בחוף הים. "יום אחד, כשרפרפתי בחומר שאספתי אז", מספר פז-גולדמן, "גיליתי שבעצם לתמונה הזו צמודה גם תמונת השער של הגיליון הבא ובו אישה אחרת לגמרי והסקופ: 'ילדי תימן נמכרו לאמריקה!'.

"בכתבה מסופר על רב 'מאכער' שהיה מוכר ילדים תימנים בחמשת אלפים דולר ליהודים, בדרך כלל ניצולי שואה שהתגוררו בלוס אנג'לס, שכבר לא יכלו להביא ילדים ורצו לאמץ ילד אבל העדיפו ילד יהודי על פני וייטנאמי. נזכרתי שבכיתה שלי היתה ילדה שנראתה תימנייה וההורים היו בהירים והיינו בטוחים שהחליפו אותה בבית חולים - זה לא היה נדיר אז, אבל מי חשב שחטפו ואימצו? זה היה השלב שבו החלטתי שאני רוצה לכתוב סיפור בלשי שיהיה גם על ילד מחפש את זהותו ואת שורשיו".

התוצאה היא ספר חדש לנוער צעיר, "תעלומת העיניים השחורות-כחולות", שראה אור לאחרונה בהוצאת "כנרת זמורה ביתן". גיבור הסיפור הוא הנער צבי, שעולה לישראל בשנת 1967 מארצות הברית לאחר רצף של תקריות אלימות, ונדרש להתאקלם לחיים בארץ שבה אינו מכיר איש. הוריו מרבים להסתודד, ופרטים משונים וסודיים מתגלים לפתע; פרטים הנוגעים לזהותו, שעד אז לא נתן את דעתו עליה. עלילה מותחת זו מצטרפת לתיאור מערכת היחסים הנבנית בין צבי לאורית, בת למשפחה ענייה משכונת עמידר, שגם אצלה סודות מהעבר צפים ומאיימים לערער את הקיים. 

"תעלומת העיניים השחורות כחולות", הכל התחיל מידיעה בעיתון

פז-גולדמן מציין כי הוא סופר בעל דמיון מוגבל בעליל, ולמעשה טווה את העלילה מאוסף של סיפורים של אחרים אבל במקומות שהיה חסר הוסיף משלו. "תאר לעצמך שאתה מוצא המון חרסים שבורים ומהם משחזר כד", הוא מסביר. "הרבה פעמים הכד המשוחזר מורכב מחלקים של כדים רבים כאשר את הפערים משלים המשחזר ואת הכול הוא מדביק ביחד עד שהוא מקבל כד מושלם. גם את הדמויות בניתי באופן דומה. לכל דמות זרקתי שביבים שדליתי וגזרתי מאנשים שאני מכיר".

"גדלתי ברמת-עמידר, ולתימנים תמיד הייתי מחובר", הוא מוסיף על העניין שלו בסיפור ההיסטורי. "זה נוסח מעודן לכך שחטפתי מכות כי הייתי ילד אשכנזי וגם כמובן הייתי רזה וחלש שזו בפני עצמה סיבה לחטוף כאפות ובעיטות. אבל למרות זאת חבריי הטובים היו תימנים. הריחות, ההווי, הטעמים כולם הם חלק מילדותי. חזרתי לשכונה נפגשתי עם החבר הכי טוב שלי שלא פגשתי 40 שנה ורעננתי את זכרוני. אני בטוח שהוא ימצא שם פיסות חיים של משפחתו".

מדוע הסעירה אותך כל כך הפרשייה הזו?

"חטיפת הילדים התימנים - וכנראה לא רק תימנים אלא גם אחרים שהמאפיין אותם שבאו מאוכלוסייה מוחלשת - נעשתה עקב הפטרונות של הממסד ואין לי מושג אם זה היה מאורגן אם לאו. מה שמעורר תמיהה הוא מדוע עדויות שניתנו בוועדות החקירה נותרו חסויות למשך 70 שנה. מה יש להסתיר?

"המדהים הוא שהאידיאולוגיה הזו לא פסה. זה עדיין קורה כאן והיום. מחקר של פרופ' גיא אלוש מאוניברסיטת חיפה שנתפרסם לפני מספר חודשים מראה שילדים מבתים חלשים ומעדות המזרח מוצאים בקלות בלתי נסבלת מבית ההורים. הם אמנם לא נמסרים לאימוץ, אלא לאומנה או למוסד.

"עובדות סוציאליות חובשות כובע של אלוהים ומאמינות בלב שלם שהן יודעות הכי טוב מהי "טובת הילד". ואם צריך, הן משקרות בבתי המשפט - שהם, ברוב המקרים, חותמות גומי להמלצותיהן. אמנם פקידות סעד כבר לא מצהירות (אם כי היו גם מקרים כאלו בשנים האחרונות) שהילדים הם אסופים ונטושים, אבל עדיין תחושת הנשגבות מעם מלווה אותן.

"אני חייב להודות שאלמלא חוויתי זאת על בשרי - לא הייתי מאמין. אלמלא אמרה לי פקידת סעד שהיא תוציא את בנותיי למוסד כי אני 'נוקשה' איתה - לא הייתי מאמין. אלמלא שמעתי במו אוזני פקידת סעד צועקת: 'המדינה זה אני', לא הייתי מאמין. אלמלא פגשתי אמהות ואבות שעברו חוויה דומה - לא הייתי מאמין".

מתוך "העולם הזה" - חוויות שנשארו רלבנטיות עד היום

מהם האתגרים שעמדו בפניך בעת כתיבת הספר?

"חשוב היה לי מאוד לדייק בפרטים העובדתיים. כל עובדה שמתוארת בספר חייבת להיות מגובה בסלע או שחוויתי אותה באופן אישי. נעזרתי רבות באתר של 'עיתונות היסטורית יהודית', קראתי ספרים על הנושא, קראתי על ועדות החקירה, קראתי את הביקורות עליהן, צפיתי בתוכניות הטלוויזיה שהיו על הנושא.

"האתגר הלא פחות קשה היה לנסות ולהיכנס לראש של הילד המספר. איך אני נכנס לראש של ילד בן 13 שגדל בבית להורים יהודים ממוצא גרמני בלוס אנג'לס ופתאום מגיע לישראל, מנותק מהחברים שלו ונופל על קלפטע מעצבנת ומוצא עצמו בתוך פרשה שהוא לא מבין בכלל איך היא יכולה להתרחש?"

על אף האתגרים הללו, פז-גולדמן כותב תמיד על דמויות של נערים ועל תקופות היסטוריות בישראל. ספרו הראשון, "הרפתקה בחולות", שכתב יחד עם איריס ארגמן, נכתב בהשראת ספריו של נחום גוטמן ומספר על ילדה תל-אביבית שחוזרת בזמן למאורעות 1936. הספר עובד למחזה, וספר ההמשך שלו (אותו כתב לבד) התפרסם רק באינטרנט. ספרו השני מתרחש שלוש שנים לפני עלילת הספר החדש ונכתב בהשראת "שמונה בעקבות אחד", כשברקע פרשיות ריגול שהסעירו את המדינה.

סיפורים היסטוריים אינם זרים לספרות הנוער הישראלית, להיפך, ובכל זאת, פז-גולדמן תופס עצמו כ"עוף מוזר" בשדה ספרות הילדים והנוער. "אני איש ריאלי, ששנא את לימודי הספרות אבל אהב לקרוא. אני אוהב מתמטיקה ואני גם בוגר מדעי המחשב בטכניון כך שאף פעם לא למדתי איך כותבים 'נכון'.

"לספר הזה היו הרבה התחלות וכל התחלה גלגלה את העלילה לכיוונים אחרים. כשאני כותב ספר אני פשוט מתחיל לכתוב עד שאני נתקע, וזה קורה, בדרך כלל, אחרי השורה הראשונה ואז אני מחפש התחלה אחרת. זה בערך כמו המבוכים שאתה צריך להגיע מנקודה התחלה לסיום. אתה מגיע לאין מוצא חוזר אחורה ומתחיל מחדש. לפעמים אפילו הסיום משתנה. ל'תעלומת העיניים השחורות-כחולות' היו לפחות ארבעה סופים שונים, ולכל אחד מהם היו התפתחויות קודמות שונות שהובילו אליו".

הפן הבלשי מרכזי מאוד בספר. מה מטרתו במסגרת הסיפור ההיסטורי?

"למה שמכונה האמצעי הבלשי יש מטרה ברורה: שהקורא לא יניח את הספר מהיד, שירצה לדעת מה קורה כאן ושלא ינוח ולא ישקוט עד שיגיע לקו הגמר ושם יטפח על מצחו ויאמר איך לא ידעתי?

"זה גם הדבר הכיפי ביותר בכתיבה, כי אני יכול להתפרע כאוות נפשי ובתנאי כמובן שזה יהיה רציונאלי גם אם זה נראה בלתי רציונאלי בעליל. הבעיה היא איך מצד אחד לשזור רמזים לקורא שיאפשרו לו לנחש את הסוף ובה בעת ל"הוליך אותו שולל" דרך רמזים ואמירות שבעצם מוליכים אותו לכיוונים אחרים או אפילו למבוי סתום. זה הרי מה שקורה בחיים, לא תמיד אתה יודע איזה עובדה קשורה ואיזו היא סתם הפרעה".

כיצד העברת את התקופה והמקום הספציפיים של העלילה, והאם לדעתך בני נוער עשויים להתעניין במיוחד בסיפורים שלא מתרחשים בהווה?

"מבחינה ספרותית הקפדתי מאוד על שימוש בשפה שהיתה שגורה בשנות השישים. נזהרתי לא להשתמש בביטויים של היום כדי שהספר לא יהיה אנאכרוניסטי, ובסיפור מאוזכרים פרטי ומכשירים של פאר הטכנולוגיה של אז כמו פטיפון או טייפרקורד, וכמובן אישים שהיו הסלבריטאים של אז, כמו למשל מוטל'ה שפיגלר.

"כשכתבנו מכתבים בשנות השישים השתמשנו בשפה גבוהה יותר מאשר שפת הדיבור והיו ביטויים מיוחדים. למשל, כל פתיחה של מכתב התחילה ב'בראשית מכתבי אשאל לשלומך, אם תשאלי לשלומי הרי הוא טוב'.

"אני מתאר את בית הספר של אז: קמים למורה כשהיא נכנסת לכיתה, יש מנהל לבית הספר. מנהל ממין זכר! איפה תמצא אחד כזה היום? אני לא יודע אם בני הנוער מתעניינים בסיפורי עבר אבל אני מקווה שהספר הזה, לפחות מבחינת סיפור המתח שבו, אינו תלוי זמן. זהו סיפור שאמור לרתק ולשעשע את הקורא, ואם תוך כדי כך הוא גם נחשף לתקופה אחרת - של הוריו או אולי של סביו - אז הרווח כפול ומכופל".

פז-גולדמן מספר כי בכתיבתו חשוב לגעת "בדברים, שבדרך כלל, מדחיקים וכואבים, שלכאורה לא נאה לספרם, אבל שהילדים מרגישים, בעיקר ביחס להורים, לחברה ולחברים. אלו רגשות שכולם מרגישים אבל "לא לפני הילדים", ואני מתכוון גם לרגשות שיש לילדים כלפי הוריהם אם זה כעס, או בוז, או לגלוג או בושה שהם חשים וגם צחוק וקירבה - אבל לא מעושים - לא רק פיוס שבה לרצות את המורים ואת ההורים.

"לפעמים אני שומע מהורים שלא היו רוצים שהילד יקרא דבר זה או אחר בספר שלי. במקרה הזה אני יודע שעליתי על אמת שרצוי מאוד שהילד יקרא - שיידע שהוא לא לבד, שיש עוד שותפים לרגשות האלו שלו. והכי חשוב - שייהנה בקריאה, יימתח ויצחק, רצוי בפה מלא".

ספרי הנוער המצליחים של השנים האחרונות הם ספרי פנטזיה ודיסטופיות. בנוף הזה, ספרך אינו הולך על פי הטרנד הנוכחי.

"לשמחתי אני פטור מהטרנדים - זו הטרדה של ההוצאה. אני שמח שהוצאת 'כנרת' מצאה לנכון להוציא גם ספר לא טרנדי. אני באופן אישי אוהב לקרוא ספרי נוער ולכן גם קראתי כמה מהספרים האלו שאותם אני מסכם ב'קראת אחד - קראת את כולם'.

"אבל מצד שני, כשאני הייתי נער קראתי בשקיקה את הטרנדים של אז, כמו: 'חמישייה מפורסמת', 'דני-דין', שלא לדבר על כל החוברות ב-35 אגורות: 'פטריק קים', 'ביל קרטר', 'טרזן', כך שמי אני שאשפוט.

"אוסקר ווילד אמר: 'אין ספר מוסרי או בלתי מוסרי. ספרים כתובים היטב או כתובים רע, זה הכול'. אני משליך מכאן לכל סוגה ספרותית. מצד שני אין ספק שלספרות יש כוח ובטח שהיא משפיעה על בני נוער ועל מבוגרים. לא סתם שורפים ספרים במקומות מסוימים או אוסרים על קריאה של ספרים בקהילות מסוימות - לצערי גם במקומותינו.

"הבעיה במושג 'ספרות היסטורית ריאליסטית לנוער' היא מהי ההיסטוריה? אנחנו יודעים שבהתחלף השלטון מתחלפת גם ההיסטוריה. מי שהיה גיבור הופך להיות בוגד ומי שהיה מוקצה הופך להיות מודל לחיקוי. אז מה היא אותה ספרות 'ריאליסטית והיסטורית'? אם היא מחובקת על ידי הממסד, אחת מהשתיים: או שאינה ספרות או שאינה היסטורית, אבל היא ללא ספק תצליח לנטוע בלב הקורא הצעיר את "פני ההיסטוריה" שירצה הממסד להנחיל.

"מניסיון אישי כנער אני יכול להעיד שיש כוח עצום לספרות כזו על עיצוב התפיסה ההיסטורית והפוליטית של הקורא. ככל שהסיפור ההיסטורי נשמע ריאלי יותר כך סביר שהקורא יספוג לתוכו את האמירות ההיסטוריות אפילו יותר משיעור היסטוריה פורמלי".

מה דעתך על החוק להגנת הספרות והסופרים?

"אילו היה מתקבל החוק במתכונתו המקורית, הדומה לחוק הצרפתי, זה היה מעולה. החוק היה מקדם את הספרות, את הסופרים ומפריח את חנויות הספרים הפרטיות. ספר היה חוזר להיות מתנה מכובדת ולא משהו שקונים על משקל .

"לצערי, בשלב הסיום של החקיקה הצליחו בשם 'התחרות החופשית' להנציח את כוח הרשתות הגדולות. התוצאה היא שמחירי הספרים שיכולים להיות בסביבות 35-45 שקלים עדיין גבוהים. יחד עם זאת אנחנו רואים שהמחירים לספרים חדשים ירדו משמעותית.

"איני יודע איך החוק ישפיע עלי כסופר לנוער, אבל חזקים עלי דבריה של דורית רביניאן, שכתבה פוסט אחרי חצי שנה שבה נמכר הרומן האחרון שלה במעל 20,000 עותקים: 'בהזדמנות זאת - תודה ל'חוק הספר' שמגן על היצירה העברית מפני מבצעים והנחות, ולו למשך 18 חודשי הפרסום הראשונים'. אני גם רוצה לכתוב פוסט כזה! מצד שני לאור הביקורת שלי על 'סטימצקי' סביר להניח שהספר טס כבר מחר למחסנים".

אחד הדיונים הבלתי נגמרים בהקשר של ספרות ילדים נוגע לגילוי והסתר - מה ילדים צריכים לדעת ועל מה אפשר לכתוב עבורם, לעומת מה שצריך לצנזר או לא לדבר עליו.

"ספרות הילדים נחשבה ונחשבת כנחותה מספרות המבוגרים, ובדרך כלל היא אמורה להיות חינוכית ומלמדת ותקינה

פוליטית, וזאת כמובן על חשבון הכתיבה האמנותית הכנה והישרה לילדים. אני לא שם. אני בצד של נחום גוטמן שאמר: 'אני סובר כי עם ילד אפשר לדבר על כל דבר. על מוות ועל חיים, על נצח ועל גבורה, ועל שפלות ועל אנשים מכוערים על אנשים טובים... מותר וצריך לדבר על הכל.

"אני די בטוח שהאיורים והתיאורים ב'לובנגולו מלך זולו' לא היו עוברים בימינו עורך; יש שם שלדים תלויים על עץ ותיאורים מצמררים של הוצאה להורג. זה בכלל מצחיק לחשוב על הסתרה מילדים. הם רואים את דעא"ש עורף ראשים; הם יודעים שהיה ראש ממשלה שחטף שלושה כדורים בגב כי רצה לעשות שלום; יש להם סמארטפון והם גולשים לאתרים שאני הייתי מסמיק מהם.

"אסור לה לספרות ככלל ולספרות נוער בפרט להיות המצנזרת של עצמה. יש מספיק גורמים שעושים זאת בשמחה עבורה. הדבר היחידי שאולי יש לתת עליו את הדעת הוא יכולתו של הילד להבין את המסופר ועד כמה הסיפור נוגע בו".