כמעט ששכחנו, שלום

עוד בערוץ הדעות של ynet

קולם של ילדי המתגרשים / יעל גיל

צריך שיהיה לנו יום השלום, וזו איננה אמירה פוליטית. אפשר להתווכח על הדרכים להשגת השלום, על מחיר השלום, על היקף השטחים ועל עוצמת הוויתורים. אבל לפחות ברמה ההצהרתית קיימת הסכמה חוצת-מחנות כי השאיפה לשלום היא ערך ישראלי בסיסי. הצבת יום השלום על לוח השנה הישראלי יכולה וצריכה להיות הצהרה של כלל אזרחי מדינת ישראל קבל עם ועולם, ללא הבדל דת, לאום או עמדה פוליטית. היא גם תאזן את מפת הזיכרון הקולקטיבי שלנו. קצת עצוב שימי הזיכרון הלאומיים שלנו הם ברובם ימי אבל.

הסכם השלום עם מצרים נותר נכס אסטרטגי (צילום: AP)

הנה מבחן טריוויה: באיזה תאריך פרצה מלחמת יום כיפור? ומתי ששת הימים? והנה עוד שתי שאלות: מה תאריך ביקורו של סאדאת בארץ? ומתי נחתם הסכם השלום עם מצרים? סביר להניח שרובנו יודעים להשיב בקלות רק על שתי השאלות הראשונות. וזה לא בסדר.

ערך השלום מופיע בחוק החינוך הממלכתי: "לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים". בהכרזת העצמאות נאמר: "מדינת ישראל תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום". מיותר לומר כי גם בקווי היסוד של ממשלת ישראל נכתב שחור על גבי לבן כי "הממשלה תקדם את התהליך המדיני ותפעל לקידום השלום עם כל שכנינו".

להצהרה על יום שלום ממלכתי יש פן תדמיתי בינלאומי. כחלק מהדיפלומטיה הציבורית, הרצון הישראלי בשלום, כמו הצדק, צריך גם להראות. יראו מדינות העולם שלא רק בהצהרות על שלום חפצים אנו. השלום הוא חלק בלתי נפרד ממערכת החינוך שלנו ולאורו אנו מחנכים את ילדינו.

ובאיזה תאריך יש לקבוע את יום השלום? היום הזה יכול להיות התאריך שבו נחתם הסכם השלום עם מצרים. הוא יכול להיות יום השנה לביקורו של סאדאת או לחפוף ליום השלום הבינלאומי, 21 בספטמבר, שכמעט אינו זוכה להתייחסות במקומותינו.

ומה יכלול יום השלום הישראלי? גם בכך אפשר לדון. יקים שר החינוך ועדות שיישבו על המדוכה. אפשר ורצוי שכל בית ספר ילמד תכנים קונקרטיים ליום הזה ברוח העשייה החינוכית המאפיינת אותו. אבל היום הזה יצוין בלוח השנה שלנו, בלי למצמץ ובלי להתבלבל. השלום מבחינתנו היה ועודנו ערך עליון.

צריך לעזור לדור העתיד להבין ולהפנים מהו שלום. צריך לעזור לו להחליט על מה הוא מוכן או לא מוכן לוותר תמורתו. צריך שהשלום יהיה אצלנו יותר מאשר סמלים של יונים עם עלה של זית ותמונות למזכרת מלחיצת היד המשולשת על מדשאות הבית הלבן. צריך למלא אותו בתכנים קונקרטיים ומגוונים.

אפשר בהחלט להוסיף ולהתבכיין על האופן שבו מסיתים ספרי הלימוד הפלסטיניים נגד ישראל. אפשר להמשיך לומר שאין עם מי לעשות שלום, שמצרים מתמוטטת, שהאביב הערבי מוכיח את מה שתמיד חשבנו על הערבים. אבל אי אפשר לבטל את העובדה שהשלום עם מצרים ועם ירדן הם שניים מהנכסים החשובים ביותר של מדינת ישראל. לפחות פעם בשנה ראוי בהחלט להזכיר את העובדה הזאת.

ואם השלום אינו ערך עוד - אז אולי צריך לאזור אומץ ולמחוק מחוק החינוך הממלכתי את השאיפה לשלום, וגם מקווי היסוד של הממשלה. אולי צריך להודות בפה מלא שהשלום שלנו היה ונשאר פרק סוריאליסטי מחזונות הנביאים, בנוסח "וגר זאב עם כבש". עד אז, בואו ניתן יד ליוזמה חקיקתית חדשה: לקבוע את "יום השלום הישראלי" בלוח השנה שלנו.

פרופ' דליה גבריאלי נורי, חוקרת במכון טרומן לקידום השלום באוניברסיטה העברית ומלמדת בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללה האקדמית הדסה. ספרה Israeli peace discourse רואה אור בימים אלה

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il