מכתבים מהחפיר: יהודים בשירות הקיסר
"החזיר משך מהבוץ גווייה של אחד מחברינו. יריתי בו ופגעתי בישבנו. הוא קפץ בבהלה וברח כשבפיו זרוע של החייל ההרוג". פרק מהספר "המלחמה הגדולה של לודוויג ולואי"
את הדרך הארוכה לקו החזית בחבל שמפיין ב-1914 עשו לודוויג וחבריו ליחידתו החדשה תחילה במשאיות ואחר כך ברגל בשעות החשכה. השטח כולו, כך הוסבר להם, חשוף באופן מסוכן לארטילריה הצרפתית. מסעות הלילה הרגליים נמשכו שעות ארוכות, ובמהלכם לא הייתה כל עצירה אפשרית. לא למנוחה, לא לאכילה ואפילו לא לעשיית צרכים. מי שבאמת לא היה יכול להתאפק עשה במכנסיו תוך כדי הליכה, כמו בהמה. זאת בהבדל אחד: הבהמה העושה צרכיה תוך כדי הליכה נפטרת מהם באמצעות עשייתם. החייל נשאר עם מה שפלט דבוק לעורו בתוך מכנסיו, במקרה הטוב מדובר רק ברטיבות מטרידה וצורבת.
ככל שקרבו לחפיר המיועד הפך לודוויג מתוח יותר ויותר. החרדה הפכה לכאב פיזי בראש ובקיבה. לא היה זה פחד מוכר. הייתה זו מועקה בפני הבלתי נודע. קצת כמו הפחד שחווה לפני הרכיבה לעבר כוחותיו של הגנרל הבלגי ברנהיים. אך אז התפוגג הפחד בן-רגע, שכן הסוסים גמעו במהירות את המרחק אל קו החזית, ואילו כאן נמשכה ההליכה אינספור שעות. לזאת נוסף גם המאמץ הפיזי: הליכה כה ארוכה עם ציוד של שלושים קילו על הגב לא הקלה את המתח והחששות.
למרבה הפלא נרגעה החרדה משנכנס לודוויג לחפיר. דווקא מרגע שהגיע ליעד, כמה עשרות מטרים בלבד מול האויב, החל לפוג המתח הפנימי שנצבר בו. הוא בחן את המולת ההתארגנות סביבו ואת הפינה הזעירה בתוך החפיר שתהיה ביתו למשך זמן בלתי ידוע. כמעט באדישות הביט בסולם שנשען על קיר החפיר, כמה מטרים ממנו.
היטב ידע שזה הסולם שעליו יטפס רבות, הסולם שיסכן את חייו. הוא ישמש אותו לא רק כדי לצאת החוצה להתקפות מסוכנות מאין כמותן אל מול מכונות הירייה הצרפתיות, אלא בהינתן פקודה גם להעביר שעות ארוכות בשמירה, בעמדה מסוכנת מול האויב. אבל הפחד כבר לא נראה מאיים כל-כך. עכשיו לא היה זה עוד הבלתי נודע. אמנם עכשיו הגיע לגרוע מכול, אך גם הגרוע מכול כבר איננו דבר-מה מסתורי. בשבועות האחרונים שמע לודוויג עשרות סיפורים ותיאורים מפורטים על החפירות ועל החיים בהן. עכשיו היה נדמה לו שהוא חלק ממציאות כמעט מוכרת.
לאחר שינה קצרה התייצבה היחידה בפני הסמל האחראי כדי לגשת מיד לשגרה היומית. שליש מכם, הסביר הסמל, יעסוק בשמירה. שליש אחר בעבודות שיפוץ, תיקון ושיפור של החפיר. זו עבודת קבע שלעולם אינה נפסקת. השליש השלישי יוכל לישון. כך במשך 24 שעות ביממה. שגרה זו תשתבש רק בימי התקפות או התקפות נגד. הגדוד שהתפרס לאורך החפיר שמע את ההסברים שנאמרו בקול נמוך, כמעט בלחישה. כל רב-טוראי או סמל שהיה - בניגוד לחיילים - בעל ניסיון בחפירות השמיע את ההסבר לקבוצות קטנות, בזו אחר זו. בסיום הסבירו מפקדי הכיתות שכל השיחות בין החיילים חייבות להתבצע בשקט. אסור שהאויב יצליח לקלוט ולו שמץ מהן. בייחוד נאסר על החיילים בתכלית האיסור לשוחח עם האויב בצעקות. העובר על האיסור יוצא להורג.
לודוויג הביט סביבו. לפתע קלט שמעלות השחר לא ראה אף קצין. לאן נעלמו הקצינים? תהה. מהר מאוד הבין מה שהיה אמור להיות ברור לו כבר מיומו הראשון בטירונות: קצינים הם אנשים מורמים מעם. אף הזוטרים שבהם לא יגורו, גם לא בחזית, בחברת חיילים פשוטים. עבורם נבנו בונקרים מאחורי החפיר הכללי. בונקרים יציבים, חסינים יחסית מאש ארטילריה. תעלות קישרו בין הבונקרים לבין החפירות שבהן שכבו החיילים.
בניגוד לחיילים הפשוטים היו הקצינים תמיד תחת קורת גג. בחדריהם עמדו מיטות, שולחנות קטנים ומנורות. במהלך המלחמה נוספו להם גם מכשירי רדיו, פטפונים וכמובן אמצעי קשר. לכל קצין הוצמד חייל שהיה מעין משרת אישי. שרתים אלה נוצלו בצורות שונות, הכול בהתאם לאופי הקצין. בין החיילים רחשו רכילויות על הקצינים. במיוחד אהבו החיילים לספור את הפעמים שבהם העזו הקצינים להופיע בעצמם בחפיר, לא כל שכן לטפס על הסולמות ולהסתכן בהצצה לעבר האויב. על הפלוגה השכנה לזו של לודוויג פיקד סרן בצבא הקבע, הנס יואכים פון בּוֹדנְהוֹף. השרת שלו סיפר שהוא כה פוחד להסתכן עד שאיננו יוצא מהבונקר אל מאחורי הקו, שם נמצאים המחראות. במקום זאת הוא עושה את צרכיו בקסדה ישנה וכופה על השרת שלו להוציאה ולהחזירה נקייה.
אבל הקצינים לא העסיקו את לודוויג במיוחד. ההסתגלות לחיי החזית הצריכה מאמץ נפשי לא קטן. בימי הטירונות הראשונים נאלץ להסתגל באי-נוחות למקלחת המשותפת, אך בחפיר שמח לראות מקלחת כזאת. כאן היה צריך להתרגל לסוג אחר לגמרי של חשיפה ציבורית. קשה מכול הייתה לו עשיית הצרכים בפומבי. כדי לרוקן את מעיו היה חייב לצאת אל מאחורי החפיר, פעולה מסוכנת כשלעצמה אף אם נעשתה בלילה. האויב ידע שגיחות ליליות כאלה בלתי נמנעות ולא פעם פתח בהפגזות, אמנם בלתי מדויקות, אבל גם אלה כיסו ברסיסי פגזים חלק גדול מהשטח. מכיוון שנאסר עליהם לצאת ביחידוּת טיפסו לודוויג וחבריו אל מחוץ לחפיר בלילות בחיפוש אחר מורד שבו יהיו מוגנים יחסית מירי האויב. במשותף הפשילו את מכנסיהם, ותוך שהם בוחנים לעתים זה את מערומיו של זה עשו את צורכיהם.
זמן רב נדרש ללודוויג להתרגל למצב זה, שהיה חסר מוצא. אך להפתעתו הרבה נעשה לבסוף אדיש למציאות זו. כדי להשתעשע ניסה מדי פעם לדמיין את אביו במצב זה. בהדרגה למד לנהל עם חבריו שיחות ולהחליף עמם בדיחות בעודם רכונים על ברכיהם במכנסיים מופשלים. לפעמים נמשכה ה"פעולה" מעבר לצרכים האמיתיים של המעיים, שכן איש לא רצה להחמיץ בדיחה, עוד אחת ועוד אחת. את אוצר המילים הדרוש לשיחות אלה למד לודוויג במהרה. ממילא סבבו רוב שיחות החיילים סביב אכילה ועשיית צרכים - תפקודים פיזיולוגיים המשלימים זה את זה.
אבל בזאת לא הסתכמו הקשיים. לודוויג היה חייב להסתגל גם לאתגרים אחרים. השינה בצפיפות עם חיילים אחרים, כולם מסריחים בצורה נוראה, הייתה קשה לו. לעתים, במזג אוויר גשום, התמלא החפיר בבוץ רב כל-כך עד שלא הייתה לחיילים בררה אלא לישון בישיבה, גב אל גב. את מזונם אכלו מתוך כלי מתכת אחד ויחיד. לעתים ניקו את הקערות הללו בעשבים, שגם אותם לא תמיד היה קל למצוא. והחֶברָה. כן, החברה. בגדוד החדש פגש לודוויג בשכבה חברתית שלא הכיר כלל קודם לכן; אפילו בשהותו הקצרצרה בבסיס הטירונות לא שהה בחברת המעמדות הנמוכים. היו אלה בני פועלים ואיכרים שעמם התקשה בתחילה למצוא שפה משותפת מלבד נושאי הקיבה, המעיים ופעולותיהם.
בן הפועלים הראשון שהכיר לודוויג משך את תשומת לבו בתנועותיו. לודוויג צפה בו עומד ומנפנף נואשות בידיו, כמי שמנסה ללא הצלחה לגרש מעליו זבובים טורדניים.
"מה קרה לך?" שאל אותו לודוויג.
"לך לא מפריעים הזבובים הללו שמזמזמים לנו באוזניים ללא הרף?" ענה הבחור בשאלה.
כדי לא להעליב את הצעיר המסכן התאפק לודוויג בכל כוחו לא לפרוץ בצחוק. "הזמזומים", הסביר לו בטון רציני של מורה בבית ספר, "אינם של זבובים. אלה הכדורים הנורים לעברנו וחולפים מעל לראשינו". הצעיר נראה מהסס, לא בטוח אם לודוויג מתבדח עמו או מתכוון לדבריו ברצינות.
מהר מאוד למדו לודוויג ורעיו שיטות חדשות שהיו דרושות לחייהם בחפיר. מאחר שהעישון היה עיסוק בלתי פוסק, הם התאמנו בגלגול סיגריות. כמו כן למדו איך להדליק סיגריה בגשם ובסערה ואיך להדליק מדורה מעצים לחים.
גשם, סערה, עצים לחים - בכל עונות השנה היו הלחות והרטיבות מבעיותיהם העיקריות של החיילים. הטמפרטורות בחפירות היו נמוכות באופן משמעותי מאלה שבערים ואפילו בכפרים. אף בבקתה הפרימיטיבית ביותר לא היה קר כמו בחפיר. גרועה מכך הייתה הלחות הבוצית: המים שמילאו את החפיר יצרו בתוכו בורות בוציים. לודוויג למד מהר מאוד שאסור לשבת בבוץ בלי תנועה, אחרת אין עוד אפשרות לקום. אף מחוץ לחפיר היו הבורות סכנה מתמדת, בעיקר בלילות כאשר השטח הואר רק באופן חלקי לאור הפגזים המתפוצצים. בחשכה קל מאוד ליפול לבורות המים ונפילה כזאת עלולה להיות קטלנית.
כל אימת שירד גשם התמלאו המגפיים במים. המגפיים התרחבו והתנפחו והרגל כמעט שחתה בתוכם. חוסר זהירות היה עלול לגרום למגף להחליק מהרגל ולהיעלם מיד בבוץ. במקרה כזה לא נותר למסכן שאיבד את נעלו אלא לבוסס יחף בבוץ העמוק. על ציוד חלופי היה אפשר רק לחלום. בני המזל קיבלו מגפיים חדשים בחבילה שהגיעה ממשפחתם בעורף, אך זה היה יכול לארוך שבועות.
בהפסקות שבין הגשמים נדבק הבוץ לבגדים. מהר מאוד הוא מתייבש כאבן והופך לטיט. בדרך כלל קיבל לודוויג אישור לחלוץ את מגפיו רק אחת לשבועיים. את המדים החונקים, מלאי הטיט, הוא מורשה להסיר לעתים רחוקות עוד יותר. את התרמיל והחגור אין הוא מסיר מעליו כמעט אף פעם כשהוא בקו החפיר הראשון. המדים הבוציים מתמלאים פשפשים וכינים, ואלה גורמים לגרדת בלתי פוסקת. ללודוויג נדמו מדיו כמכשיר עינויים. האיש במסכת הברזל, חשב לעצמו לא פעם.
יקירתי, רצית שאכתוב לך איך אנו חיים כאן בחזית. ובכן, אנחנו חיים כמו חזירים: שורצים בבוץ, אוכלים כל זבל הנקרה בדרכינו, נוחרים בשינה וגם בזמן עֵרוּת, משמיעים כל הזמן קולות התמרמרות. ולמה אני חושב דווקא על חזירים? הללו בורחים מחוות שנפגעו מההפצצות באזורנו, ומתרוצצים לעתים קרובות בין הקווים. הם הופכים לחיות בר וטורפים חלקי גופות של חללים שאי-אפשר לקבור. לפני ימים אחדים התקרב חזיר כזה לנקודת התצפית שלי בעת שעמדתי בשמירה. הוא חפר קלות ומשך מהבוץ גווייה של אחד מחברינו. כאשר זה קורה במרחק של כמה מטרים ממך, זה מזעזע ומגעיל עד שאי-אפשר להתאפק. אף שבאותן שעות שרר שקט בקו, ולאיש לא היה עניין להבעיר אותו, יריתי בחזיר ופגעתי בישבנו. החזיר קפץ בבהלה וברח כשבפיו זרוע של החייל ההרוג.
בשלב זה של המכתב עצר לודוויג, קרא מחדש את מה שכתב וחשב לעצמו: רחמנות על קרולינה שלי. איך תרגיש כאשר תקרא סיפורי זוועה כאלה? אין ברצוני להטעות אותה, אבל בכל זאת כדאי להכניס למכתב משהו באווירה קלילה יותר, אחרת היא לא תוכל לישון בתום הקריאה.
אל תחשבי, קרולינה שלי, שאין אנו צוחקים פה לעתים, ולא רק לשמע הבדיחות הגסות והאוויליות המושמעות ללא הרף. לפני כמה ימים הצליחו נושאי האלונקות להחזיר לחפיר פצוע שמצבו נראה קשה מאוד. אבל למרות הכול הצליח הבחור לשמור על שלווה וקור רוח, רק שפתיו נעו ללא הרף. כאשר גחן הרופא התורן ובדק אותו במהירות, לחש באוזנו הפצוע: "דוקטור, יש לי סיכוי להישאר בחיים?" "אני חושב שכן", ענה הרופא בהיסוס. "אבל דבר אחד עלי לומר לך: חוששני שחיי מין לא יהיו לך, שכן נפצעת גם באשכים". "הו, זה לא חשוב", ענה הפצוע בחיוך, "אני תלמיד בסמינר קתולי לכמרים".
זה לא מצחיק אותך, קרולינה יפתי? זאת אני מבין. נכון, ההומור שלנו כאן קצת שחור. הנה לך סיפור עצוב-מצחיק אחר: בהתקפה החזיתית האחרונה של הצרפתים הצלחנו להחזיק מעמד רק בקושי רב. הצרפתים תקפו וחזרו ותקפו בנחישות שהביאה אותנו קרוב מאוד להתמוטטות. לבסוף התעייפו גם הם, הקיזו יותר מדי מדמם ונדמו. נשארנו בקו שלנו סחוטים לחלוטין, על סף עילפון. כאשר הבטנו סביבנו השתנקנו: כשני שלישים מחיילי הגדוד שלי נהרגו או נפצעו אנושות (לפצועים קל אין אנו מתייחסים כלל). לו תקפו הצרפתים עוד פעם אחת ויחידה, זה היה סופנו. כמה שעות ישבנו המומים, איש-איש בתוך החור שלו. לא יכולנו לדבר כלל. רק אז חשתי ברעב. מאז תחילת ההסתערות הצרפתית, שנמשכה למעלה מיממה, לא אכלנו דבר. כמובן, בתנאי קרב כאלה אין כל אפשרות ליחידות האספקה להתקרב לקו. והנה קרה הנס! חיילי התצפית פתחו בקריאות שמחה: במרחק רב מאוד הם זיהו שיירת אספקה העושה דרכה אליהם באטיות של צב בדרך זרועת בורות. "אוכל! מגיע אוכל!" קרא אחד מהם שנתמלא מרץ מול התגלית המרהיבה של השיירה המתקרבת. לרובנו לא היה כוח ליותר מאשר לחיוך קטן, אבל הרגשנו שהדם חוזר לזרום בעורקינו.
בהיידלברג סיפר לי חבר מהלימודים, אשר שהה זמן-מה עם הוריו ביפן, סיפור קטן מחוויותיו שם. בימי החום הקשים של הקיץ נוהגים היפנים לתלות על משקופי הדלתות מחרוזות זכוכית דקיקות ועדינות ביותר. בתנועת האוויר הקלה ביותר, כה קלה שאין האדם מרגיש בה כלל, מצלצלות המחרוזות ויוצרות אצל היושבים בחדר תחושת הקלה, כאילו חשו במשב רוח מרענן. כך בדיוק חשתי כאשר רק שמעתי על שיירת האספקה הקרבה. אמנם ידעתי שיעבור זמן רב מאוד עד שיגיע אוכל לפי, אבל בכל זאת ההקלה הייתה עצומה.
משהגיעה השיירה נעמדנו בתור לקבלת המזון. הטבח האחראי נעמד על העגלה שלו ואמר: "משהו כאן לא הגיוני. נאמר לי להביא אוכל לשמונה מאות איש. גם אם אכלול את אלה שבתורנות שמירה ואת הפצועים כולם, לא אגיע אפילו למאתיים. הבאתי יותר מדי מנות!" סגן מפקד הגדוד, שהחליף את המפקד שנהרג, אזר אומץ. הוא ניגש לטבח ופקד עליו ועל עוזריו בשפה בוטה, תוך שהוא מנפנף בחרבו, להתרחק מעגלותיהם מיד. אז הורה לנו: "קחו הכול, פירור לא יוחזר. הכול שלנו. מה שהוכן לחברינו שנפלו הוא השלל שלנו". שלל? חשבתי לעצמי. כמו שלל שבוזזים מאויב? אבל לא התלבטתי זמן רב. נסחפתי לצחוק ולצהלה שתקפו את כולם כאילו היו שיכורים והתנפלתי עמם על, כן-כן, על השלל. שלל שכלל אגב, גם סיגרים, סיגריות וטבק לעיסה למכביר.
גם זה, אהובתי, לא מצחיק אותך? את מוצאת אפילו שמגעיל לצחוק ולשמוח על מנות אוכל שנפלו לידינו הודות למותם של חברינו? את צודקת כמובן. אבל דברים מצחיקים ומשמחים מאלה אין לי לספר. אנחנו צוחקים מבדיחות ברמה הנמוכה ביותר ומדברים מביכים. מה שהצרפתים מכנים "rire jaune", כלומר: צחוק מאולץ. כך אנו מתאימים את עצמנו לסביבה החברתית החדשה שלנו: קל הרבה יותר לחייל משכיל לרדת לרמה של הנבערים ביותר, למרות הרתיעה ההתחלתית, מאשר לנסות ולהרים את הרוב לרמת המעטים בעלי הרקע הבורגני. מה גם שחיינו כאן מתאימים דווקא לרמה ולחספוס של הרוב. פרט לכך המשכילים אינם בהכרח החיילים המהוגנים או המוצלחים יותר.
אז מה אני עושה בשעותי הפנויות, את שואלת? כאשר שוככים הקרבות קמעה, כאשר אינני בעמדת שמירה או בעבודות תחזוקה, אם אינני ישן ואינני כותב לך, אם עייפתי מקריאה חוזרת באותם ספרים מעטים שברשותי או ברשות חברַי, אז משחקים אנו קלפים. לפעמים אנו מאזינים למנגינות שכמה מאתנו מנגנים במפוחיות (לעתים זוכה נגינתם אפילו למחיאות כפיים מהחפיר הצרפתי שמולנו!). ומעשנים, מעשנים ושוב מעשנים...
לא פעם עולה בי הצורך לברוח מכל זה. או-אז מתכנס אני לתוך עצמי וחולם. מובן שאת מככבת כמעט בכל החלומות הללו. בלילה הקודם ירדתי מתורנות שמירה בשעה שלוש לפנות בוקר. הייתי עייף מכדי להירדם. הלילה היה שקט במיוחד, אפילו הארטילריה לא נהמה (אולי משום כך לא יכולתי להירדם... ה"מוזיקה" הארטילרית מלווה אותנו בקביעות ובאינטנסיביות כזאת, שאנו רגילים אליה ולא יכולים עוד לישון בלעדיה). לא נורו יריות משום כיוון. פתאום נשאה הדממה לאוזני המיות יונים. לצרפתים יונים רבות. אומרים שהם מרבים להשתמש ביוני דואר לצורכי תקשורת; כך הם מתגברים על תקלות בקשר כאשר הארטילריה שלנו גורמת לניתוק הכבלים שלהם. בכלל מרבים הצרפתים להשתמש בבעלי-חיים. פעם, בעומדי בעמדת השמירה, נדהמתי לגלות מבעד למשקפת המוני כלבים הגוררים משאות בשלג, אפילו אלונקות הם גוררים. דבר לא מפחיד אותם. היריות שלנו לא משפיעות עליהם, אלא אם אנו פוגעים בהם ישירות. אבל המיית היונים נוגעת ללבי במיוחד. יש בה משהו אנושי כתחינת אדם הקורא לחברו, אדם הזקוק לאהבה או לפחות להבנה.
האזנתי ליונים ונזכרתי איך בברלין, בביתה של פרידה, שכבנו במיטה בבוקר והאזנו יחדיו ליונים שהמו בעליית הגג. חשבתי לעצמי שאולי גם את לא ישנה עכשיו משום-מה. אולי גם את שומעת בפרנקפורט הדוממת המיית יונים. אולי אנחנו מאזינים לאותם קולות, חושבים על אותם דברים. אנו מתקשרים בינינו ללא מילים. דמעות חנקו את גרוני.
בשבוע הבא אמורים להחליף אותנו כאן. גדוד חדש יתפוס את הקו. אנחנו, או מה שנותר מאתנו, מועברים לבסיס אחורי למנוחה. משם אכתוב לך, כך אני משער, מכתבים בסגנון פחות נוגה.
לודוויג, שהוא כל כולו שלך
מאז שהגיע לודוויג לחזית שמפיין בנובמבר 1914 הוחלפו הוא וחבריו בקו הקדמי כמה פעמים. אמנם היו אלה הפוגות קצרות בלבד, בקו שלא היה מרוחק יותר משניים-שלושה קילומטרים מהחזית, אבל שם יכלו לפחות להחליף בגדים, להתרחץ, לאכול בצורה מסודרת פחות או יותר ובעיקר לישון בנוחות יחסית. הם נשלחו לבונקרים שהיו בדרך כלל מוגנים מפני הפגזות או לכפרים צרפתיים נטושים בחלקם. הקצינים התמקמו בבתי האיכרים, ואילו החיילים הפשוטים שוכנו בגורן. הנוחות בגורן הייתה גדולה במקצת מזו שבבונקרים הצפופים, אך הגורן לא סיפקה הגנה מפני הפגזות. לא פעם נאלצו לברוח מהגורן באמצע הלילה ולהצטופף בבונקרים העמוסים. לכן גם נאסרה עליהם, כמו בחפיר הקדמי, שינה בלי בגדים, נעליים וחגור. בכל מקרה היו אלה הפסקות מנוחה בנות ימים ספורים בלבד, בטרם חזרו לשגרה הקרבית בקו הקדמי. אבל בתחילת 1915 יכלו השורדים בגדודו של לודוויג לצפות לחופשה של ממש בבסיס האחורי.
הבסיס האחורי מוקם מעבר לטווח התותחים של האויב. לא היה זה אלא בסיס ארעי, מורכב ברובו מאוהלים, ששימש כמרכז אספקה לאזור וכנקודת מנוחה לחיילים. בנייני הקבע היו לרוב מבנים כפריים שהוחרמו מהצרפתים. הם שימשו בעיקר למפקדה, לחדרי האוכל והמרפאה, למחסני האספקה ולמגורי הקצינים. ובכל זאת ללודוויג וחבריו נראו האוהלים כווילות פאר. מזג האוויר באביב זה היה מתון ואף לא גשום במיוחד. והעיקר, היה זה מקום מאוורר, ללא בוץ וללא סירחון של גוויות או של אבק שרפה. היו במקום חובות שמירה, אך לא היו עבודות תחזוקה. מעל לכול שימחו את הנופשים המיטות: אמנם היו אלה מיטות שדה, ערוכות בצפיפות מרבית, אבל מיטות אמיתיות! הארטילריה לא נדמה גם שם, אבל נשמעה כה מרוחקת כאילו איננה נוגעת להם כלל. גן עדן עלי אדמות למשך שבוע שלם! לשמחתו גילה לודוויג מהר מאוד שלא רק אולם קולנוע היה במקום, אלא אפילו ספריית שדה. זו הייתה ספרייה אמיתית ובה מגוון ספרים, פטפון, תקליטים ומלאי מתחדש של עיתונים מהמולדת. "בקרוב," כך סיפר לו האחראי, "יהיה לנו גם מכשיר רדיו. אולי כבר בפעם הבאה שתגיעו הנה למנוחה".
שוב כתב לקרולינה:
אמנם גם כאן אנו כפופים למשמעת צבאית נוקשה, וגם כאן יש חובות ומטלות שעלינו לבצע. שמירה למשל היא דבר מובן. אבל לשם מה נועדו המִפקדים והמצעדים? לשם מה אנו נדרשים לצחצח את מגפינו ולגהץ את מדינו כמו בטירונות? אולי רוצים המפקדים שנישאר במתח מסוים. הרי אסור לנו לשכוח שאנו חיילים ושבקרוב מאוד נחזור לחזית. את מדי השרד שקיבלנו כאן ניאלץ להשיב לאפסנאות כשנעזוב. כמו הצעצועים שנהגו לתת לילדים ממשפחות עניות לחג המולד, כדי שישחקו בהם עד תום החג, ואז שוב ארזו את הצעצועים והחביאו אותם בעליית הגג עד לשנה הבאה.
בספריית השדה יש בעיקר רומנים למשרתות - קריאה קלילה שחיילים רבים אוהבים - או ספרות תעמולה כמו שרואים בוודאי בחנויות ובקיוסקים בפרנקפורט. בכל זאת אפשר למצוא פה ושם יצירות ספרות של ממש. להפתעתי גיליתי יצירות רבות שמקורן בארצות זרות, אפילו בארצות אויב: ספרות רוסית, צרפתית ואנגלית, חלקה מתורגמת וחלקה בשפת מקור. שמתי לב שדווקא הספרים מארצות האויב מבוקשים מאוד בקרב החיילים. הסופרים הפופולריים הם ויקטור הוגו הצרפתי וצ׳רלס דיקנס האנגלי. בו בזמן ספרי התעמולה שלנו מעלים אבק על המדפים.
במהלך שבוע המנוחה הגיעו לבסיס טירונים חדשים, במטרה להצטרף לגדודו של לודוויג ולמלא מחדש את שורותיו. לודוויג בחן אותם במבט משועשע. איזו התלהבות מגלים הצעירים הללו! ממש כמוני לפני כחצי שנה, חשב. נראה אותם בעוד שבוע, כאשר ייתקלו במכת האש הראשונה ומכנסיהם יתמלאו בצואה ובשתן...
אחד מאותם טירונים קיבל את המיטה ליד לודוויג. הוא הציג את עצמו: יוהאן פְּפֶפֶרבֶּרג, יליד ווֹרמס. בחור שקט ונחבא אל הכלים. גם הוא נראה גאה על היותו חייל קרבי. גם הוא, כמו רוב חבריו, עדיין לא הבין שאף אם הוא נמצא בבסיס שדה, שונה אמנם בתכלית מבסיס הטירונים הגדול בעורף, עדיין אין הוא נמצא בשירות קרבי של ממש. רחוק מכך. לודוויג לא התכוון להתיידד עמו, ודאי לא לספר לו מה באמת מחכה לו. בקרוב מאוד הוא כבר ילמד, חשב לעצמו. יותר מדי חברים שהכיר נהרגו או נפצעו בצורה מחרידה. הוא החליט להימנע ככל האפשר מפיתוח יחסי ידידות רגשיים עם חברים חדשים. ככל שיהיו הנופלים לידו זרים לו, כן יקטן הכאב שירגיש בנפלם.
אבל כעבור יומיים לא התאפק ובכל זאת פתח בשיחה עם יוהאן, שעורר את תשומת לבו בהתנהגותו המוזרה. "יוהאן," שאל אותו, "מה אתה ממלמל ומזמזם לעצמך כל לילה לפני השינה ובבוקר כשאתה מתעורר?"
יוהאן הסתכל עליו נבוך. "האם אני מעורר כל-כך הרבה רעש?" שאל בחרדה. "אני מתנצל. חשבתי שאני חרישי לחלוטין ולא מפריע לאיש".
"לא, אינך מפריע לי," הגיב לודוויג, "אתה שקט למדי, אבל בכל זאת לא שקט כדג. משהו ממלמוליך ומזמזומיך בכל זאת מגיע אלי. אולי יוּתַר לי לשאול מה בעצם אתה עושה? האם אתה מנהל בסתר דו-שיח עם החברה שלך בוורמס? שר לה שירי אהבה?"
יוהאן נראה נבוך עוד יותר. "לא, לא," ענה בבהלה. "כלל וכלל לא. אין לי חברה. אני, אה... אני..." הוא השתתק בהיסוס, הביט סביבו לראות אם אין איש מאזין לו, ורק אז המשיך: "אני יהודי. יהודי דתי. אנחנו היהודים מתפללים שלוש פעמים ביום. כאן אין לי כמובן אפשרות לעשות זאת. כאן אין לי אפשרות לעשות עוד הרבה דברים שדתי מחייבת אותי לעשות. כאן המחויבות שלי היא לגרמניה ולקיסר בלבד. בכל זאת אין ברצוני להזניח לגמרי את חובות הדת. אם שמעת אותי ממלמל, הרי היו אלה קיצורי כמה תפילות. אתמול שמעת אותי גם מזמזם, כי היה שבת. היום הקדוש השבועי אצלנו, כמו יום ראשון אצלכם. לכן ניסיתי לזמזם לעצמי כמה מזמורי תפילה. אני מתנצל בכנות אם הפרעתי לך, להבא אהיה שקט יותר".
לודוויג התבונן ביוהאן כמי שרואה דמות שלא מן העולם הזה. יוהאן נבהל ממבטו של לודוויג ואמר בביישנות, אבל בטון נחוש: "אין זה אומר שאני פחות גרמני ממך, אחרת לא הייתי כאן, מוכן לסכן את חיי למען המולדת. ואם אני כאן הרי שאינני פחות פטריוט ומסור ממך".
לודוויג פרץ בצחוק. יוהאן קם על רגליו וניסה לברוח ממה שנראה לו מצב מסוכן. אך לודוויג תפס בכנף בגדו, משך אותו חזרה אל מיטת השדה ואמר לו: "אל תברח, יוהאן. אין לך שום סיבה לפחד ממני. פשוט הפתעת אותי לחלוטין".
"הפתעתי אותך?"
"כן. למעשה אינני שונה ממך בהרבה. וליתר דיוק, גם אני יהודי. אמנם אינני מתפלל, אינני יודע כלל להתפלל, אבל אני יהודי. מפרנקפורט. וכפי שכבר ציינת בעצמך, פטריוט גרמני כמוך".
יוהאן התיישב על המיטה. אדמומיות כלשהי הופיעה בפניו החיוורות. "אתה יהודי?" שאל בהתפעלות. "לא הייתי מעלה על דעתי. אינך נראה יהודי בכלל!"
"באמת?" ענה לודוויג, "אולי תסביר לי איך אמור יהודי להיראות?"
"ובכן..." אמר יוהאן, ואז פרצו שניהם בצחוק מרגיע.
"כבר נתקלתי בלא מעט יהודים מאז גיוסי לצבא," אמר לבסוף לודוויג. "אבל מעולם לא נתקלתי ביהודי אורתודוקסי. הרי זה מה שאתה, אם אני מבין אותך נכון, לא כן? בפרנקפורט יש בית כנסת אורתודוקסי, לפחות אחד, אבל מעולם לא ביקרתי בו. לא שהרביתי לבקר בבית הכנסת הרפורמי, רק בגיל שלוש-עשרה, כהכנה לבר-מצווה שלי. אז מתברר שבעיר הקטנה וורמס יש קהילה אורתודוקסית?"
"כן," ענה יוהאן, "קהילתנו קיימת זה אלף שנים, אולי אפילו מימי הרומאים. אל תשכח שוורמס, מיינץ ושפייר היו בימי הביניים המרכזים היהודיים הגדולים והחשובים ביותר בעולם".
"מאז ימי הרומאים?" התפלא לודוויג. "רגע, אתה אומר בעצם שאנחנו כאן עוד לפני הגרמנים? עוד לפני נדידת העמים הגדולה?"
"יכול מאוד להיות. אבל תמיד היינו מתי-מעט. כמה מאות, אולי כמה אלפים שהתלוו למסעות הלגיונות הרומאיים".
"כמה יהודים חיים בכלל?" שאל לודוויג בפתאומיות.
"איש אינו יודע בדיוק. בגרמניה יש כנראה כחמש מאות אלף יהודים, ופחות ממחצית מכך בצרפת. בכל העולם אנו מונים אולי כשמונה-עשר מיליונים. איך אפשר לדעת? הרי אין לנו אפילו שפה משותפת. האחד דובר גרמנית, האחר צרפתית, השלישי רוסית. ישו הנוצרי דיבר ארמית, ופאולוס לטינית."
"ישו הנוצרי היה יהודי?"
יוהאן צחק. "נו, כמובן! וגם אמא שלו. מה חשבת לעצמך, שהיה בודהיסט?"
לודוויג הניד בראשו. מעולם לא ראה את הדברים כפי שניסח אותם יוהאן. אף עכשיו לא היה בטוח. ושמא יוהאן מוליך אותו שולל? היהדות הזאת היא עניין מסובך כל-כך ולה היסטוריה ארוכה מאוד. כדי להכניס קצת סדר בדברים הצהיר בטון נוקשה: "בכל מקרה, עכשיו אנחנו גרמנים. לוחמים למען המולדת. את זה אמר הקיסר בעצמו, ואני נאמן לדברים אלה לחלוטין".
יוהאן הנהן. "עוד נראה לכולם שאנחנו גרמנים לא פחות טובים מכל האחרים".
למחרת אותה שיחה נודע לשני החברים החדשים שהם צפויים לביקור. רב צבאי יבקר בבסיס ויקיים תפילה. יוהאן קצת התכווץ במקומו. לא די שהרב, כפי שהתברר לו, הרב נוֹבֶּל מפרנקפורט, הוא רב רפורמי, אלא שהתפילה תתקיים בכנסייה הקטנה של הבסיס. "ככה זה", הסביר לו לודוויג. "אתה הרי יודע היטב שכמעט כל יהודי גרמניה שייכים לזרם הרפורמי. ובאשר לכנסייה: שים לב שהניגודים בגרמניה בין קתולים לפרוטסטנטים חריפים לא פחות מאשר אלה שבין הכנסייה לבית הכנסת. בכל זאת לא תשמע כאן תלונות רציניות על כינוס פרוטסטנטים לתפילה בכנסייה קתולית ולהפך. אנו במצב חירום, במלחמה. כאן הכול שונה. אתה עצמך הסברת לי שאתה מוותר לחלוטין על אכילת מזון כשר בצבא. אתה מוותר על קדושת השבת, אפילו על צום ותפילת יום כיפור תוותר, אם לא תהיה במקרה בחופשה בוורמס. ומי יודע על כמה עוד מנהגים או מצוות תוותר במהלך שירותך הצבאי. אז מקום הכינוס של הרב נובל הוא כורח מצב החירום. אין כאן בית כנסת ואף לא בניין פנוי כלשהו. אין אנו עושים פה משהו יוצא דופן. אז בוא נשמח שמשאילים לנו את הכנסייה, אולי מזלנו הוא שכומר הכפר הזה צרפתי ולכן כלל לא שואלים לדעתו".
בסופו של דבר הגיעו לתפילה יותר יהודים משהיה יכול לודוויג לשער. בבסיס שהו באותו זמן כאלפיים חיילים מיחידות שונות. לכנסייה נדחקו קרוב למאה חיילים יהודים. "אבל הרי היהודים אינם מהווים אפילו אחוז מתושבי גרמניה!" אמר יוהאן המופתע.
"נכון," השיב לודוויג, ולא היה יכול להימנע מעקיצה קטנה: "והאורתודוקסים עוד הרבה-הרבה פחות מכך".
את התפילות ערך הרב נובל בגרמנית. חשובה מכך הייתה הדרשה שנשא בפני החיילים: "מה שמאחד את כל יהודי גרמניה, ללא יוצא מן הכלל, הוא הנאמנות המוחלטת שלנו למולדת הגרמנית ונכונותנו להקריב לשם כך את חיינו. זאת נביע בדברי התפילה שלנו".
ואמנם בספר התפילה שהכינה מועצת הרבנות של יהודי גרמניה בלטו הקטעים הרבים שהביעו אהבה לקיסר ולגרמניה, וכן תחינות לאלוהים למען נצחון צבא גרמניה על "אויביה הנפשעים". כמה קטעים העתיק לודוויג לדף נייר, כדי לצרפם למכתבו הבא לקרולינה:
מקול תרועת מלחמה נדדו עמים, כי שונאי גרמניא משאת נפשנו, זימות יעצו לחבל במלכנו הנערץ באמרי שקר. אנחנו, בשם אדוני אלוהינו נדגול... את אדוני צבאות נקדיש ונעריץ.
בחורינו אשר במבחר שנותם נבחרו לצאת למלחמת הקודש ביד רמה נגד אויב ועריץ, אל נא תשליכם מלפניך. עזרתך תאמצם, רוחך תישאם, ימינך תאחזם וידך תנחה אותם.
צא לישע גרמניא האהודה כי שונאיה רבו: למען לא יהי עייף וכושל בצבאותיה ובשבעה דרכים ינוסו רודפיה.
בצאתם מהתפילה שאל לודוויג את ידידו החדש: "נו, האם הפריע לך משהו בתפילה זו?"
"לא," ענה יוהאן הנרגש, "הזדהיתי עם כל מילה".
הספר "המלחמה הגדולה של לודוויג ולואי", מאת אבי פרימור, יצא לאור בהוצאת שוקן
לפנייה לכתב/ת 
