כשהבנתי שהאוכל שולט בי - ניצחתי את האנורקסיה
זה התחיל בשירות הצבאי, כשהשליטה של דנה בחייה הייתה מינימלית, אז התפתחה הפרעת האכילה. אבל האנורקסיה לא שיחררה אותה מלפיתתה גם אחרי השחרור. רק כשהבינה שהיא עלולה להפסיד בקרב על חייה, החליטה להחזיר מלחמה שערה ולמרות המהמורות שבדרך - ניצחה
זה התחיל בצבא, הצורך בשליטה. במציאות בה לא שלטתי בשום פן בחיי, בלחץ לרצות ולעמוד בדרישות, התפתחה הפרעת האכילה.
הצבא אמר לי לאן ללכת ומה לעשות, הקציב לי זמנים ונתן לי הוראות אבל עם הזמן, מצאתי את המקום היחידי שבו יכולתי לשלוט, האוכל. גיליתי שאני לא חייבת לקבל את הסטנדרטים הצבאיים. הייתי מאלתרת, מוצאת תחליפים, הייתי אוכלת מול המחשב בזמנים שהתאימו לי. זה התחיל בלי ששמתי לב. המנות שלי הלכו והצטמצמו ואני הלכתי ונעלמתי.
קראו עוד על המאבק באנורקסיה
אנורקסיה במשפחה: מתי נדע שזה קורה ואיך נפעל
בדקי את עצמך: האם את "כמעט אנורקסית"?
נחשפות: כך נראית צעירה שהופכת אנורקסית
"טבעתי בתהום של עצמי"
השתחררתי מהצבא בתחושת סיפוק, מרוצה מהדברים שעשיתי והגשמתי. אפילו הייתי נגדת תקופה קצרה. חזרתי הביתה וכביכול עכשיו היה קל יותר. עכשיו אלו היה התנאים שלי, האוכל של אמא, בלי לחץ, בלי בלאגן. עכשיו לא הייתי זקוקה לשליטה, אבל זה היה מאוחר מדי.
האנורקסיה קבעה שורשיה ולא נתנה לי מנוח. הייתי יושבת שעות מול השעון, מתזמנת, מחכה לרגע שאוכל להכניס פירור לפה. הייתי אוכלת בסתר, נמנעת מארוחות משפחתיות, מתרצת שאני לא רעבה. הייתי נפגשת עם חברים רק בזמן הקצר שהצלחתי למצוא בין הארוחות.
אף פעם לא מאפשרת שיראו אותי אוכלת. הייתי יוצאת לריצה שלוש פעמיים בשבוע תוך שמירה על תזונת הרעבה ואהבתי את עצמי ככה. היה לי קל יותר לקבל את עצמי כשאכלתי מעט, כשלא הגזמתי, כשלא איבדתי שליטה.
לא עבר זמן רב והתחלתי לעבוד בחווה בצפון, עבודה מועדפת כיאה לכל חייל משוחרר ומעשי. שוב אני נופלת לחוסר הברירה, אבל זה לא שבר אותי ואני לא ויתרתי. הפסקתי לאכול לחלוטין. משתחררת מהתלות באכילה. אני לא זקוקה לכך, אני חזקה יותר. אך במקביל, הפכתי ליצור חלש. המחזור החודשי שלי פסק, הייתי עייפה כל הזמן והגוף שלי לא הצליח לחמם את עצמו.
ידעתי מה אני עושה לעצמי, מה אני עושה לאמא שלי שיושבת ודואגת בבית. מדי פעם כשלא עמדה בזה, הייתה מתקשרת אלי בדמעות ורק מבקשת 'חזרי הביתה'.
ראיתי איך בן זוגי נרתע מלגעת בי, מפחד שאני אשבר. ידעתי שאני הורגת את עצמי ולא הייתי מסוגלת להפסיק. וכולם ידעו וכולם ראו ורק אני טבעתי בתהום של עצמי. עד שיום אחד משהו השתנה. יום אחד נפל לי האסימון.
"הבנתי שהאוכל שולט בי"
10 קילו פחות משהייתי כשהתגייסתי (כשגם כך תמיד הייתי רזונת), פתאום הבנתי שאני כבר לא שולטת באוכל, הוא שולט בי. מכתיב את חיי. התפטרתי מהעבודה שסיכנה את חיי וזה היה הדבר הכי קשה שעשיתי אי פעם.
חזרתי הביתה אבל עכשיו זה אחרת. עכשיו אמא מפקחת עלי, מבחינה בכל פירור שהכנסתי, או לא הכנסתי לפי. התחלתי עם פסיכולוג פעמיים בשבוע ועם דיאטנית פעם נוספת. כל שבוע נאלצתי לעמוד עירומה על המאזניים בזמן שאישה זרה מדדה את משקל גופי ותחקרה מה אכלתי בשבוע החולף.
נאסר עליי לבצע כל פעילות ספורטיבית ונכפה עליי תפריט שהיה כמעט פי שלוש ממה שהייתי רגילה לאכול בשנה החולפת. וכדי להרגיע את הפחדים והבלאגן בראש, התחלתי לצרוך כדורים נגד דיכאון. הייתי בת 21, החיים שלי היו בזבל אבל ככה זה היה צריך להיות.
התחלתי לאכול, התחלתי לשחרר והתחלתי להלחם. נאבקת יום יום בין הרצון לעלות במשקל, להירפא, לחיות והפחד מהאוכל. פחד מההלקאה העצמית שאחרי. פחד מהקול האלים והביקורתי בתוכי שכעס ותקף על כל ביס שנאכל.
התחלתי לאכול והרגשתי שאני מתפוצצת. התחלתי לאכול והדמעות זלגו. יותר מדי אוכל. הייתי חושבת על זה כל הזמן. מגלגלת בראש שוב ושוב את הכמויות שמחכות לי בארוחה הבאה ואחר כך, גם אחרי שכבר נאכלה, היא לא הייתה עוזבת אותי. פוצעת אותי וגורמת לי לשנוא את עצמי. מזכירה לי כמה אני פגומה.
הרגשתי שאני אוכלת יותר מדי ושאני לא שולטת בזה. הרגשתי את הבלאגן בראש, הרגשתי שאני לא מצליחה להתמודד עם זה. כל כך הרבה פעמים רציתי להיכנע, לפעמים גם נשברתי ו"רימיתי".
הרגשתי שאני צריכה את זה. לרמות מדי פעם, לאכול פחות כדי להרגיש יותר טוב עם עצמי. אחרי כל "בילוי" אצל הדיאטנית ועוד חצי קילו שהצלחתי לכבוש, הייתי אומרת לעצמי שאני לא רוצה יותר. שזה מספיק לי למרות שידעתי שהדרך עד למשקל תקין עוד ארוכה.
"כשהכאב נגמר, התחלתי לחיות"
למה אני עושה את זה? למה אני נלחמת? למה אני מתאמצת כל כך? אף רגע אחד לא עברה לי המחשבה בראש שאני עלולה למות מהמשחק הזה ולקח הרבה זמן עד שיכולתי להגיד בכנות מלאה שאני רוצה להפסיק. שאני רוצה לשחרר את הפרעת האכילה. היא הגדירה אותי, היא עשתה לי סדר בראש ובמקום מסוים, היה בה משהו מנחם. משהו ששייך רק לי.
כל פעם, רגע לפני שהרמתי ידיים כשראיתי את המבט חסר האונים בעיניים של אמי, נזכרתי למה אני ממשיכה. בשבילה. וכדי שיום אחד, אהיה כמוה. שיום אחד יהיו לי ילדים משלי ושהם לעולם לא יצטרכו לעבור את הגיהנום שאני עברתי.
זה לקח זמן. זה לווה במלחמות (גם אחת ממשית בדרום) ובכל כך הרבה כאב אבל לאט לאט התחלתי לחיות. התחלתי לאכול ליד אנשים; חזרתי לחברות שהיו המומות ממראי, מהידיים הדקות ועצמות הלחיים המחודדות. לאט לאט, התחלתי ליהנות מהאוכל. להבין שהוא אינו נטל או הכרח, אלא פינוק ובילוי.
שלושה חודשים מחזרתי הביתה, התחלתי לאכול ארוחות שישי עם המשפחה. התחלתי ללמוד ונרשמתי ללימודים חד שבועיים. עם הזמן התחלתי להאמין שאני באמת אהובה, גם כשאני לא מושלמת. התחלתי להאמין שאני נראית טוב למרות שההפרש בין משקלי הנוכחי לזה מלפני הטיפול הבהב מול עיניי כשלט ניאון.
התחלתי לקבל את זה שהפחדים והקשיים וכל השיגעונות שגורמים לי להרגיש דפוקה, הם חלק ממי שאני והם ילוו אותי כנראה לשארית חיי וזה בסדר, כל עוד אני לא נותנת להם להתגבר עליי. כי זו מי שאני, לטובה ולרעה. הפסקתי לכעוס על עצמי, הקול המעניש עדיין קיים בתוכי, מתחבא בפינה אך ברזולוציה נמוכה יותר. בווליום נמוך יותר.
התחילה לה שנה חדשה ואני מהרהרת על זו החולפת. זאת הייתה שנת השחרור שלי והיא לא הייתה כפי שציפיתי שתהיה. לא הייתה שנת ההרפתקאות, ההתנסויות והריגושים שחלמתי עליה כל כך הרבה זמן והיא הייתה רוויה באכזבות וכישלונות, הרבה יותר מרגעים נעימים. ומצד שני, כשאני בוחנת את המסע שעברתי, אני מבינה שזו הייתה השנה שבה סוף סוף התמודדתי עם השדים שלי. נלחמתי נגד כל הקשיים ולפחות הפעם, אני מרגישה שניצחתי.
לפנייה לכתב/ת 
