זה לא אותו דבר: השקיעה של סן אנטוניו
המערב המלהיב התחיל לברוח העונה לאלופה, שעוברת תקופה איומה ומדשדשת בקצה השמינייה הראשונה. הפציעות פגעו בקבוצה, אבל מעל הכל, היא סובלת מהכושר הנורא של טוני פארקר שלא מצליח לחזור לעצמו. האם השושלת קרובה לסוף דרכה?
אין סטטיסטיקה שאי אפשר למצוא בספורט האמריקאי. דן פבאלי מ"בליצ'ר ריפורט", למשל, גילה השבוע שמאז שטים דאנקן נבחר בדראפט ב-1997, לא הייתה אפילו עונה אחת בה סן אנטוניו עברה שני רצפים של ארבעה הפסדים - עד השנה. האלופה המכהנת, זו שזכתה הקיץ בתואר בהופעה בלתי נשכחת של ביטול היריבה והצגת כדורסל מושלם, אולי היכולת הגבוהה ביותר שהופגנה במעמד הגמר בדור האחרון, עוברת תקופה איומה.
אחרי המפגש מול פורטלנד השבוע, שהשלים את אותו רצף שני של ארבעה הפסדים, הספרס נשארו ללא ניצחון מאז החזרה מפגרת האולסטאר. סן אנטוניו עומדת על 23:34, ונראה שעל ביתיות בפלייאוף בכלל אין מה לדבר, כי היא כרגע שקועה במקום השביעי ולא עושה סימנים של התאוששות. לכו תדעו מה יהיה מהצד השני. נכון לשישי בלילה, התשיעית במערב ניו אורלינס מרוחקת רק ארבעה משחקים ממנה. גם אם סן אנטוניו תנצח בין שישי לשבת בסקרמנטו, זה לא יטשטש את הבעיות.
קשה להאמין שהספרס לא ישחקו בפלייאוף, אבל גם אם ייכנסו לשם, הנתונים לא מבטיחים מבחינתם. מבין 34 הניצחונות שהשיגו העונה, 16 הגיעו מול יריבות מהמזרח החלש. גם יש שם שמות עדיפים כמו אטלנטה וקליבלנד, רק שרוב אותם ניצחונות על הצד הנגדי של היבשת היו מול קבוצות חלשות מאוד דוגמת פילדלפיה, שארלוט ואורלנדו.
זה נכון גם לגבי 18 הניצחונות על קבוצות המערב. סן אנטוניו מצליחה בעיקר מול דנבר, מינסוטה והלייקרס, הקבוצות הפחות תחרותיות של האזור. אך ב-18 המפגשים מול גולדן סטייט, פורטלנד, ממפיס, יוסטון, קליפרס, דאלאס ואוקלהומה סיטי, שבע הקבוצות האחרות שמרכיבות את שמיניית הפלייאוף הנוכחית במערב, סן אנטוניו ניצחה רק שבע פעמים.
אי אפשר להתעלם מהעובדה שהמערב שונה השנה. בין ההתבגרות של גולדן סטייט ופורטלנד להתחמשות של קבוצות כמו דאלאס וממפיס (ג'ף גרין היה הברקה עבור הגריזליס), כל משחק מול קבוצות הצמרת הוא סרט מלחמה. רק מה?: גם בעונה שעברה היריבות היו חזקות, אבל הספרס ניטרלו את העוצמה שמולם ע"י הכדורסל שלהם. כל עוד סן אנטוניו שיחקה כמו שהיא יודעת, אי אפשר היה לעשות נגד זה כלום. וזו הבעיה האמיתית של סן אנטוניו העונה - לא היריבות, אלא היכולת שלה.
במספרים זה נראה כך: לעומת 105.4 נקודות למשחק בעונה שעברה, הספרס איבדו חמש ועומדים על 100.4. מהמקום הראשון בליגה באסיסטים, 25.2, הנתון ירד ל-24.3 והפסגה פונתה לכוח ההתקפי של גולדן סטייט. גם אחוזי הקליעה ירדו, לצד כוח ההרתעה. בכל העונה שעברה הספרס הפסידו שמונה משחקי בית בעונה הסדירה. השנה הם כבר נוצחו שבע פעמים בבית.
בעיקרון, אחרי ההופעה האדירה בגמר הפלייאוף, ההערכה הייתה שהקבוצה תעבור בהדרגה לידיו של קוואי לנארד. וזה באמת קורה. המספרים שלו הם הגבוהים בקריירה כמעט בכל קטגוריה, והוא הקלע המוביל (14.8) בתוך הממוצע המאוזן של הספרס. אבל לנארד גם החמיץ 18 משחקים העונה בגלל פציעה, מתוכם 15 רצופים בהם הקבוצה הפסידה 8 פעמים - מה שבא ללמד על החשיבות שלו גם בסגל בו באופן עקבי כוכב בודד לא מתבלט.
לנארד הוא החלק הצעיר במשוואה. הצרה הגדולה יותר היא החלק המבוגר. המאמן גרג פופוביץ' ממשיך בשיטה המפורסמת של מנוחה לדאנקן, טוני פארקר ומאנו ג'ינובילי, ומבין 57 המשחקים שערכה הקבוצה הם ישבו בצד לא מעט (דאנקן ערך את המספר הגבוה של ההופעות מבין השלושה, 52), אבל לא רק שנראה שלספרס אין כבר את הפריבילגיה לעלות בהרכב מוחלש לפעמים, אלא שהמנוחה לא ממש עוזרת. דאנקן קולע פחות ולא מצליח להיות דומיננטי באותה מידה מול הגבוהים הצעירים. מאנו ג'ינובילי קולע ב-41.9 אחוזים מהשדה, הנתון השני הגרוע בקריירה שלו (קלע 41.8 לפני 11 שנים).
אבל הדעה הרווחת בארה"ב היא שטוני פארקר הוא הסיבה המרכזית לנפילה. קווין פלטון מ-ESPN כתב: "הוא כבר לא חודר לסל בקביעות, ומסתמך על זריקות מחצי מרחק שלא נכנסות לו באחוזים טובים העונה". פופוביץ' צוטט בתקשורת המקומית באומרו: "אם הוא לא יהיה פארקר של השנים הקודמות, לא נגיע לשום מקום".
פארקר עבר פציעות העונה, אבל נראה שזו לא הסיבה לירידה בכושר (למרות ששריר הירך האחורי עדיין מפריע לו). פתאום קבלת ההחלטות גרועה, והאיש שמפעיל את כל ההתקפה פוגע בה, מה שמשפיע ישירות על התוצאות שסן אנטוניו משיגה. מדד הפלוס-מינוס של ESPN מספר הכל - המדד של פארקר עומד על 5.58-, והוא מדורג במקום ה-453 מבין 457 שחקנים פעילים בליגה! כמו שאומר פלטון, "פארקר פוגע בספרס". המספרים שלו גרועים כמו שלא היו מאז עונת הרוקי שלו. פארקר קולע 13.8 לעומת 16.7 בעונה שעברה, מוסר 4.9 לעומת 5.7 אסיסטים וירד מ-50 אחוז מהשדה ל-46.2.
אבל פארקר לא השתנה מבחינה אחת - הוא לא בורח מאחריות. אחרי ההפסד לפורטלנד, הצרפתי לא התבייש לומר: "מעולם לא חוויתי תקופה כזו בכל שנותיי בסן אנטוניו, וזה מתחיל ממני. אני אפילו לא יכול להיות מודאג מהמספרים שלי, כי אני דואג לקבוצה. אני מנסה לחזור לעצמי ולהחזיר את החברים לעניינים בו זמנית. אני לא חושב שפתאום הפכנו לגרועים. צריך להמשיך לדחוף ולקוות שהכל יסתדר".
זו עדיין סן אנטוניו, עם כל החלקים שרק לפני מספר חודשים לא הצליחו לטעות. ואולי באמת הכל יסתדר בקרוב, ובפלייאוף היא תשתיק את כל הילדים. אבל יכול להיות שזו גם תחילת הסוף. אחרי האליפות ההירואית, פתאום הגיל מתחיל לדבר והטבע מנצח את הכדורסל.
לפנייה לכתב/ת 
