אין בעל בית

זו לא רק קורת הגג שחסרה מעל לראשה. זה גם לא רק המחסה הפיזי מהרוחות שסוערות בחוץ. בית עבור ילנה (שם בדוי) הוא הרבה יותר מארבע קירות ביניהם היא ושני ילדיה מנהלים את חייהם.

עוד בערוץ הדעות של ynet

קריסת קונספציית הדיור / גיל גן-מור

בית עבור ילנה, כמו עבור כל בן אדם, הוא מקום מוגן שבו היא יכולה לנוח מעמל יומה, שבו היא יכולה לנסות ולהסדיר נשימות אחרי הטירוף שמשתולל בחוץ, הוא המקום שבו היא מרגישה - לא תמיד אבל מדי פעם - שהיא ממצה את מלוא קיומה. בית זה המקום שאוצר את כל הזיכרונות שצברת בחייך. כן, עבור ילנה בית הוא בראש ובראשונה מקום רגשי בתודעה. כשהיה לה בית, זה היה מקום שהיא הכירה כל פינה בו, גם פינות שהיו נסתרות מעיני אחרים. זה היה מקום שגם כשהיו הפסקת חשמל וחשכה מילאה את הבית היא ידעה לנוע בו בחופשיות בלי חשש להיתקל וליפול. בית אמיתי הוא כזה שהופך לחלק מאישיות דייריו כמו שאישיותם הופכת לחלק מהבית. היה לה בית כזה בזמן אחר ובארץ רחוקה ולכן היא יודעת שעכשיו זה לא בית. זו בקושי דירה.

המצב רק הולך ומידרדר עם השנים

אולי משום כך היא האדימה כששמעה בערב רביעי שעבר את המלל האינסופי שהפוליטיקאים מכל הצדדים שפכו לתוך החלל הציבורי. נדמה כי פרסום דו"ח המבקר על מחדל הדיור בישראל העניק להם עוד דקות מסך יקרות להגג לפני הציבור. היא נטרפה מזה, כך היא עצמה אמרה לי. האופן שבו כדררו את המחדל ממפלגה למפלגה, מאחריות של שר אחד לאחריות שר אחר, מממשלה אחת לקודמתה, הרתיחו את דמה.

גם העובדה שהדוברים כולם (כולם!) דיברו מדף מסרים שביקש לגמד את הנושא ולהפכו לעוד מקצה במטווח הפוליטי שקרוי אצלנו בחירות העליבה אותה. זה החיים שלה והם עושים מהם משחק. והכול ברהיטות דיבור שמכסה על שטחיות וחוסר אכפתיות. "הכול בשבילם שטויות. שטויות. אבל לעצמם הם בונים בתים", היא אומרת והאדום בלחייה מלבין מעט. ואולי זה האור המועט בדירה הקטנה שהופך אותה חיוורת.

שמונה בערב. המהדורות המקדימות בטלוויזיה התחלפו בינתיים למהדורות המרכזיות. עכשיו הצטרפו גם מצגות של הררי נתונים והוויכוח הקולני באולפן מתנהל בין מי שטוען שחסרות "רק" 45 אלף דירות למי שטוען כי חסרות כבר למעלה מ 80 אלף. אני מביט בה מתבוננת, נעלבת מהפוליטיקאים שמלהגים על המסך ומצטרף לכעסה.

איך ייתכן שבתוך כל בליל המילים, הנתונים והתוכניות שמופרחות לאוויר אף פוליטיקאי - אף לא אחד! - מצא לנכון לקחת אחריות על המחדל ולבקש סליחה. אף שר אוצר, שר שיכון או ראשי ממשלה לא הביעו הזדהות עם הכאב של ילנה ושל רבים שנמצאים במצבה. נדמה שזה לא באמת אכפת להם. ואחר כך הם יפרשו מתפקידיהם וילכו כמיטב הקלישאה "לעשות לביתם" על חשבוננו. ילנה, וכמותה עוד מאות אלפים, ימשיכו לזוז כל שנה שנתיים מדירה לדירה, בלי להרגיש בשום מקום - ולו לכמה רגעים של חסד - בעל בית.

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il