אסף אבידן בהופעה: סטאר, אבל גם אנחנו כאן
המופע החדש של אסף אבידן אולי מדויק ומהוקצע להפליא, אבל למרות שיא הרגש בשיריו - חסר בו הקשר עם הקהל, אותו לא מיהר הזמר לרצות. וזה כולל הימנעות מהלהיט הכי גדול שלו
שמונה שנים ושישה אלבומים מאז פרץ לראשונה אל חיינו, אסף אבידן הוא פרפורמר מקצוען. הופעת ההשקה לאלבומו האחרון "Gold Shadow" שהתקיימה אמש (ה') בהאנגר 11 בתל אביב, היא מופת להפקה מתוקתקת - שילוב של סאונד נהדר, תאורה מרהיבה, תיאום מוזיקלי וכוכב מדויק אחד על הבמה, אולי גיבור הגיטרה היחיד שהוליד העשור האחרון. הבעיה היחידה במופע החדש של אסף אבידן היא, שלעתים הוא הרגיש כמעט מהוקצע מדי.
מ-"Over My head" שפותח את ההופעה, הסינגל המתקתק שנבחר להוביל את האלבום, דרך "Let’s Just Call It Fate" העוקב ולאורך ערב שלם שראה לא מעט חומרים חדשים ופחות מוכרים לקהל הרחב, נראה שאבידן נהנה יותר מאי פעם מהתקופה הזו בקריירה שלו. תקופה שמציגה אותו הרחק מחבריו למוג'וז ומהשפעותיהם המוזיקליות, וכעת גם מעבר לשלב ההוכחה של האלבום הקודם, ההוכחה כי הוא יכול לעמוד כאמן בפני עצמו.
הפולק המעט צווחני של תחילת הדרך, ואחריו פאזת הרוקנ'רול (על שלל נפלאותיה וקלישאותיה) פינו מקומם ליצירה אחרת, מחוספסת ומתחנפת פחות, קברטית לעתים ומורכבת, שנראית שמוציאה מהמוזיקאי צדדים מעט שונים משהתרגלנו לקבל ממנו.
גם אם הקהל שהגיע לנמל תל אביב אתמול כלל לא מעט מעריצי דיי-הארד אדוקים של הזמר, נראה שחלק הארי שלו נבנה ממאזינים קז'ואלים יותר. אלו שמכירים את הלהיטים והשירים המוכרים, בעיקר, ויוצאים מהבית בליל חמישי כדי לספוג צלילים וקולטורה. ככאלו, ניכר עליהם שלאורך רוב הערב הם מחכים לשלב בהופעה בו נשברים המחסומים שבין האמן לצופיו, רגע שיא שמיאן להגיע אמש - בין שלל ביצועים מדויקים, העמדה ראויה ומינונים נמוכים מאוד של קראוד פליזינג.
למעשה, נראה שהפעמים בהם הנוכחים בהאנגר קיבלו את מבוקשם והגיבו בקריאות התלהבות היו דווקא כשהזמר שב אל החומרים שהביאוהו עד הלום. "Different Pulses", שיר הנושא של האלבום הקודם, זכה לתגובה נאה מהקהל, וכמוהו גם "Love It Or Leave It" ו-"Hoist Up The Colors" הוותיקים יותר. בסך הכל תגובה די הגיונית, שכן חודש וחצי לאחר צאתו, גם לקליט שבאלבומים יקח קצת זמן להיטמע בלבבות המאזינים.
ועדיין, בהתחשב בעובדה שמדובר באמן שצלח הופעות חו"ל מצליחות בפסטיבלי מוזיקה שכל מהותם היא הצגה מזוקקת ומרוכזת של מרכולתך בפרק זמן מוגבל, נראה שאסף אבידן אמנם נהנה מאוד על הבמה - אך בוחר להתעלם כמעט במופגן משירים שהפכו מזוהים עמו לאורך השנים. ולראיה - "Reckoning Song", כנראה הלהיט הגדול ביותר שלו (ובוא נתעלם לרגע מהרמיקס המנג'ס והאולטרה מצליח, השד יודע למה), הושמט מסט ליסט ההופעה החגיגית, לדאבונם של לא מעט מפוקדיה.
כן, היו שם גם סממני הופעה קלאסיים וחיננים. זו בקהל שזעקה "אסף תעשה לי ילד!" ("עוד מעט, אני עסוק", הוא ענה), הרגע האינטימי והיפה בשיר "Gold Shadow", העובדה שאבידן נראה משועשע ומתודלק מוויסקי לאורך ההופעה כולה. אפילו הבחירה להרים כוסית ולשתות למען "אהבת אמת שממלאת אותנו מבפנים, כאלפי הרי געש מתפרצת אצלנו בגוף, מזרימה לבה חמימה בכל העורקים והוורידים, דוקרת אותנו בגב, מסובבת אותנו, לוקחת גרזן לא מחודד, מכה לנו בחזה, קורעת את העור והבשר, לוקחת מסור ומנסרת את עצם החזה שלנו, חופרת לנו בלב, לוקחת חתיכות ומשאירה צלקות".
לכל אורך הדרך נראה שהחבורה המוכשרת שעל הבמה, שכללה גם את הגיטריסטית זוהר גינזבורג ("השדונית הקטנה"), דן זיתון (בס), גדי פטר (תופים), לירון "פלורה" משולם (קלידים) ומייקי בשירי (כלי הקשה, השראה, שברון לב ומושא אהבה לשעבר), נשארת מרוכזת מאוד. לעזאזל- מרוכזת מדי, ושומרת בעקשות על מתח ואיפוק מקצועי.
גם ברגעים בהם אבידן פונה אל הקהל, מדבר על אטומים וכוח משיכה ומדמה אקט הטפה של ממש, הוא עושה זאת לרוב בשפה האנגלית - שפת שיריו אמנם, אך בברייקים שבין ובמהלך השירים היא בעיקר מייצרת חומה בינו לבין הקהל, שעדיין מבין וחושב עברית.
בהדרן הוא שולף את הקלאסיקות, אם כבר ניתן להגיד אותן ככאלה. "Weak" מהאלבום הראשון מתקבל באהבה ובשירה אדירה, אך גם הוא לא יכול לפצות על ערב שלם - מהודק, מדויק, מתזומן ומרשים ויזואלית ומוזיקלית - אך נטול פיקים אמיתיים, מהסוג שמרים את ההופעה לגבהים ומשיב הביתה קהל עייף ומסופק.
אולי זו אשמת החומרים החדשים, או ההחלטה לקיים הופעת ישיבה אמנותית וכמעט מעונבת במהותה, במקום כמו ההאנגר. מה שבטוח הוא שאסף אבידן נמצא בתקופת מעבר שבין חלק אחד של הקריירה שלו לבין חלק אחר. תקופת מפנה בסוג הקהל אליו הוא פונה ,כמו גם שינוי מהותי בחומרים ולעתים רבות בצורת ההגשה שלהם.
המוזיקאי המתפתח הזה עדיין אוחז בסטאר קוואליטי שיש למעטים, אם בכלל, בתחומו בארץ. ועל כן, יש לקוות שההופעות הבאות כבר תותאמנה לקהל ולמקום בו הם יתקיימו, וחשוב מכך - שהכוכב שעל הבמה ידע שלפעמים זה בסדר לשחרר את הרסן ולאזן בין מקצועיות, התבגרות והתפשרות. גם אם כרגע סביר כי מופע השקת "צל מוזהב" לא באמת ייחרט לנצח בלבבותיהם של אלו שחזו בו חי ומקרוב, בעיקר כי לא זכו לצלילים שציפו להם.
