אריאלה גולדמינץ: "נוכחות המוות טבעית"
היא אוהבת לכתוב על מורכבות החיים, על המקום בו סתירות מתקיימות, לכאורה, יחד, ובספר הביכורים שלה "מרוץ שליחים", מצליחה אריאלה גולדמינץ ליצור גבול דק ומתוק בין אותן אי-התאמות התופח לכדי עלילה נפלאה
המוות הוא חלק בלתי נפרד מחיינו, למרות שאנחנו מעדיפים שלא לדבר עליו. הוא נוכח שם בכל רגע נתון, בין הריצות והסידורים לרגעי האושר הקטנים, כמו הביס הגדול שאנחנו לוקחים מפרוסת העוגה העסיסית שהזמנו לנו בקונדיטוריה האהובה. אבל מוות הוא לא רק סופם של חיים, אלא נמצא גם במערכות יחסים שמסתיימות, בקשרי משפחה, חברות ובכל תהליך שמגיע לסיומו.
רוצים לדבר עם עורכי וכתבי ynet? כיתבו לנו בטוויטר
"מרוץ שליחים", ספר הביכורים של אריאלה גולדמינץ, מתאר, כשמו כן הוא, את מרוץ החיים בו אנחנו נמצאים, גם אם אנחנו לא ממש מודעים לריצות שלנו. המעבר בין סיפור לסיפור, כמו העברת המקל מרץ לרץ, מוביל אותנו בין מספר עלילות שלכולן בסיס איתן מחבר, כמו הביצים המקשרות בין חומרי האפייה של העוגות - שגם הן גיבורות נוכחות בסיפור.
גולדמינץ (59) מתגוררת בחיפה, בעלת תואר ראשון בספרות אנגלית ותולדות התיאטרון מהאוניברסיטה העברית בירושלים ותואר שני בספרות עברית והשוואתית במגמת כתיבה יוצרת מאוניברסיטת חיפה. עבדה כמורה לאנגלית וכמנהלת לשכה בחברות הי-טק ובאוניברסיטת חיפה. בשנים האחרונות היא לומדת, כותבת ונוסעת בעולם.
יש משהו מורבידי בספר שמכאיב בנשמה, האם, כשכתבת אותו, היתה לך כוונה כזו או שזו אולי חוויה אישית של הקורא.
"הייתי לגמרי מודעת לפן הזה בספר והייתי מצטערת אם משהו מהתחושה הזו לא היה שוקע אצל הקורא, אבל לצד המורבידיות, וגם זה בא לידי ביטוי בספר, ישנה תשוקה עזה לחיים. אני גם מניחה, שמכיוון שרבים מהגיבורים שלי כבר אינם צעירים, הנוכחות של המוות היא טבעית לטקסט".
אכן, יחד עם המורבידיות, יש גם אופטימיות - איך את מסבירה את הקו הדק שבין המוות לחיים שהצלחת לתפור בעלילה?
"לדעתי, היסוד המורבידי דווקא מוליד במידה מסוימת את האופטימיות, מפני שבסופו של דבר תחושת החיות מתעצמת בצילו. זהו ניצחון מתוק (ולאו דווקא בהקשר של עוגות...). כי הנה, למרות הכל, אני מאפשרת לגיבורים שלי להתמודד, ובהצלחה, עם תחושת החלוף, עם צל המוות האורב קרוב מאוד לעתים, עם הזיקנה, עם העליבות, עם תחושת הנבגדות, עם זרות ממשית וזרות כמצב נפשי.
"מה שמעניין אותי הוא לכתוב על מורכבות החיים, על המקום בו סתירות-כביכול מתקיימות יחדיו: המקום בו חרדת המוות פוגשת בשמחת החיים (והטקסט), חוסר האונים בתקווה, הוויתור בהתעקשות, החידלון בתשוקה, הטראגי במשעשע. אלה באמת מקומות עדינים שמאוד צריך לדייק בהם. להצליח לשלב בין כל אלה, אין בעיני דבר משמח בכתיבה מזה. אם זה מטלטל את הקורא הנה והנה - מצוין. אחת הדרכים בהן ניתן לבנות את הגשרים העדינים האלה היא באמצעות שימוש בהומור, שמה חיינו (הזמניים!) בלעדיו".
מה מסמלת בעיניך חיפה - עבורך ובכלל בספר?
"ראשית, זו העיר שחייתי בה רוב חיי, ולכן טבעי שאכתוב עליה. זו עיר שאין בה עיסוק רב בספרות העברית. בספר היא הופכת להיות, מעבר למרחב פיסי המאכלס את הדמויות, מעין דמות בפני עצמה.
"בעיני חיפה זו עיר שנפלא לכתוב עליה. מפני שבעיר הזו, הדי מנומנמת, יש להודות, קיים משהו שמסעיר את "הדמיון הכותב", גם בגלל המבנה הטופוגרפי שלה, אבל לא רק. הרי כל התהלכות פשוטה ברחובותיה היא גם חתירה-נגד. נגד ההר.
"הדבר דומה לאופן בו רוב הדמויות בספר מנסות לחתור נגד הגורל או הנסיבות ואף יכולות להם. ניסיתי גם לצייר איזה "תת מודע" עירוני, משהו אפל מעט שהביטוי הפיסי שלו בעיר הם הוואדיות, קפלי הקרקע, המנהרות, העיר והרכבת התחתיות, חיות הבר המשוטטות ברחובות ועוד. מראש ההר ניתן גם להשקיף למרחקים, מעט בדומה לעבודת הכותב המקיף במבטו החובק-כל חלקים של המציאות, מפרק ומחבר אותם מחדש ביצירתו".
האם מערכות יחסים נידונו, לרוב, להתקלקל באיזשהו אופן?
"לא בהכרח. אבל אני מניחה שמעניין יותר להסתכל על אלו שכן. לעקוב אחר הסדק, אחר רגע הקלקול ולאן הם מובילים. אבל גם כשזה אינו הפיך יותר והקלפים נטרפו, אצל רוב הגיבורים שלי הם מסתדרים מחדש, עם בן זוג חדש, גם אם ה"חדש" הזה כבר מזמן איננו ינוקא".
מדוע בחרת בכתיבה?
"תמיד היתה לי רגישות לשפה, דווקא מתוך כך שאת חיי התחלתי, למרות שנולדתי בארץ, כשאני דוברת רומנית בלבד, השפה שבה דיברו איתי בבית.
"באוניברסיטה בחרתי ללמוד ספרות אנגלית. במקרה שלי, המבט הזה על השפה "מבחוץ" עזר לי להתקרב, להיות מודעת ולאהוב את השפה העברית. הרגישות לשפה, ללשון הדיבור והכתיבה, חברה לאיזו רגישות אחרת, להתבוננות ארוכת ימים בעולם ולעמדה כלפיו, עד שמשהו הבשיל וביקש להתבטא בצורת הביטוי שהיתה הטבעית לי ביותר: הכתיבה. זו גם דרכי לנסות להבין אירועים מאוד גדולים שחוויתי בחיי. הכתיבה, האמנות, הם מעין תהליך אלכימי. ה"זהב" שנשלה מתוך מאגרים של כאב שאיש, בוודאי, אינו מזמין אותו".
אז על מה בעצם הכתיבה שלך?
"על הכתיבה שלי מרחפות כל העת שאלות קיומיות גדולות הנוגעות לחיים ולמשמעות, אבל אלה באים לידי ביטוי בספר בעיקר באמצעות יחסים בין בני אדם. זה ספר על אנשים מבוגרים ועל אנשים צעירים יותר, על החמצות ועל הזדמנויות שניות. על ההתעקשות לאהוב ולהיות נאהב. על העל-אף. על המחאה של הזקנים, הדחויים, אנשי השוליים, הבודדים, הנבגדים, שנופל בחלקם חסד לא צפוי, והם יודעים לזהות אותו, אינם מפנים לו גב, ובאמצעותו מורדים בגורלם.
"במישור אחר, החסד הוא בכך שהכותב רואה אותם. באמת רואה אותם. הספר הוא על כך שהחיים יפים גם כשהם לא מושלמים וגם כשהם מתקיימים בצל הידיעה שהכל יכול להסתיים ברגע, כמו גם על היכולת האנושית המופלאה לחיות עם הידיעה הזאת. והוא גם על קונדיטוריה אחת, מתוקה תרתי משמע, הממוקמת במקום דהוי ואפור, שמזמן ירד מגדולתו מפני, שכאמור, המתוק תמיד יכיל בתוכו את הגרעין של המר, ולהיפך".
איך בחרת את שם הספר?
"השם הוא מעין מטאפורה למבנה הספר. עלילה מובילה לעלילה, דמות מובילה לדמות וכן הלאה. כמו כן, מתקיים בספר גם מרוץ שליחים משפחתי 'ממשי' (אך פיקטיבי). לא היו לי התלבטויות לגבי שם הספר ואגב, גם לא לגבי שמות הדמויות המאכלסות אותו, שכולן נותרו עם השם איתו הגיחו ל'עולם'".
האם הספר אוטוביוגרפי בצורה מסוימת?
"אני מניחה שכמו רוב הרומנים, זה אינו ספר אוטוביוגרפי, אבל נסיבות חיי משוקעות בספר בצורה שאיננה תמיד מודעת".
כיצד המקצוע שלך מתחבר לכתיבה, אם בכלל?
"אני לא בטוחה לגבי זה. נשאיר את זה כתהייה. אבל שני המקצועות שלי, זה של הוראת האנגלית וזה של האדמיניסטרציה, ייתכן ויש להם איזה קשר לכתיבה ביכולת שלי להתבונן על שפה, כולל העברית, "מבחוץ", כמו גם ביכולת הנדרשת מכל כותב, למעשה, "לנהל" ולארגן את הסיפור שלו, גם כשהוא, הסיפור, מתפוצץ מרוב רגש".
מהו המקום שאת חולמת לכתוב בו?
"זה המקום הנפשי, בו מתרחש לעיתים הנס, הכתיבה זורמת מאליה והיא אפילו מספקת עד שבהמשך אין כמעט צורך לשנות דבר. אבל אם צריך לבחור במקום פיסי, שאיננו הבית שלי או בתי הקפה השכונתיים, אז במרפסת הקדמית של בית עץ בקייפ קוד, רצוי בתקופת השלכת".
מאיזה סופר היית שמחה לשמוע דעה על כתב היד שלך?
"מחנוך לוין ומעמוס עוז".
על איזה ספר ילדים גדלת?
"כל ספרי אריך קסטנר וספרי המסעות של ז'ול וורן. הזרות של המקומות ששני הסופרים האלה כתבו עליהם, היתה בילדות שלי, חשוכת הטלוויזיה, דווקא המקום הכי אינטימי לילדה שהייתי. בבגרותי אני באמת מנסה להקיף את העולם".
איזה ספר פרוזה השפיע עליך במיוחד?
"'הכוח האחר' של יהודית הנדל, ספר אחר, נהדר, מלא תנופה, בעל ייחוד ז'אנרי מאוד השפיע עלי. הדיוק המרגש,
החף מרגשנות, במכלול יצירתו של יהושע קנז. 'סיפור על אהבה וחושך' של עמוס עוז ו'קול צעדינו' של רונית מטלון. הסיפורים הקצרים של ריימונד קארבר, ובמיוחד העיבוד הקולנועי של תשעה מהם לסרט 'תמונות קצרות' של אלטמן, היו גם הם מקור השראה בכתיבת 'מרוץ שליחים'. לצד היצירות האלו, כתיבתי הושפעה מהמורים המצוינים שלי, הסופרים רונית מטלון ואשכול נבו והמשוררת אורית גידלי".
יש לך איחולים לספרות הישראלית?
"שתהיה מחדשת ועדיין מחוברת למסורות כתיבה. שתהיה מרתקת מכל הסיבות הנכונות. שתשקף בצורה המדויקת ביותר את החיים אבל שתהיה גם המפלט המושלם מהם".
תרצי להעביר מסר לקוראים רגע לפני שהם פותחים את הספר?
"תהנו מהספר. החיים קצרים".
ושאלה שחייבת להישאל - איזו עוגה את הכי אוהבת?
"ברוח הספר ומכיוון שאני אוהבת את הצליל של השם, מתבקש שאענה כאן "סברינה". אבל האמת היא שביום-יום אני מעדיפה קרואסון. שקדים, אם אפשר".
