הטורקים שהתחפשו לסופרמן, רמבו ומר ספוק
הוליווד היא מקור להשראה עבור יוצרים מכל העולם, אך בטורקיה נהגו לגנוב ממנה תסריטים, דמויות, פסקולים ואף קטעים שלמים מסרטים. זהו סיפורה של ישליצ'אם - תעשיית הסרטים של איסטנבול, שבראה מחדש את דארת' ויידר, סופרמן, לורל והארדי, ורבים אחרים שהעתיקה וערבבה בטורקית
אם אתם יודעים משהו על קולנוע עולמי, סביר להניח שאתם מכירים את הסרטים הטורקים הארוכים והכבדים, האיכותיים, והמהורהרים. אחד כזה - "שנת חורף" של נורי בילגה ג'יילן - זכה לפני שנה בדקל הזהב בפסטיבל קאן, והמשיך מסורת מכובדת של יצירות מופת טורקיות ובמאים כמו ילמז גוניי ("הדרך") וסמיח קפלנוגלו ("דבש") שזכו לתהילה בינלאומית. אבל חקירה עמוקה יותר אל מקורות תעשיית הקולנוע במדינה, חושפת מצבור של טראש חובבני, צעקני ומזויף, הפקות זולות ומאולתרות שגנבו ללא בושה סיפורים, דמויות, פסקולים ואפקטים מלהיטים הוליוודים. ממש התחפשו להם.
סופרמן, באטמן, רוקי, טרזן, רמבו, אי.טי ואפילו דורותי מהקוסם מארץ עוץ - אלו ועוד רבים רבים אחרים, השתרבבו לבתי הקולנוע של איסטנבול בשנות ה-60 וה-70 בחסות שוק הסרטים הפרוץ של טורקיה, שבימים ההם נעדרה כל חקיקה בנושאי זכויות יוצרים. הצמא האדיר לסרטים מבדרים בקרב הקהל המקומי נענה בתעשייה פורה במיוחד, אולי יותר מדי - כזו שהעדיפה כמות על איכות. וכדי לספק את הביקוש, ליקטו היוצרים מכל הבא ליד - תוצרת אמריקה.
כך נוצרה לה תרבות קאלט של ממש, שכוללת סרטי אקשן, מותחנים, אמנוית לחימה וקומדיות. המקורות אמנם היו אמריקנים אולם אומצו בחום על ידי האולפנים של איסטנבול, ואלו אף קלטו בשמחה את ז'אנר המדע הבדיוני וגיבורי העל, שהפופולריות שלהם היתה מוטלת בספק באותם זמנים, אפילו בארצות הברית. אפשר להגיד, שהבמאים והמפיקים הטורקים היו "הראשונים לזהות", אלא שלרשותם עמדו רק שלושה תסריטאים. בהתחשב בכך שהמכסה השנתית של תעשיית הקולנוע המקומית עמדה על 300 סרטים בשנה, ברור היה כי נדרש מאגר רעיונות, סיפורים ודמויות מן המוכן.
רבבות סרטים הודפסו על קילומטרים רבים של רצועות פילם (מצרך נדיר דאז בשוק השחור של טורקיה), ורובם אבדו או הושמדו מסיבות שונות ומשונות אחרי ההפיכה הצבאית ב-1980 במדינה. חלקם השתמר בזכות התפוצה הטורקית הגדולה בגרמניה. אינספור קלטות וידאו פירטיות שהוברחו לקלן, פרנקפורט ומערב ברלין היוו העשרה תרבותית עיקרית של הגולים. אחד מהם, ג'ם קאיה, פשפש בספריות הווידאו ובסלון בית משפחתו ומשה משם כמה אוצרות קאלט. הוא שילב אותם בסרטו הדוקומנטרי "Remake Remix Rip-Off", ששב לאותם ימים של זוהר מזויף באיסטנבול, תור הזהב של ישליצ'אם.
ישליצ'אם, הלא היא הוליווד הטורקית, היתה מפעל קולנוע מרשים. למרות המשאבים המוגבלים, הצוותים החובבנים וציוד הצילום והעריכה המיושן, הקולנוענים המקומיים התגברו על הכל בעזרת תושייה רבה. את הגיבורים ועלילתיהם הם העתיקו לתסריטים שלהם שגובשו תוך ימים ספורים, את מוזיקת הרקע הם פשוט הקליטו מאלבומי פסקולים שנרכשו בארצות הברית, ואת האפקטים הם אילתרו במקרה הטוב, או פשוט גזרו מבלוקבאסטרים אמריקנים והדביקו בפילם של סרטם.
כך למשל במקרה של הסרט "Dünyayı Kurtaran Adam" מ-1982 המוכר יותר כ"איש שהציל את העולם" ("The Man Who Saved the World"), אותו אפשר לכנות בכל שפה פשוט כ"מלחמת הכוכבים הטורקי". לזכותו של הסרט שביים צ'טין אינאנץ' - מטובי בניה של קהילת ישליצ'אם - ייאמר כי העלילה שלו כל כך הזויה, מופרכת ומבולבלת, עד שעקבותיהם של לוק סקייווקר, פרינסס ליה והאחרים טושטשו לגמרי. ועם זאת, מה שניכר היא הגניבה חסרת הבושה של סצנות ואפקטים מתוך "מלחמת הכוכבים".
קרבות חלל, רובי לייזר ורובוטים למיניהם המוכרים לנו מתוך עולמו של ג'ורג' לוקאס שובצו בסרט כרקע לכוכב ג'ונייט ארקין (שגם כתב את התסריט). בראיון ל"Remake Remix Rip-Off" מספר הבמאי אינאנץ' כיצד שיחד את המקרין בבית הקולנוע, כדי לשים ידיו על עותק הפילם של "מלחמת הכוכבים" ממנו גזר קטעים לצורך סרטו שלו. הפסקול אגב הועתק מ"אינדיאנה ג'ונס" בכלל. "זוהי עשיית קולנוע אמיתית, חושבים שהאמריקנים היו נותנים לנו אותם בחינם?", הוא תוהה.
עלילת "האיש שהציל את העולם" שואבת השראה נרטיבית וסגנונית ממקורות רבים מלבד "מלחמת הכוכבים", ואפשר להבחין גם בהשפעת "פלאש גורדון" (1980), הסדרה "באטלסטאר גלקטיקה" (1978-79) וכן מעולם הדימויים של הנצרות, הבודהיזם והאיסלם. אחרי קרב אווירי מול אימפריה גלקטית מרושעת, מוראט (בגילומו של ארקין) נוחת בכוכב מדברי ונאבק ברובוטים ומפלצים מפרווה - שלוחיו של קיסר מרושע מוזהב-אדמדם שמתפקד על תקן דארת' ויידר. תוך שימוש בחלליות, אגרופים, לייזרים, חרב עצומה, מגיע הגיבור להיטהרות דתית בשם האיסלאם - מה שכמובן יביא גאולה לאנושות.
המישמאש הזה זכה למעמד של יצירת קאלט אגדית המייצגת את דורה, ובאופן מפתיע המשיכה להיות כזו מכיוון שלוקאס ואנשיו מעולם לא הגישו תביעה נגד יוצריה. על כן, הרשה לעצמו קרטל טיבט ליצור ב-2006 סרט המשך פארודי "Dünyayi Kurtaran Adam'in Oglu" ("טורקים בחלל"), ובו משתלבים אחד בשני מחוות לפריקוולים של "מלחמת הכוכבים", לכוכב העל המזדקן ג'ונייט ארקין ובעיקר ל"מסע בין כוכבים":
אבל רגע, קפטן קירק וצוותו כבר התארחו בעבר ב"Turist Ömer Uzay Yolu'nda" מ-1973 של הולקי סאנר שהביא למסך מיסטר ספוק משלו. לאונרד נימוי בוודאי מתהפך בקברו הטרי כשהוא צופה בדמותו מחודדת האוזניים בגילומו של ארול אמץ', אשר מארח בטלן ארצי באנטרפרייז. למעשה, הקומדיה הטורקית הזו היא בעצם גרסה קולנועית ראשונה לסדרה "סטאר-טרק" - שש שנים לפני יציאת הסרט האמריקני בכיכובם של וויליאם שאטנר ונימוי. כאמור, הראשונים לזהות.
בהיעדר משאבים, נאלצו מפיקי, במאי ושחקני ישליצ'אם לתושייה רבה, יכולת אלתור וגם לאומץ רב - במיוחד כשמדובר בכוכבים הגדולים שבהיעדר פעלולנים מצאו עצמם מסכנים את חייהם על הסט כשהם מציתים אבק שריפה או תלויים בין שמיים וארץ. הכל נעשה מהר וביעילות, כשהחסכנות עומדת מעל לכל. אפילו שחקן במעמדו של ג'ונייט ארקין מצא עצמו בסכנת מוות על הסט. כך למשל כשנכנס לנעלי סילבסטר סאטלון ברימייק של אינאנץ' ל"משחק הדמים" מ-1983.
בהוליווד אף אחד לא היה מעלה על הדעת להסתכן ולו בשריטה בציפורן רגלו של סטאלון, אבל לא כך במקרה של סרדאר קבאבצ'ילר, שהחליף את ארקין בתפקיד רמבו בסרט ההמשך של אינאנץ' "Korkusuz" מ-1986. אותו סרדאר כיכב שנה קודם בדמותו של סטאלון כרוקי "Kara Şimşek". ב-1987 הצטרף על מסיבת הסילבסטר הזאת סונמז יקילמאז שגילם את ראמו, הלא הוא ראמזן, או כל ורסיה אחרת של רמבו ב"נשבע לנשק" של אוגור דורו.
סכנת מוות לשחקנים הראשיים? את הבמאים הטרידה יותר האפשרות הסבירה בהחלט שסרט הצילום ייגמר. מה שהפך את הצילומים לגיהנום: כל סצנה צולמה בטייק אחד, והמעבר לסצנה הבאה נעשה ללא הספקה. לא פעם כשאזל הסרט, הודבק לו סרט אחר. לא פעם סרט שהתחיל בצבע, נגמר בשחור-לבן. כן, לפני אימפריית הקולנוע ההודית בוליווד, היתה שם איסטנבוליווד.
הצד החיובי של עשייה קולנועית שכזאת, איפשר ליוצרים הטורקים להגיב לטרנדים מובילים בזמן אמת. זה בולט במיוחד בז'אנר גיבורי העל שאומץ בהתלהבות על ידי ישליצ'אם בניגוד למקבילה ההוליוודית שהתייחסה לסופר-הירוז שלה בחשדנות בשנות -70. כך למשל, במקרה של "Yarasa Adam" של גונאי קוסובה שזיהה את הפוטנציאל של באטמן כבר ב-1973 והביא אותו למסך בסרט אקשן גדוש בסצנות סקס. אפשר להגיד שהשחקן לבנט צ'אקיר היה שם הרבה לפני מייקל קיטון.
צ'אקיר הקדים גם את כריסטופר ריב כאחד מחברי שלישיית סופרמנים המתייצבים מול ערפדה מרשעת ב"Mad Girl and Three Supermen" של ג'אביט יורוקלו (1973). הבמאי קונט טולגאר היה יותר נאמן למקור, כשהגיב מיד להמראת סופרמן האמריקני של ריצ'רד דונר ב-1978 עם גרסה משלו בשם "סופרמן חוזר" ("Supermen dönüyor"). קריפטון אגב נראה בו כמו כדור דיסקו נוצץ.
מתוך "Mad Girl and Three Supermen"
אבל למה להסתפק בבאטמן וסופרמן אם אפשר ליהנות משניהם - רעיון שרק לאחרונה החל זאק סניידר להשתעשע איתו לקראת "באטמן נגד סופרמן". אי אז ב-1970 צץ בבתי הקולנוע באיסטנבול "Demir Yumruk" ("אגרוף הברזל") ובמרכזו גבר שחוגר חגורה בה משובץ סמלו של באטמן, ובו בזמן S גדולה על החזה בצירוף גלימה ארוכה. כך יצר אינאנץ' מעין רימיקס של שני גיבורי העל - שניים במחיר חצי.
קבלו את אגרוף הברזל
אם חשבתם שמארוול מקופחים, אז טעיתם. ב-1973 - שנת פריחה לז'אנר גיבורי העל בטורקיה (כמעט ארבעים שנה לפני שזה השתלט על ארצות הברית) - יצא לאקרנים "Three Dev Adam" ("שלושה גברים ענקים") ששילב את קפטן אמריקה וספיידרמן באותו סרט. בימים אלה מתכננים במארוול את השבת איש העכביש לאכסניה הקולנועית שלהם, אחרי שהגיעו לעסקה עם סוני על החזרת הזכויות על דמותו, אבל בטורקיה כאמור עניינים כאלה מעולם לא הטרידו אף אחד. ביציאת המופת הזו ספיידרמן הוא בכלל נבל נבזה ואכזרי, לו מתנגד קפטן אמריקה. אל הסיפור מצטרף המתאבק המכסיקני אל סנדו, בגילומו של שחקן מקומי.
הרבה לפני גיבורי העל של מארוול ו-DC קומיקס, אי שם בשנות החמישים, זכו לייצוגים קולנועיים טורקיים דמויות קלאסיות יותר מהתרבות הפופולרית, כמו טרזן (1952) ודרקולה (1953) שהתארחו שניהם באיסטנבול. כמו כן, הראו היוצרים המקומיים עניין גדול בעולם דמיוני אחר - קלאסי יותר - מאגדות הילדים. את כל העיבודים הללו הובילה השחקנית זיינפ דגירמנג'אולו שכיכב כשלגיה בסרט של ארטם גורץ' מ-1970, כסינדרלה בסרט של סורייה דורו מ-1971 וכדורותי בגרסה משעשעת ל"הקוסם מארץ עוץ" באותה שנה:
עוד נערה - קצת פחות סימפטית - שזכתה בזמן מסך מכובד בטורקיה, היא גיבורת "מגרש השדים", שב-1974 זכתה לרימייק בשם "Seytan" ("שטן"), שמשחזר במדויק את מותחן האימה של וויליאם פרידקין. אלא שבמקום לצרוח מפחד, סביר להניח שתתפקעו מצחוק כשראשה של הגיבורה מסתובב על צירו, או שנוזל ירוק דוחה יוצא מפיה:
אז עוד הסתמן קו איכותי ושאפתני יותר עם עיבודים ל"חמים טעים" (1964), "בוני וקלייד" (1971) ו"דילינג'ר" (1971). כמו כן התרשמו הטורקים ממערבון מקומי בשם "קאובוי עלי" (1966), או מדמותם של השמן והרזה, המוכרים אצלם כטוסון ויוסון (1963):
ואם במקרה טוסון ויוסון לא מצחיקים אתכם, הציצו ב""Aç kartallar" - גרסה טורקית לברוס לי מ-1984, שיצר אותו אינאנץ' - במאי מלא אהבה לקולנוע, חסר תודעה עסקית, חוקית ומשפטית, ומוכשר. כל כך מוכשר, עד כדי כך שהצליח להוציא גרסה טראשית אפילו לסרט קונג פו. הישג אדיר בפני עצמו. עוד פריט נדיר באוצר יקר הערך הזה, שמוקדש לכם לרגל חג פורים. תהנו:
