מכדררים עצמם לדעת / "הכל מקצועי"
חושבים שבן־חיים, עזרא וזגורי מגזימים בדריבלים ולוקים בקבלת ההחלטות? אתם צודקים, ויש דרך להוכיח את זה. וגם: איך רפאלוב החלים ממחלת הכדררת של הכדורגלן הישראלי?
השעון הראה דקה 90. ישראל זגורי רץ עם הכדור, עבר את אברהם פאס, אבל אז, במקום להרים את הראש ולסדר לחבר אדום מצב לשער, המשיך לכדרר עד שנתקע. דקה אחרי, אירוע דומה התרחש בצד השני של המגרש. עוד פריצה מעולה של חן עזרא, והיו הרבה מוצלחות באותו ערב, הסתיימה בלי מסירה למצב נוח ובאובדן הזדמנות לניצחון. משחק אחד, שני מצבים, כדורגל ישראלי קלאסי.
זגורי ועזרא אינם היחידים. כעבור יומיים, במשחק הגביע בקריית־שמונה, טל בן־חיים שוב הראה יכולת כדרור מרשימה בדקות הסיום אך נכשל בפעולה האחרונה. שלושת השחקנים אולי ברמה שונה, ולא נכון להשוות ביניהם לגמרי, אבל הם מספרים סיפור דומה. שלושה שנהוג לומר עליהם דברים דומים, שתמיד מדגישים את ההבדל בין הכישרון נטו של השחקן לבין מה שנהוג לכנות "קבלת ההחלטות" שלו.
אם תרצו, אפשר להכליל עוד יותר ולומר שמדובר בבעיה הנפוצה ביותר של הקשרים ההתקפיים בישראל: כדרור יתר. בזמן שהכדורגל של היום, לפחות ברמות הגבוהות, בנוי על הרבה פחות דריבלים ועל יותר מסירות, אצלנו עדיין בולטת תופעת הכדרור המיותר.
ממוצע ניסיונות הכדרור של קבוצה בליגת העל העונה עומד על קצת יותר מ־23 למשחק, יותר מכל אחת מחמש הליגות הבכירות באירופה. ברור שזמן הכדורגל נטו בישראל נמוך יותר מבאותן מדינות, תוצאה של עצירות מרובות ומהירות המשחק (או איטיות, ליתר דיוק), ובכל זאת כמות הדריבלים גדולה יותר. זה לא נתון מחמיא במיוחד.
מי מכדרר, מי מפרגן
הפועל ת"א ואשדוד הן מלכות ניסיונות הכדרור, אבל מי השחקנים המובילים בתחום? הנה התשובה, והיא כנראה לא תפתיע אף אחד. שלושת השחקנים שהסתבכו בכדרורים בשבוע שעבר - בן־חיים, זגורי ועזרא - תופסים את שלושה מארבעת המקומות הראשונים (ראו טבלה), כשביניהם משתרבב לו מיכאל אוחנה הצעיר מאשדוד, שאליו עוד נגיע בהמשך.
מספר הדריבלים מלמד אותנו על סגנון השחקן, אבל אינו נוגע באופן ישיר בקבלת ההחלטות שלו. לצערנו, אין דרך מושלמת לבדוק את הפרמטר הזה. בדרך כלל רואים אותו על המגרש, פחות בנתונים, אבל לאחרונה החלו בעולם לנסות לגבש נוסחאות שמודדות את אופי השחקן. אחת הנוסחאות המקובלות יותר זוכה לכינוי "מדד הגיוון", ובמקומות שונים משתמשים בה בניסיון לפענח את איכות ההחלטות שמקבלים שחקני התקפה.
מדובר בבדיקה פשוטה. לוקחים את מספר ניסיונות הכדרור של השחקן ומחלקים במספר "מסירות המפתח" שסידרו, או שהיו יכולות לסדר, מצב לכיבוש שער. בדרך הזו אנחנו יכולים ללמוד מי השחקנים שמכדררים יותר מדי, או הולכים לשער בצורה אגואיסטית, ביחס לניסיונות שלהם לסדר מצב הבקעה לשחקן אחר. אצל רוב הדריבליסטים היעילים בעולם המדד הזה עומד על בערך פי שתיים כדרורים ממסירות מפתח. כך זה אצל מסי, רובן, בייל, הזאר, אלכסיס סאנצ'ס ואחרים. ככל שמדד הגיוון גבוה יותר, קבלת ההחלטות של השחקן נחשבת פחות טובה.
יישום הנוסחה על הקשרים ההתקפיים בישראל מראה היטב הבדל בין שתי קבוצות שחקנים. שימו לב לשמות הבולטים ברשימה המצורפת: בן־חיים, אוחנה, דני פרדה, זגורי, עומר אצילי. מדובר בשחקנים מאותו זן פחות או יותר (שוב, לא ברמה, אלא באופי). בצד השני של הסקאלה, אלו שמכדררים הכי פחות יחסית למספר המסירות שלהם, נמצאים שחקנים כמו דור מיכה (מקום ראשון), יוסי בניון, ערן זהבי, מאור מליקסון וטוני אנווקאמה.
נחזור ונדגיש: משמעותו של מדד הגיוון אינה שדור מיכה, למשל, שחקן טוב יותר מטל בן־חיים. ממש לא. המדד פשוט מאפשר לנו להבחין, גם אם בצורה חלקית, בין שני סוגים של שחקנים.
כאמור, בן־חיים (מדורג ראשון גם כאן) וזגורי מככבים בצמרת רשימת השחקנים הפחות מגוונים. גם עזרא מופיע בעשירייה הפותחת, אבל לזכותו ייאמר שהוא מתברג במקום נמוך יותר משמעותית מהשניים האחרים. הוא גם היה מלך הבישולים של הליגה לפני שנתיים. ועדיין, ההרגשה היא שעזרא, כמו שחקנים אחרים שהוזכרו כאן, דורך במקום מבחינת קבלת ההחלטות. הוא, כמו אחרים, לא מראה מגמת שיפור בנושא.
ליאור ראה את האור
ובכל זאת, מסתבר שאפשר גם אחרת. שאפשר להשתפר. הדוגמה הטובה ביותר היא ליאור רפאלוב. במשך רוב התקופה שלו במכבי חיפה נשמעו סביבו טענות דומות לאלו שאופפות היום שחקנים כמו עזרא, זגורי ובן־חיים. אותה אימרה ידועה: כל כך הרבה כישרון, אבל בעיה בקבלת ההחלטות.
אין לנו את הנתונים מהתקופה של רפאלוב בישראל, אבל בעונה הראשונה בקלאב ברוז' היה "מדד הגיוון" שלו דומה לזה של עזרא. והנה, כפי שאפשר לראות בגרף המצורף, בכל שנה בבלגיה העלה רפאלוב את מספר המסירות שלו בהשוואה למספר הדריבלים. הוא למד והשתנה. אם היה משחק היום בליגה הישראלית, מדד הגיוון שלו העונה, 1.3 דריבלים בלבד על כל מסירת מפתח, היה מציב אותו בצד השני לגמרי, כקשר ההתקפי עם הכי הרבה מסירות ביחס לניסיונות הכדרור בליגה שלנו. בצד של מיכה, בניון וזהבי.
אצל בן־חיים, עזרא וזגורי אין שיפור כזה. לפני הדרבי התל־אביבי הראשון העונה, זה שפוצץ, הראינו את השיפור באחוז הדיוק במסירה של בן־חיים, אבל מאז שחקן האגף של מכבי ת"א נמצא בירידה.
המספרים שלו כיום מגלים שכמעט אין שיפור בהשוואה לעונה שעברה (אבל יש שיפור מהתקופה שלו בהפועל ת"א). אצלו, ואצל שני השחקנים המוכשרים הנוספים, אפשר לראות שהמדד כמעט לא השתנה בארבע העונות האחרונות.
בן־חיים, עזרא, זגורי וגם רפאלוב - כולם שיחקו בנבחרת הנוער ובנבחרת הצעירה, והוגדרו ככישרונות גדולים בגיל צעיר מאוד. זה גם הסיפור של מיכאל אוחנה מאשדוד, שהיה כוכב נבחרת הנוער ועכשיו בנבחרת הצעירה. לאוחנה בן ה־19, שנבחן בליברפול בקיץ, יש כדורגל מדהים ברגליים, ולמרות גילו הוא כבר מופיע בצמרת המכדררים שלא מוסרים מספיק. עוד העתק של אותו אב־טיפוס.
זו אחריות המאמנים לעבוד איתו (וגם עם שחקנים ישראלים אחרים) על הנושא הזה. רק כך, או באמצעות יציאה למקום מתאים בחו"ל כמו שעשה רפאלוב, הכישרונות הישראלים יצליחו להתקרב למימוש הפוטנציאל שלהם. הרווח במקרה הזה יהיה של כולנו.
לפנייה לכתב/ת 
