אני, היא ותהום של מריבות שורצות תנינים

הזרעים של כל ריב בין הג'ינג'ית לביני נטמנו כנראה בילדות של שנינו. אני גרתי אז ברחוב חיפאי פסטורלי שהשקיף לים עם המון ירוק מסביב, ממש ליד בית החולים "כרמל". חצי מהילדות שלי עברה בין כותלי המוסד הזה, ולא כי הייתי חולה חלילה. פשוט כי ככה זה היה אצלנו. אולי בגלל שאנחנו אשכנזים חרדתיים, ואולי בגלל מאפיינים משפחתיים היסטריים בלי קשר לשיוך עדתי, כך או כך לפחות אחת לשבוע אמא היתה מוצאת לנו סיבה והיינו חוזרים אל המקום שהיה לנו כבית שני.

עכשיו בערוץ יחסים:

ידידה שלי מנהלת רומן וממני מצופה לפרגן

התפטרתי באמצע החיים. אשתי פחות מרוצה

אני זוכר מלא צילומי חזה, תמיד בתחילת החורף, כששמענו על מישהו שקיבל דלקת ריאות. אני זוכר צילומים של הקרסול תמיד לפני שהלכתי עם חברים לשחק כדורסל, כדי שיהיה לרופאים למה להשוות אחרי השבר. היא אפילו ארגנה לי דרך קשרים בדיקת סי טי מוח קצת לפני הבר מצווה כשגילינו שדוד של סבתא, עליו השלום, אובחן כחולה אלצהיימר בגיל 91. לא הכרתי התנהלות אחרת, ואני זוכר שממש זרחתי בתקופה הזאת - במובן המאד הפיזי של המילה.

הג'ינג'ית, בעניין הזה, היא הכי התיקון שלי. אצלה במשפחה, איך לומר, הנורמות מעט שונות. אצלם בית חולים זה למפונקים, יש תרופות סבתא שנותנות מענה לספקטרום רחב מאד של תחלואים החל מדלקת פשוטה בקרום המוח דרך סתימונת באבי העורקים ועד לשחמת שובבה בכבד. במקרי חירום קיצוניים, ואני מדבר פה על בן משפחה בלי דופק ובלי נשימה במשך למעלה מיומיים, הם יתקשרו לקופת חולים. ולא כדי להזמין תור חלילה, אלא רק כדי להתייעץ עם אחות. במרחב הזה, שבין ההיסטריה המובנית שהבאתי איתי מהבית, לבין אדישות ג'ינג'ית אפטית שגובלת בהפקרות, מתנהלים להם חיינו.

כמובן שתפיסות העולם השונות האלו של שנינו לא מסתיימות רק במה שקשור לענייני בריאות. אלו אבני היסוד של המגדל שהוא האישיות של כל אחד מאיתנו. בין שני המגדלים האלו פעורה תהום של מריבות שורצות תנינים, ובין שניהם מתוח למעלה חוט דק. על החוט הזה למדנו לצעוד בזהירות ולהיפגש באמצע. טוב נו, הרבה יותר קרוב לצד שלה. שם אנחנו אוהבים, משלימים זה את זו ומגדלים את הגורים שלנו בכיף. מסתבר שכאשר האלטרנטיבה היא נפילה כואבת לתהום של מריבה נוראית, זה מדרבן בטרוף ללמוד להסתדר.

רק לא ליפול לגיהינום שהוא המריבות שלנו(קרדיט: Shutterstock)

נקניקיה, אש ותמרות עשן

השבוע זה קרה. קפצתי למטה, ולא בלעדיה כמובן. זה התחיל בצהריים כשהסברתי לה בקול (שנשמע היטב גם בבית של השכנים), שקופסת התרופות שלי היא לא משחק לילד בן שנה, והיא, ממצב שכיבה על הספה בסלון והקלדה אינסופית באייפון, ענתה לי ש"זו לא קופסה, זה ארגז, כי אתה היפוכונדר״, וביקשה בשלווה שהוציאה אותי מהכלים שאפסיק להיות לחוץ כמו טמפון כי "הוא בסך הכל משחק וכלום לא יקרה". לקחתי לו מהיד בכוח ארבעה כדורים של רפאפן מגה ומשחת וולטרן שאני מוכן להישבע שהיו בדרכם לפה הקטן והמחייך שלו. "תגידי, את לא רואה מה הוא עושה?" שאגתי. "יופי. עד שהוא העסיק את עצמו לדקה, עכשיו גרמת לו לבכות. הוא היה יורק את זה. תמיד הוא יורק את זה בסוף. תרגיע כבר". אז נרגעתי לרגע, עד שהבנתי מה היא אמרה.

<<< כל העדכונים - בפייסבוק של ערוץ יחסים >>>

בארוחת הערב של אותו יום, היא הגישה לשניהם לקול צהלות שמחה, נקניקיות שלמות, שיחזיקו ביד ויאכלו בכיף. הילדה הביטה בי מאושרת תוך כדי שאני קוצץ לילד את שלו, בתנועות נוירוטיות, לפירורים מיקרוסקופיים. "אבא, אני יודעת שאתה לא מרשה לי שלם, אבל היום אני מקשיבה רק לאמא כי היא נתנה לי אגוזים אחרי הגן ואתה לא". "תגידי, את נורמאלית?!" שאלתי את הג'ינג'ית. "אלו היו אגוזים ממש קטנים, רילקס" היא ענתה. "לא על זה", צעקתי שוב, "למה ילד בן שנה צריך לאכול נקניקיה שלמה? איפה את חיה תגידי?". "אוף, שוב אתה מתחיל? אם היה נתקע לו הוא היה קם ומסמן לי והייתי ניגשת. רון, אתה חייב להפסיק עם הדרמה".

הרגשתי שאני מתחיל לאבד את זה. "איך הוא יקום כשהוא קשור בחגורת בטיחות לכיסא אוכל?" תהיתי בקול שבור. "מי קשור? נראה לך שאני אקשור אותו כשהוא אוכל נקניקיה? אתה בסדר? זה ממש מסוכן".

זה הספיק לי כדי שאתפוס את הג'ינג'ית ביד ונזנק מהחוט שלנו למטה, אל עבר מה שנראה כערב של אש ותמרות עשן. כבר במהלך הנפילה המאד רועשת ובעודנו צורחים את עצמנו לדעת, התחלתי לחשב את הזמן שייקח לי לטפס שוב בחזרה למעלה, אל נקודת האיזון, וכמה תעצומות נפש ידרשו לצורך כך בסיבוב הזה. ניסיתי לנחש גם כמה עמוקה תהיה הפעם התחתית וכמה כואבת תהיה הנחיתה.

המפגשים שלנו עם קרקעית התהום, כשהם קורים, הם תמיד פוצעים. בדרך כלל אותי. כמה חבל שאמא לא מחכה לי למטה כדי שנרוץ ביחד לעשות צילום, כי הפעם אני חושב שבאמת אני עומד לשבור, לפחות את הקרסול.