מארי פירסון: "הורים יעשו הכל בשביל ילדם"
גם אם מדובר בתחום האפור של האתיקה הרפואית, מאמינה הסופרת מארי פירסון שהורים יעשו הכל כדי להציל את ילדיהם. בספרה "להעריץ את ג'נה פוקס" היא מתארת מקרה מיוחד המעלה שאלות קשות על הסבל שהורים מוכנים להעביר את ילדיהם כדי שלא יצטרכו להיפרד מהם
חמישים השנים האחרונות לקיומו של המין האנושי הוכיחו שאנחנו מסוגלים להציל ולהרוס חיים במחי יד, להכחיד מינים שונים בטבע, ליצור מינים חדשים, לייצר מחדש בעל חיים, להשתמש בטבע כדי להעצים את עצמנו, להרוס את הסביבה וגם לנסות - ועוד לא בטוח שנצליח - לתקן את מה שהרסנו.
עולם הרפואה, בתוך כל השינויים מרחיקי הלכת שביצענו, היה אחד מאלו שמפתיעים אותנו כל יום מחדש, עם גילויים בלתי רגילים על גוף האדם וכל יכולות הריפוי המתאפשרות מדי יום. אם שכפלנו את הכבשה דולי, סביר להניח שלא רחוק היום שנוכל לשכפל בן אדם (אם זה לא נעשה כבר בחדרי חדרים סודיים), ואם הצלחנו לייצר איברים במדפסת תלת ממד, אולי גם נצליח להדפיס אדם שלם מתישהו, לא?
בספרה "להעריץ את ג'נה פוקס" (שראה אור בהוצאת טל-מאי בתרגומה של מאירה פירון), לוקחת מארי פירסון צעד אחד קדימה, למעשה, חמישים שנה קדימה. העלילה עוסקת בג'נה פוקס, נערה צעירה שמרגישה שמשהו שונה אצלה, משהו לא מתחבר אצלה - פיזית ונפשית - עם המהות שאמורה להיות לה. היא מתעוררת מתאונת דרכים קטלנית ומגלה שאיבדה את הזיכרון ואת הזהות שלה, אבל לאט-לאט, עם הזמן, מוצאת את עצמה נזכרת באירועים שהיא לא אמורה לזכור, עד שהיא מגיעה לגילוי המחריד על האמת.
"שתי שאלות היו הטריגר לניצוץ שהוביל לסיפור הזה: עד כמה מתקדמת תהיה הרפואה בעוד חמישים שנה, וגם, כמה רחוק ילך הורה כדי להציל את ילדו?", מספרת פירסון. "שאלתי את עצמי את שתי השאלות האלו לפני כמה שנים, כשבתי הצעירה אובחנה עם סרטן. אחרי שהתגברתי על ההלם הראשוני, הייתי אסירת תודה על כך שישנן טיפולים מתקדמים שפותחו במיוחד לסוג הסרטן שלה, טיפולים שלפני חמישים שנה לא היו קיימים והיא, סביר להניח, היתה מתה מהמחלה.
"כל זה הוביל אותי לשאלה אילו טיפולים יהיו כאן בעוד חמישים שנה. בבית החולים, היכן שבתי טופלה, ראיתי ילדים רבים שעברו טיפולים אינטנסיביים, למרות סיכויי ההחלמה הנמוכים, ותהיתי כמה רחוק ילכו ההורים להציל את ילדיהם. אז, ברגעים הקשים ביותר תהיתי ביני לבין עצמי, מה יקרה אם הטיפולים לא יעזרו לבתי, עד כמה אוכל להעביר אותה עוד טיפולים קשים רק בניסיון להציל את חייה?
"אלו לא היו רעיונות לספר, אבל אני חושבת שהשאלות האלו שמציקות לנו בלב - יש להן דרך לצוץ בהקשרים אחרים. כמה שנים מאוחר יותר, אחרי שבתי הבריאה, היתה לי האפשרות לחקור את השאלות הללו דרך משפחתה של ג'נה פוקס ודרך מקרה רפואי שונה - דרך המרחק ממה שקרה בחיים הפרטיים שלי.
מאחר והמקרה וכן משפחתה של ג'נה מיוחדים, הסיפור קיבל חיים משל עצמו ושאלות חדשות עלו מתוכו. הפרטים במקרה של ג'נה אפשרו לי לחקור עניינים של מדע, אתיקה, רוחניות, מוות ובחירות בחיים הנמצאים באזורים האפורים - אלו שאין בהם תשובה מוחלטת אחת.
עד כמה רחוק באמת, לדעתך, מוכנים הורים ללכת בשביל בילדיהם, תחת התירוץ שעושים הכל למען הילדים?
"אני חושבת שרוב ההורים יעשו הכל כדי לעזור לילד שלהם, יחד עם זאת אני חושבת גם שלכל אחד מאיתנו יש גבול שלא נחצה. הבעיה היא שאנחנו לא באמת מודעים לגבולות שלנו ויודעים מה אנחנו מוכנים ולא מוכנים לעשות עד שאנחנו כבר נמצאים בתוך תוכה של דילמה כזו".
האם בעתיד, את מאמינה, שנגיע למצב כזה בו נוכל ליצור "ג'נה" ולהציל חיים? האם זה שווה את זה?
"כן, אני מאמינה שיום אחד נוכל "ליצור מחדש" בן אדם, אבל אני לא באמת יכולה לומר אם זה יהיה שווה את זה או אם זה משהו שכדאי לנו לעשות. הרגע, המטרה והנסיבות הם מה שישפיעו על העשייה הזו".
גם בעתיד יהיו לנו דאגות
פירסון מצליחה, בצורה מאד מדויקת, לתאר, דרך אי השתלבותה של ג'נה בחיים "הרגילים" סביבה, המון תחושות שעוברות על בני נוער בתקופת ההתברות - החשש מלא להיות שייכים לקבוצה, אי היכולת להשתלב ולהיות "נורמליים", וכל זה דרך השונות האמיתית של ג'נה.
פירסון אומרת שהיא לא עובדת עם בני נוער, אבל היכולת שלה לגעת ברגשות הללו מגיעים מביקורים בבתי ספר וספריות, וכן ברשתות חברתיות שונות. "אלו מקומות בהם בני נוער אוהבים לחלוק את מחשבותיהם, בעיקר על ספרים שהם קוראים", היא מסבירה.
איך מתרגמים חששות ורצונות של בני נוער כשכותבים ממרחק הגיל?
"אני חושבת שדאגות רבות, כמו גם רצונות, הם אוניברסליים - לא משנה מה גילך. אבל הזכרונות שלי משנותיי כמתבגרת הם עזים וחזקים, אני זוכרת איך זה היה להיות אז. מתבגרים מתמודדים עם החלטות ראשונות כבוגרים, החלטות שיתכן מאד ויצטרכו לחיות איתן למשך כל חייהם. זה יכול להיות מרגש, מפחיד וגם להציף אותך ברגשות לא פתורים".
אפשר לומר שרבים מהפחדים של ג'נה הם בעצם הפחדים של כולנו כמבוגרים, פחדים שאנחנו מסתירים – מה דעתך על כך והאם תמיד נחיה בפחד, כל עוד נראה את עצמנו דרך עיניהם של אחרים?
"בהחלט. אני חושבת ששאלות ופחדים רבים שג'נה מתמודדת איתם הם אל-זמניים, כאלו שכולנו חוזרים ומתמודדים איתם במהלך חיינו, כשאנחנו עוברים וחווים שלבים בחיינו בהם אנחנו מתמודדים עם כל מיני בעיות תחת נסיבות שונות. מה הופך אותנו לאנושיים? מה הופך אותי לאותי?
איך אני שונה? האם אני משתלב? האם אני מספיק כמו שאני? אנחנו לא הופכים לאדם בוגר שיש לו את כל התשובות ככה סתם פתאום בבת אחת".
האם בעיניך הזיכרונות הם אלו שבעצם בונים את מי שאנחנו? ועד כמה הזיכרונות שלנו באמת צמודים למציאות או שאולי אנחנו מייפים/ משנים אותם?
"אני חושבת שהזהות שלנו כל כך מורכבת שזה בלתי אפשרי להגדיר אותה בדרכנו שלנו. אין ספק שחלק ממנה נבנה מתוך גנטיקה ומתוך שייכות ומורשת תרבותית - משהו שאין לנו שליטה עליו. יותר מזה, היא נבנית מתוך דברים שקורים לנו בחיינו האישיים – מתוך ההסטוריה הפרטית שלנו. אבל ככל שאנחנו מתבגרים ומסוגלים לשלוט בחיינו, כך גם הזהות שלנו נבנית, מתוך אותן החלטות שאנחנו עושים ומתוך האמונות האישיות שלנו. זהות היא לא משהו שקורה לנו, אנחנו גם יכולים ליצור אותה".
אז מה נכון בעיניך- הנשמה נבנית מתוך הגוף במהלך הצמיחה הפיזית שלנו או שהיא קיימת מלכתחילה בתוכנו ובונה את זהותנו?
"זו שאלה עבור התיאולוגים, אבל אני מאמינה - לא משנה מהיכן זה מגיע או נבנה - שיש קדושה באנושות שנמצאת בלבותינו שמחייבת אותנו לתת כבוד, ללא קשר לאמונותינו הדתיות".
