ואחרי איראן - בחזרה לחיים עצמם בישראל
הזקן שמחטט בפחי הזבל בתל אביב, החולים שלא מקבלים טיפול בחדר המיון בבית החולים באשקלון, החיים חסרי הסיכוי של תושבי שכונת ג'סי כהן בחולון, אב חד הורי שמתגורר במקלט בירושלים - אלו האזרחים הישראלים שמופיעים בסרט התיעודי "התפוררות". הגרעין האיראני? זה ממש לא מעסיק אותם
בעוד שעיני רבים מאיתנו נשואות לנאום ראש הממשלה בנימין נתניהו בוושינגטון, יש ביננו כאלה שאין להם אפילו מכשיר טלוויזיה לצפות בו. זקן בן שמונים שמחטט בפחי הזבל בתל אביב, חולים שלא מקבלים טיפול בבית חולים ברזילאי באשקלון, תושבים מיואשים בשכונת ג'סי כהן בחולון, גבר שנאבק בתאגיד המים בדימונה, אב חד הורי שאילתר לו ולבתו דירה במקלט ציבורי בירושלים, ומנגד ברי מזל עשירים שמנתקים את עצמם מסביבתם - אלו הם הגיבורים של הסרט "התפוררות", הבוחן את הפערים ההולכים וגדלים בישראל, ומציג תמונה עגומה של חברה שנרקבת מבפנים.
בפרויקט שהובילו המפיקים טלי שמש ואסף סודרי ערב בחירות 2013, יש ניסיון לבדוק מה השתנה מאז המחאה החברתית אותה ליוו בסרט "התעוררות". פרק ההמשך "התפוררות" הוקרן בפסטיבל חיפה האחרון, ובו לוקחים חלק הבמאים שירלי ברקוביץ, יצחק ג'קי אדרי, סיוון ארבל, ניר הורוויץ, ארי ליבסקר ודרור לבנדיגר. למחרת נאומו של נתניהו בקונגרס האמריקני, רגע לפני הקרנה חגיגית של הסרט שתתקיים בסינמטק תל אביב ב-9 במרס, הם מבקשים לשוב ולהפנות את המבט פנימה - אל לב לבה של החברה הישראלית. לב שנשבר ונחמץ, מכל זווית ממנה מתבוננת בו המצלמה.
חדר מיון, בית חולים ברזילי שבאשקלון
"אדם נופל ממיטה באמצע הלילה. זאת לא המיטה שלו. כמה זמן יקח עד שמישהו ישים לב? הלילות שביליתי בחדר מיון בברזילי הבהירו שהשאלה הזאת היא רלוונטית. אדם נפל ממיטה ונחבט, שכב על הרצפה דקות ארוכות. הצוות המסור היה עסוק מעל הראש, שכן ימי ראשון הם הגרועים ביותר בכל חדרי המיון בארץ. תוסיפו לזה את העובדה שמדובר בפריפריה, ויש מחסור מיטות, ותקבלו מתכון לכאוס על סף אלימות. כך נראית מערכת הבריאות הציבורית בארץ. כואב".
(סיוון ארבל)
בתי תושבים, שכונת ג'סי כהן בחולון
שנתיים אחרי שיצאתי לצלם בשכונת ג'סי כהן, חזרתי לשם כדי לבדוק מה השתנה שם מאז המחאה החברתית. לא הופתעתי לגלות שהכל נראה אותו דבר דרך המצלמה שלי. פגשתי אנשים עצובים ועייפים משגרה של הזנחה, שהריחה לי קצת כמו מים עכורים שעמדו המון זמן בלי שאף אחד יחליף אותם. "לא סופרים אותנו", אומר לי רפי מוסרי, גיבור הסרט שלי - גיבור אמיתי, ולא מהסוג שמבשל ושר בפריים טיים של הטלוויזיה. רפי עובר מבית לבית, מדבר עם התושבים, מקשיב להם, מעודד את הנוער לא לבחור באלימות ומנסה לעזור.
בעזרת רפי אני שוזרת את סיפורי המצוקה של תושבי השכונה - הנערים שנמשכים לפשע, משפחה שחיה ממאות שקלים בודדים בחודש, ואסנת שפולשת עם בעלה והילדים לדירות כבר חמש שנים. היה לי חלום שהסרט הקטן שלי יצליח לסדר להם מגורי קבע, אבל אני מתביישת להודות שאם אמשיך את הניסוי שהתחיל ב-2011 ואחזור לשם היום, ב-2015, אגלה שהדבר היחיד שהשתנה זה התאריך.
(שירלי ברקוביץ)
סילבסטר במלון דיוויד אינטרקונטיננטל, תל אביב
בישראל מתקיימים אחת לכמה חודשים אירועים מיוחדים לקהל של רוסים אוליגרכים מאוד אמידים. הגענו לצלם במסיבת הסילבסטר שהתקיימה במלון דיוויד אינטרקונטיננטל בתל אביב, והתלוותי ליחצן שאני מכיר מעבודתי כעיתונאי שמסקר את העשירון העליון. כרטיס לאירוע כזה עולה בין 3,000 ל-5,000 שקלים, אבל ההנאה של האורחים זה לבזבז עוד ועוד כספים. מה שנחשב שם זה תרבות השופוני, בזבוז כהנאה נובורישית. מוצעים שם למכירה מכונית, תכשיטים ועוד הרבה מוצרי יוקרה.
הנוכחות באירוע שכזה מחדדת את התחושה לגבי פערי המעמדות. מדובר בעשירים מופלגים, ובניגוד לנובורישים הישראלים, שמנסים אולי להסוות את העושר שלהם, הם חסרי בושה ונהנים להפגין את העושר שלהם. הם נראים כמו קריקטורה של עצמם, אבל כמו שבנט אומר, הם לא מתנצלים. באופן אישי יהלומים עושים לי רע, ואני לא נמשך לזה. המקום הזה הוא מקום מכוער, וזה נורא לראות את זה, כשכמה מטרים משמה אנשים גרים בפחים.
(ארי ליבסקר)
בין פחי הזבל, רחובות תל אביב
לראשונה נפגשנו ביום גשום וחורפי אחד. היה נדמה לי כאילו אבד לו משהו ליד הפח והצעתי לו עזרה. "לא אבד לי כלום אדון", אמר לי. "בקבוקים?", שאלתי. "לא", הוא ענה בעודו מביט בי עם פניו הטובות, "אני מחפש לראות אם יש כאן אוכל להביא הביתה. באמת , תראה לאן הגענו". המשכנו מאז להיפגש מידי פעם ולשוחח. פניו וחיתוך דיבורו הזכירו לי תמיד את סבא שלי. בכל פעם היה שואל לשלומי ומתעניין מה חדש אצלי בחיים, ומספר לי משהו על עצמו.
כשהציעו לי לצלם קטע לפרויקט, שיתפתי אותו. הצעתי לו שאלך איתו יום אחד בסיבוב פחים ונצלם אותו. הוא הסכים מיד ואמר: "תצלם אותי, אבל הסרט אינו עלי אלא על הכל האנשים הרבים שצריכים לחפש ככה אוכל כמוני בפחים". הרגשתי שצילמתי סרט על מישהו שיכל להיות גם סבא שלי או של כל אחד אחר. לא שיכור לא מסומם לא הומלס, פשוט עוד איש בן 83 שמגיע כל בוקר מרמלה לתל אביב כדי לחפש אוכל בפחי הזבל, כי אינו יכול לחיות מקצבת זקנה בישראל.
(ניר הורוויץ)
מקלט ציבורי, ירושלים
לאחר נישואיו גילה מומי שאשתו סובלת מבעיות נפש קשות, הוא החליט להתגרש ולקבל אפוטרופסיות על בתו. לשם הצלחת התהליך הוא נדרש לשלם כספים רבים לעורכי דין. מומי אכן קיבל את האפוטרופסיות, אך צבר חובות כבדים שאילצו אותו בסופו של דבר לעבור לגור במקלט עם בתו.
בתקופה שמומי היה מחוסר עבודה, הוא קיבל קצבה מביטוח לאומי שלטענתו הספיקה לקיים אותו בכבוד. ריגש אותי סיפור החיים הלא פשוט שמומי עבר - דבר שהביא אותו לבסוף להיות אב חד הורי במשרה מלאה. מומי עשה מאמצים כבירים לתת לסתיו הכל הן במישור החומרי והן במישור הרגשי. כיום הוא מועסק בעבודה מסודרת, ומצבו הכלכלי השתפר באופן ניכר.
(דרור לבנדיגר)
פרויקט דיור יוקרתי, צפון תל אביב
הסרט שלי מתאר פרויקט נדל"ני בצפון תל אביב המיועד לעשירים בלבד - מתחם שלם שהוא בעצם שכונה, או קטע מרחוב, שאותו רכש קבלן והפך לשטח פרטי. שומרים ניצבים בפתח ולא מאפשרים לציבור להיכנס אל מרחב ציבורי שהיה פעם חלק אינטגרלי ממה שנקרא העיר תל אביב, והיום הוא נחלתם של בעלי הנכס. "כפר בלב העיר" - כך מגדירה את הפרויקט סוכנת המכירות שמלווה לקוחה פוטנציאלית מול המצלמה, אותה היא מקבלת בברכה כדרך לשווק את הנכס. את הדיירים היא מכנה 'משפחות שורשיות', שזו בעצם מילה מכובסת לעשירים.
הסרט צולם לפני כשנתיים - זמן מה לפני בחירות 2013 - אך הוא רלוונטי היום אף יותר מאז. כמות העניים גדלה, והפערים החברתיים רק העמיקו והתעצמו. העשירים, שחשים יותר מאוימים, מקיפים עצמם בגדרות ובחברות שמירה, המתפקדות כמשטרות לעשירים בלבד. דבר זה יוצר את הפרטת המרחב הציבורי שהיה אמור להיות שייך לכולם, אך הוא הופך לנחלתם של עשירים בלבד.
(ארי ליבסקר)
משרד תאגיד המים, דימונה
לתאגידי המים יש מדיניות דורסנית בגביית תשלומים מהציבור, וכך החלו לזרום אלי עשרות תלונות של תושבים שנותקו מרשת המים בדימונה. לרובם יכולתי לעזור בצנעה, אך לחלק קטן מהם בחרתי לתעד
במצלמה על מנת לחשוף את גודל העוולה. כך במקרה של אב לשישה ילדים, בניהם תינוק שאך נולד, שגרם לי לטלטלה אישית. החלטתי לצאת איתו למאבק ללא פשרות עד להשבת זרימת המים לביתו. במהלך התיעוד חשתי בושה גדולה שתושב מדינת ישראל אמור להילחם על טיפת מים חיים לבני משפחתו. חשתי זעם חברתי אקטיבי לתחושה הקשה שיש ילדים שאין להם מים זורמים בביתם.
המים הם מתת האלוהים לאדם, לחיה ולצומח, ויש מי שרוצה להפוך את המים למכרה זהב עבור בעלי ההון, ועל הדרך לרמוס זכות בסיסית זו המאפשרת לחיות. ניתוקי המים הוא אינו עניין אישי. זהו סיפורה של חברה המתפרקת מנכסיה הערכיים, ומובילה אזרחים לנקוט עמדות אקטיביות מול עוולות קשות. ניתוקי מים הם לא גזירת גורל אלא חלק משיטה כלכלית שלא סופרת את התושבים, והתיעוד ב'התפוררות' אכן משקף את התפוררות החברה הישראלית לרסיסים, שאפילו מים חיים אין בהם.
(יצחק ג'קי אדרי)
משרד להסדר חובות, רמת גן
הגעתי לבניין משרדים מכובד שהקומות בו לא נגמרות, עם לובי ובתי קפה מגניבים. נכנסתי פנימה, הזמנתי מעלית והגעתי למשרד להסדר חובות. מאחורי הדלת, בחדר קטן, ראיתי אנשים מחכים בתור, יושבים על כסאות ובוכים. בוכים כי כואב להם. האנשים האלה חולים במחלה שנקראת בנקים - מחלה שעוד לא מצאו לה תרופה. הם הגיעו לאיש שהוא לא רופא, אבל הוא מנסה לארגן להם איזה כדור או סירופ שיסדר להם את החוב.
קשה להעלות על הדעת שיש במדינה שלנו כאלה מקומות. מגיעים לכאן אנשים שהבנק שותה להם את הדם בקשית. הם חייבים כל כך הרבה כסף שבא להם להתאבד. הבעיה היא שכולנו חייבים חשבון בנק, ומחר זה גם יכול לקרות לי או לך. בהשראת הריביות החונקות, חנקתי את הפריים, וסגרתי על כל אחד מהם קלוז-אפ עם מצח חתוך. כל כך קרוב שלא משאיר אוויר. בערך כמו המציאות.
(שירלי ברקוביץ)
- "התפוררות" זמין לצפייה חינם בקטגוריית yes דוקו ב-yesVOD
