לא נשכח את גרמניה - בואו נדבר עליה

יש הרבה דרכים לחבר בין בני אדם, יש הרבה דרכים לחבר בין ישראלים לגרמנים: אם זה עסקים משותפים, הפקות קולנועיות, ספורט ושאר פעילויות תרבותיות. אבל לספרות יש יכולת מיוחדת - להתבונן מבעד למיסוך של ההתנהלות רשמית, מבעד לכל מאפייני המציאות המידיים, ולשתף את המחשבות והרגשות הפועמים בתוך האנשים עצמם. לדבר יש חשיבות רבה, כי אם נחביא ונדחיק את רגשותינו ומחשבותינו האמיתיים, הקשר לעולם לא יהיה עמוק מספיק כדי להתמודד עם הכובד והמטען ההיסטוריים שלנו.

התוצאה המעשית של הדברים הללו צריכה להיות דיאלוג חופשי מכל מיני מנטרות וקלישאות שכולנו שמענו כבר יותר מדי פעמים. הרבה דימויים לגבי הארץ האחרת עדיין מוזנים על ידי התקשורת והפוליטיקה מדי יום, וכשישראלים וגרמנים, במיוחד בני הדור השלישי, נפגשים אחד עם השני, זה מרגיש, על פי רוב, הרבה יותר עמוק ומוצלח מאשר זה נראה דרך אותם הדימויים התרבותיים.

למעשה, כל ספר טוב, כל טקסט טוב, משפיע על מחשבותיו של הקורא, ואם הספר מעודד במובן מסוים את הדיאלוג בין קוראים, בין אנשים, הוא בהכרח משפיע על המציאות עצמה, אין בכך ספק. לדעתי, אין מספיק שיחות פתוחות ודיאלוגים עמוקים בין ישראלים וגרמנים. העבר גורם ללשון שלנו להיות כבדה, אבל אנו זקוקים לכך יותר ממה שאנחנו חושבים, במיוחד הצעירים שבינינו.

וכמו שפרויקטים ספרותיים משותפים מחברים בין ישראלים וגרמנים, ומשפיעים על המציאות עצמה, אני מאמין שאתם צריכים לעשות זאת גם עם הפלסטינים - לממן וליזום פרויקטים ודיאלוגים בשתי השפות, לנסות לחדור מבעד למציאות שמוגשת לכם תמיד על ידי פוליטיקה וקלישאות ומלחמות. הפער הוא כה עמוק, כי לכל צד קשה להתבונן במציאות המורכבת מחוץ לפרספקטיבה שלו. למרות זאת, כמובן שהסכסוך הישראלי פלסטיני שונה מאוד מהמצב בין ישראל לגרמניה, יש לו את המאפיינים שלו והקשיים שלו והמטענים שלו.

נורברט קרון ועמיחי שלו. דיאלוג

חייבים להודות, זה לקח שני דורות עד שישראלים וגרמנים החלו לחוש נוח אחד עם השני, ובמקרה הזה מדובר גם בהשפעה חיובית של הפוליטיקה, אבל ספרות לא יכולה להחליף את הפוליטיקה, ואני חושש שהיא אולי משפיעה על המציאות ועל הקוראים במידת מה, אבל לא ממש משפיעה על הפוליטיקה והפוליטיקאים. אבל היא תמשיך להיכתב, ללא כל קשר לכוח הממשי שלה.

ולכן הפרויקט "לא נשכח נצא לרקוד" הוא כה חשוב לטעמי. חשבתי רבות על מה אכתוב. קראתי לא מעט ספרות אוטופית על ישראל, שנכתבה בידי סופרים ישראלים, וברוב המקרים היא תיארה מצב בו ישראל נכנעה לאויב ערבי כלשהו, כמו למשל "הידרומניה", מאת אסף גברון. לכן היה לי חשוב לכתוב אוטופיה חיובית, ולצייר תמונה אופטימית של ישראל והאזור, ולבחון איזה תפקיד גרמניה יכולה לשחק בדיפלומטיה עתידית.

הרי בפרוזה הכל אפשרי. קיבלתי השראה ממחזה של גותהולד אפרים לסין, "נתן החכם", ודמיינתי איך כל שלוש הדתות יכולות לדור תחת גג אחד, תחת מציאות משותפת, וכמובן, רציתי לשחזר את החיים היהודיים הנפלאים בברלין של שנות ה-20 של המאה ה-20, להפיח בהם חיים מחדש, ומי יודע, אולי זה עוד יקרה, אני מקווה שזה עוד יקרה.

תרבות יהודית תמיד הילכה עלי קסם, למרות שמעולם לא פגשתי יהודים כשגדלתי במינכן. למרבה הצער, הנאצים פגעו

אנושות בחיי היהודים בגרמניה, והשלכות של זה אנו רואים עד היום. תמיד קיוויתי שזה ישתנה יום אחד, וכמו אצל הרבה גרמנים, לקח לי המון זמן עד שמצאתי את הרגע הנכון להגיע לביקור בישראל. זה היה במסגרת משחק הכדורגל בין נבחרת הסופרים של גרמניה לנבחרת הסופרים של ישראל ב-2008.

זה היה נפלא לפגוש ישראלים במקום כה נורמלי כמו מגרש הכדורגל. והתברר שזה מאוד קל להיפגש ברמה הבין אישית, לנהל דיאלוגים פשוטים ועמוקים. הכל היה מאוד נינוח וידידותי, אז פשוט המשכתי לבוא בערך פעם בשנה ולפגוש את החברים שיצרתי פה, וכן, התאהבתי בתל אביב.

יש הרבה פרוזה גרמנית איכותית על התקופה הנוראה של הרייך השלישי, החל בהיינריך בל, דרך אנה סגרס ועד פאול צלאן, אבל בהחלט חסר, לי באופן אישי, ואני מאמין שגם לרבים אחרים, יצירות שיעסקו ביחסים בין ישראלים לגרמנים כיום. תמיד רציתי לקרוא סיפורים שמתרחשים בזמן ההווה, ועונים על השאלה: איך אפשר לרקוד (מטאפורית ומעשית) מבלי לשכוח את ההיסטוריה.

נורברט קרון הוא סופר ואיש טלוויזיה גרמני, שערך לאחרונה יחד עם עמיחי שלו את האנתולוגיה "לא נשכח נצא לרקוד" - סופרים ישראלים וגרמנים כותבים על הארץ האחרת (הוצאת אפיק). המאמר נכתב במסגרת ציון 50 שנה לכינון היחסים הדיפלומטיים בין גרמניה לישראל, שני העורכים - שלו וקרון - נפגשו במשחק כדורגל של נבחרות הסופרים הבינלאומיות.