רק הצד הבהיר: מונטי פייתון מאחורי הקלעים
הדוקו "מונטי פייתון: טעם החיים (על הבמה)", שעוסק באיחוד של הקומיקאים, אולי מאפשר הצצה לכמה קטעי ארכיון מרתקים עליהם, אבל לא מעמיק מעבר לכך. הבמאי בחר להסתכל רק על הצד המצחיק - ושכח את המתחים
הסתבכות בתביעה משפטית שעלתה להם מיליונים אילצה את חמשת חברי מונטי פייתון החיים לשוב ולשתף פעולה במיזם חדש שיכסה את ההפסדים. המשבר של ג'ון קליז, מייקל פאילין, טרי ג'ונס, טרי גיליאם ואריק איידל היווה עבור מעריציהם עונג עילאי.
לאחר עשרות שנים של התנגדות נחרצות בכל פעם שמישהו העז להעלות את הרעיון, בחודש יולי האחרון עלו שוב הפייתונים על הבמה בלונדון לעשר הופעות אחרונות בהחלט. הסרט "מונטי פייתון: טעם החיים (על הבמה)", שמשודר ב-yes VOD ו-yes דוקו במסגרת ספיישל פייתוני לפורים (הכולל גם את כל סדרת הסרטים שתשודר בסופ"ש), מלווה את אגדות הקומדיה, שפנו לאפיקים שונים והמשיכו בקריירות משגשגות כל אחד בזכות עצמו, באיחוד מכורח הנסיבות. הבעיה היא שהוא לא אוחז את השור בקרניו, אלא רק מדגדג אותו.
הבמאי הוותיק רוג'ר גראף הוא יוצר תיעודי עטור פרסים. אל דאגה, למרות תאריו המרשימים, הוא מתייחס לקומדיה באותה חשיבות שבה הוא בוחן נושאים חברתיים "רציניים". בעבר גראף שיתף פעולה עם הקומיקאים הבריטים במסגרת סדרת מופעי צדקה. הקשר הארוך ביניהם הוא כמובן יתרון גדול, שאמור לסייע לו להסיר מעליהם את המגננות והמודעות העצמית, אלא שבצפייה במעקב שניהל אחר חמשת השותפים לקראת ובעת מופע האיחוד, לא ברור מה ניסה להשיג.
ברמה הבסיסית, הוא פשוט עורך יחד את הקטעים המעניינים ביותר בתהליך ההפקה. למשל, איך איידל ופאילין מרימים במהירות מערכון חדש במיוחד עבור הטלוויזיה, כשמתגלה להם שחלק מהקטעים הנועזים במופע גסים מדי עבור הערוצים שמעבירים את המופע בשידור חי בפריים טיים. בסצנה אחרת מספרים לנו שלפרופסור סטיבן הוקינג נדרשה בדיוק דקה להסכים להצטלם לאחד מקטעי הווידאו. אמנם מרגש לראות את הפיזיקאי המשותק מחייך למשמע "שיר הגלקסיה", אך זו עדיין אנקדוטה בלבד.
הפייתונים, שרובם החלו את דרכם המקצועית בהופעות במועדוני קומדיה באוניברסיטה, הפכו לכוכבי קולנוע וטלוויזיה, וההבדל שבין הזירות ראוי לדיון גם כן. גראף מעמיק את הפרספקטיבה בעזרת חומרים מרתקים ופחות מוכרים מסיבובי ההופעות שביצעו במהלך שנות פעילותם המשותפת, אז התנהלו המצחיקנים האינטלקטואלים ככוכבי רוק, אך קטעי הארכיון הללו מעטים מדי.
לעתים יש בסרט רגעים כנים ונוגעים ללב. כמו כשטרי ג'ונס מתמודד עם הקושי לזכור את כל השורות שלו בגילו המתקדם. או כשהפייתונים, שהרבו לגלם זקנות צווחניות
במערכוניהם, חובשים שוב את הפאות של הדמויות שיצרו לפני כחצי מאה, ונחרדים לגלות שהם נראים כמו האימהות שלהם.
אך כאמור, הסרט מחמיץ את המטען העצום שהפייתונים מביאים עמם למפגש כזה, וממעיט בהצגת הדינמיקה בין מי שלנצח יישארו קשורים זה בזה. המתחים מבליחים ונפרקים פה ושם, בעזרת ההומור כמובן. בדרך כלל זה קורה כשהחברים מתארים את הפחד שלהם מהמנהיג הלא רשמי קליז. הוא וגיליאם מחליפים עקיצות שניות לפני העלייה לבמה, שסוחטות מגיליאם בחיוך "לך תזדיין ג'ון". ג'ונס מאבד את הביטחון העצמי ומתחיל למלמל כשהשחקן התמיר מתעמר בו במהלך ראיון אצל גרהם נורטון. אריק איידל מכנה אותו מאחורי גבו "היטלר קומי". אז האם באמת הכול נפלא מאחורי הקלעים, והחברים הטובים ממשיכים בדיוק מאותה נקודה שבה הפסיקו, או שהסרט בוחר להביט על הצד הבהיר של האיחוד?
השם הלועזי של הדוקומנטרי, "Monty python: The Meaning of Live", מתייחס כמובן לסרטם הנהדר "The Meaning of Life", בו התיימרו, כביכול, לספק את התשובה לשאלה הקיומית הגדולה ביותר. אף שהיה זה בעיקר תירוץ כדי לקשור את המערכונים השונים יחדיו, הם עמדו במשימה בדרכם הייחודית. הסרט התיעודי החדש, לעומת זאת, מתקשה להתמודד אפילו עם השאלה הלא מאוד מסעירה שבכותרתו.
