לרומניה עם קלף אחד בחפיסה / לקראת הדייויס

איך יודעים שפורים הגיע והטניס הישראלי בצרות? מספיק לשמוע את דודי סלע במסיבת העיתונאים לקראת המפגש הקרוב מול רומניה בסיבוב הראשון בבית האירופי-אפריקאי. "אם אצטרך, אשחק את שני משחקי היחידים ואז גם את משחק הזוגות", אמר בהלצה ועם קורטוב של אומץ. אחרי הכל, רק לפני שבועיים הוא הפסיד לנער בן 17 מהמקום ה-370 בעולם.

המחבט הבכיר של ישראל אולי רתום למשימה הגורלית הקרובה עם 100% פטריוטיות, אבל האמת היא שבדיוק כמו שזה מעורר הערכה – זה גם קצת מדאיג. הוא הרי לא סתם נשכב על הגדר. הוא עושה את זה בלית ברירה. וזה לא מחפה על דלות האמצעים של נבחרת הדייויס גרסת 2015 – זה מדגיש אותה.

הרבה תלוי בו. דודי סלע ואייל רן(צילום: איגוד הטניס)

2. הבוקר שאחרי

אם עד עכשיו אנדיוני היו כמו הפלסטר הקבוע והגדול שאפשר לשים על הפצעים כדי שאף פגם לא יישאר חשוף או מבצבץ, הפעם זה לא המקרה. לראשונה מאז 2001, נבחרת הטניס מתייצבת לקרב כידונים קשה ללא הנשק הקבוע ברפרטואר שלה. בלי התותח שיורה על אוטומט ולא ירפה עד טיפת הזיעה האחרונה. בלי הבאנקר. בלי אנדיוני.

כקונספט, נבחרת דייויס נטולת הצמד בקנה מזכירה בהוויה את מכבי פתח תקווה ללא משפחת לוזון. זה פשוט לא מסתדר. אבל יש פעמים בספורט בהן המציאות מכריחה אותנו להסתכל עליה באופן שונה משהורגלנו, וזה בדיוק מה שיקרה, בלייב ובבום, במהלך סוף השבוע הקרוב בעיר סיביו.

הפרישה של אנדי רם בחודש ספטמבר האחרון הייתה אמורה להסתיים עם חיוך במקרה הטוב ועם זריקת אנרגיה להמשך במקרה הפחות טוב. בפועל שני התסריטים לא התממשו. רם פרש, ישראל הפסידה במשחק שהיה יכול להשאיר לה את הראש מעל המים ואנחנו נשארנו לאכול את הלב עם טעם חמוץ, דמעות ומעט מאוד תקווה.

איך יסתדרו בלעדיו? נבחרת הדייויס נפרדת מרם(צילום: פוטו גדי, באדיבות איגוד הטניס)

גם העיתוי והמקום בו פורק המותג היה מפוספס: מול יציעים שוממים בפלורידה הרחוקה בזמן המלחמה המשתוללת בארץ. כעת מה שנותר ממנו הוא יוני אחד בודד במערכה בתחילתה של דרך מוזרה וחדשה בחייו המקצוענים. במהלכה הוא אמור להכיר את החיים החדשים בלי הפרטנר הצמוד שליווה אותו ב-14 השנים האחרונות.

3. מי שמאמין לא מפחד?

ואז, למרות הכול, קול פנימי יכול לצוץ ובלי להתנצל לשאול: למה, בעצם? הרי ממול ניצבת רומניה. בסך הכל רומניה. נבחרת שהטניסאים הבכירים שלה לא נמנים על הטופ של הסבב והדובדבן שבקצפת הוא אדריאן אונגור מהמקום ה-158 בעולם. זה נכון, כל עוד מהצד השני של המשוואה היו יותר פלוסים ממינוסים.

העובדה ששמות כמו עידן לשם בן ה-17 ובר בוצר בן ה-20 (שיהיה המחבט השני אחרי דודי סלע) מאיישים את הסגל החדש של נבחרת הדייויס, לא אומרת שהם מתאימים לכך (עדיין) או שהגורמים המקצועיים באיגוד הטניס השכילו פתאום לגדל שחקני עתיד. זאת אפילו לא שליפה מהירה ואמיצה מהשרוול; סתם מהלך לקישוט עם אפקט לא ברור וטעם לוואי חזק.

המחבט השני, בר בוצר(צילום: איגוד הטניס)

4. בלי אף שחקן טופ-100 על המגרש

כמעט מיותר לציין שלשם ובוצר הצעירים לא אשמים בכך. הם יוכלו להשתפשף עוד קצת, להריח מעט אבק כוכבים (עד כמה שמפגש מול רומניה יכול לזמן להם כזה) ולספר יום אחד לילדים שלהם שהם נמנו על סגל הנבחרת הבוגרת למשחק רשמי. ועדיין, אין שום דבר בריא בהצבה הכמעט מאולתרת שלהם בקאדר למשחק שיהיה הכל חוץ מטיול. הוא גם משקף בתוכו את המסר המיואש שסלע הביא איתו לסוף השבוע הקרוב: שהוא הקלף הרציני היחיד בחפיסה. וכשבאים למשחק בגישה של 'זה מה יש', נשארים בסוף היום עם מעט מאוד.

משחקים מהסוג שישוחקו מחר מול רומניה הם משחקים מהסוג שהנבחרת הישראלית לא אוהבת: אלה שמאגדים בתוכם ריחוק מאור הזרקורים, סיטואציה בריח של 'עם הגב אל הקיר' ואווירה לא ביתית. זה נכון גם משום שמאז ומתמיד סלע ושות' ניזונו מעידוד של הקהל, וכמעט תמיד הוציאו מעצמם טניס טוב יותר במשחקים עם יוקרה שיכלו להקפיץ אותם אל הבית העליון – ולא רק לספק להם הישרדות לשם ההישרדות.

מפגש שבו אין אף שחקן טופ-100. נבחרת הדייויס(צילום: אורן אהרוני)

טניס איכותי, בכל מקרה, לא תראו על המגרשים הקשים ברומניה בימים הקרובים. זהו מפגש היחיד בסבב המשחקים הנוכחי של הבית האירופאי-האפריקני שבו לא ישתתף אף שחקן טופ-100, ואם תחברו את דירוג היחידים של ארבעת המחבטים הבכירים בשתי הנבחרות, תקבלו מספר אסטרונומי שעולה על 1,300.

5. התחפושת של ישראל

לא רק סגל השחקנים, החיסרון של אמיר ויינטרוב, הנחיתות הטבעית של בר בוצר (893) מול מריוס קופיל (169) והעובדה שמדובר במשחק דייויס חמישי רצוף בשנתיים וחצי האחרונות שבו הנבחרת משחקת מחוץ לרמת-השרון/יד אליהו (אחרי שרשרת של ארבעה מפגשים ביתיים) עומדים נגדה - אלא גם ההיסטוריה הישראלית הפרטית במץ''-אפ מול רומניה.

שלוש פעמים הפסידה ישראל לנבחרת רומניה בחלוף השנים, וגם אם הפעם האחרונה הייתה ב-1971, כל הסימנים מראים שתרחיש דומה הוא לא בהכרח מופרך. בינתיים, עד שהטניס הישראלי יעשה את הרנסנס שלו ויפצה על החסך המקצועי עם טניסאי עתיד שידעו למלא כמו שצריך את החלל שנוצר, כל מה שנותר לקוות כרגע הוא בעיקר שדודי סלע לא ייפול מהרגליים.

אחרת, רומניה עוד עלולה להתחפש בטעות לרגל חג הפורים לנבחרת טניס משובחת, ולהפוך את ישראל על הדרך לליצן עצוב באמצע המדבר של הבית האירופאי-אפריקאי.