פנומן: ווסטברוק מותח את גבולות ההיגיון
קשה להסביר חלק מהדברים שראסל ווסטברוק עושה העונה. קווין דוראנט הפצוע רוב הזמן בחוץ, אז הרכז דואג לבדו להוביל את אוקלהומה סיטי לפלייאוף, עם רמת כדורסל שלפעמים לא נראית אנושית
מכירים הרבה שחקנים שמצליחים לאכזב את הקהל כאשר הם לא מצליחים להשיג חמישה טריפל-דאבלים רצופים? אתמול לפנות בוקר ראסל ווסטברוק נעצר על ארבעה בלבד, כאשר רשם מספרים "פושרים" בהפסד של אוקלהומה סיטי בשיקגו. 43 נקודות, 8 ריבאונדים, 7 אסיסטים. ממש כישלון צורב, מה יש לומר.
רק שחקן שמגיע לשיאו מסוגל לייצר תצוגות עקביות כאלה, לגרום לקהל לדמיין שהוא מסוגל למתוח את גבולות ההיגיון יותר ויותר עד שהגומי מתחיל להיסדק. רק שלווסטברוק לא ממש הייתה ברירה. למרות המהלכים המצוינים שהת'אנדר עשו לאחרונה בשוק הטריידים, איש לא מסוגל עדיין לתפוס את מקומו של קווין דוראנט ששיחק העונה רק 27 פעמים. אז ווסטברוק צריך לשחק בשביל שניים, ומסתבר שזה בהחלט אפשרי.
נכון לעכשיו, הניסיון של הת'אנדר למחוק את הבעיות מתחילת העונה ולהשתחל לפלייאוף נראה כמו הצלחה. אבל בלי ווסטברוק זה היה חסר טעם. בעונתו השביעית בליגה, הוא משחק כדורסל מושלם, ברמה של דיונים רציניים על מועמדותו לתואר ה-MVP (תואר שכבר לקח אחרי 41 נקודות באולסטאר). תמיד ידענו שהוא אתלטי בצורה לא אנושית, חזק הרבה יותר מגארד ממוצע בגובה 1.91 מ', סקורר מופלא. וזה היופי שבו – עם כל הנתונים האלה, הוא עדיין מצליח להפתיע.
זה נראה שמכל פציעה, ווסטברוק חוזר טוב יותר. לפני שנתיים זו הייתה הפציעה האכזרית בתחילת הפלייאוף, שהרסה לאוקלהומה סיטי את הסיכוי הממשי לאליפות. עונה לאחר מכן הברך שוב מנעה ממנו שנת משחקים שלמה. השנה הוא סבל משבר ביד במשחק השני, ונכנס לעניינים באיחור אחרי מנוחה ממושכת. אבל נכנס ועוד איך.
בפברואר הוא רשם ממוצעים של 31.2 נקודות, 10.3 אסיסטים ו-9.1 ריבאונדים, ועל פי מחלקת הסטטיסטיקה של ESPN, היה השני בהיסטוריה שרושם מעל 30-10-9 בחודש אחד, אחרי אוסקר רוברטסון. לפני המשחק בשיקגו, כאמור, היו לו ארבעה טריפל-דאבלים רצופים, כשבשלושת האחרונים הוא קולע 39, 40 ושיא קריירה של 49 נקודות. בתווך הוא החמיץ משחק אחד בגלל שהיה חייב לעבור ניתוח לאחר שסבל משבר בעצם הלחי במשחק מול פורטלנד, אבל אחרי מנוחה קצרה, כשהוא עטוי מסכה, ווסטברוק חזר למגרשים. חזק, כבר אמרנו?
הקונצנזוס סביבו הולך ומתהדק, וזה דבר לא צפוי עבור שחקן שבדרך כלל נחשב כפורע חוק, בלגניסט, אנוכי. מול תדמית הילד הטוב של דוראנט, על המגרש ומחוצה לו, ווסטברוק היה השוטר הרע הנצחי, זה שנותן לאישיות הבעייתית לקלקל לכישרון העצום. הוא הרוויח את זה בכבוד עם התעקשות על מהלכים אישיים ומה שנראה לעתים כמו מחשבה על הסטטיסטיקה יותר מאשר על ההצלחה של הקבוצה.
סאם אמיקו מ"USA טודיי" ניסח את העניין יפה: "הכדורסל שלו היה מהנה מאוד אבל לא יעיל להכאיב. המשחק שלו לא היה מאוזן. קבלת ההחלטות שלו לא הייתה מחודדת. האגרסיביות שלו הייתה ברכה וקללה, תלוי ביום. אפילו המאמן סקוט ברוקס דיבר על 'ראס הטוב' ו'ראס הרע'".
אין צל של ספק שחלק גדול מהשינוי נובע מהפציעה של דוראנט. ווסטברוק חייב להיות אחראי יותר, ולעשות משהו שרבים חשבו שתמיד רצה: להפוך לבעל הבית היחיד ולקבל את כל ההחלטות. הוא קולע הרבה מעבר לעונות הטובות בקריירה שלו (יותר מ-27 לעומת שיא של 23.6), שואב יותר ריבאונדים, מחלק אסיסטים בכמויות.
על המגרש הוא עושה דברים שאי אפשר להסביר. בעיקרון, אין דרך לשמור עליו. בגלל השילוב של הכוח, הזריזות, היכולת לייצר זריקה משלוש, חצי מרחק או בחדירה, או בכלל לבחור במסירה מדויקת, אפשר רק לנחש מה הוא יעשה. האיבודים שלו עדיין מתקרבים לארבעה למשחק, אבל הוא מצא דרך לגרום להם להפריע פחות, וניהול המשחק שלו טוב מתמיד.
לא מדובר רק בהיעדרות של דוראנט. בתקופה האחרונה הוא משחק גם בלי רג'י ג'קסון, האיש שעלה מהספסל כדי לסייע בריכוז ונשלח לדטרויט. די.ג'יי אוגוסטין, הרכז המחליף החדש, הוא לא שחקן באותה רמה, ודיון ווייטרס שהגיע מקליבלנד בעיקר יודע לקלוע ולא בדיוק נחשב לגארד שמצטיין במסירה. באקלים כזה, המצב פשוט צועק לווסטברוק לנווט לבדו את הספינה.
אחרי מה שעשה לפילדלפיה – 49 נקודות, 16 ריבאונדים ו-10 אסיסטים – מאמן הסיקסרס ברט בראון ניסה להבהיר איך זה בדיוק להתמודד עם ווסטברוק: "אתה הולך על קו דק בין תסכול לבין הפיכה למעריץ. אתה מביט בו ומגרד את הראש בניסיון להבין. הוא שחקן כל כך מוכשר ותחרותי. זה שילוב נהדר".
אבל ישנו עוד שילוב נהדר, שאסור לשכוח. מובן שההיעדרות של דוראנט מוציאה מווסטברוק דברים אחרים, אבל אין דרך שהת'אנדר יצליחו בלי שניהם יחד, גם אם זה אומר שווסטברוק ייאלץ לחזור למשבצת "השוטר הרע". בסופו של דבר, אין ביניהם יריבות אלא רק חברות אמיתית שמועילה לשניהם.
בסרט הדוקומנטרי שיצא לאור לא מזמן, המתאר את הקיץ שעבר על דוראנט – מההפסד לסן-אנטוניו בגמר המערב דרך ההחלטה לוותר על האליפות העולם ועד הפציעה בכף הרגל), ווסטברוק קיבל מקום צנוע אבל משמעותי. דוראנט מתאר אותו כמי שדחף אותו להתאמן חזק יותר, למצוא את הנקודות לשיפור. הוא זה שרץ יחד איתו לאחור במעלה גבעת חול, בתרגול כואב, מבאס ומזוכיסטי. הוא זה שבדרכו מנהיג יחד איתו את הקבוצה.
ושניהם יהיו חייבים להיות שם יחד כשהפלייאוף ייפתח. כפי שהדברים נראים, לת'אנדר יהיה קשה לסגור את הפער מהקבוצות שמעליהם, כך שמסתמנת סדרת הסיבוב הראשון המגרה ביותר שאפשר לדמיין – אוקלהומה סיטי מול גולדן סטייט. ווסטברוק לא נמצא בקצה גבול היכולת שלו, כי בכל פעם קורה משהו חדש,
אבל אין בכך טעם אם זה לא מוביל לשום מקום. דוראנט לקח יותר על עצמו בתקופת הפציעות של ווסטברוק והיה פנומנלי, ווסטברוק מפרק את הרף הנורמלי של הכדורסל בלי דוראנט. אבל רק כשהם משחקים ביחד אוקלהומה סיטי היא הכוח שהיא מסוגלת להיות במערב. ווסטברוק שוב היה מדהים מול שיקגו, אם נחזור למשחק הזה (טוב, נו, איבוד אחד בסוף לא הורס הכל). אבל הת'אנדר הפסידו. והם מפסידים יותר מתמיד.
וכאן, למעשה, טמון קונפליקט ג'יימס הארדן. הגארד עזב את אוקלהומה סיטי כדי להיות כוכב גדול יותר בקבוצה משלו, ונותן עונת מופת ביוסטון, אבל קשה להאמין שיצליח לקחת איתה תואר – גם אם דווייט האוורד יחזור לכושר אחרי הפציעה. אולי יום אחד גם ווסטברוק יחליט שעם כל הכבוד לחברות, הוא רוצה להיות הפנים של מועדון אחר. אבל שם, באותו מועדון, לא יהיה את הסופרסטאר שלצדו שאולי לוקח ממנו חלק מהתהילה, אבל גם לוקח אותו רחוק יותר.
לפנייה לכתב/ת 
