מגילת האישה הבין-לאומית
אחת היא אקטיביסטית שעבר זמנה; השנייה צייתנית, תלותית - שהופכת לכוכב נולד, והשלישית היא המרשעת האולטימטיבית (או אשתו של הרשע האולטימטיבי). ושתי, אסתר וזרש הן דוגמה קלאסית לדרך שבה מתנהלות נשים בעולם. כדאי שכמו אסתר, השם שלנו יופיע בכותרת המגילה של חיינו
למגילת אסתר יש את כל המרכיבים להיות שובר קופות היסטרי: גיבורה יפהפייה, מלך חזק ועשיר – ושר המגלם את הרשע האולטימטיבי. לא במקרה היא הפופולרית מבין מגילות התנ"ך: עלילה פשוטה, דרמאטית, שבה אימה ואיום הופכים לגבורה ולניצחון – תימצות ההוויה היהודית לכדי הנרטיב הקלאסי של הישרדות ניסית של העם היהודי.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
הסיפור מתחיל עם שלטון חלול; מלך נהנתן שמחצין את כוחו, עושרו וגבורתו. אחשוורוש חוגג במשתה עם שריו ועבדיו למשך 180(!) יום "בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו ימים רבים, שמונים ומאת יום" - כמעט כאורכה של הכנסת ה-19. דו"ח מבקר שושן הבירה היה בוודאי מדווח על עלויות מטורפות בסעיפים של קייטרינג, ניקיון, ביגוד ונרות ריחניים.
גם ארמון המלך נשמע מפואר לפחות כמו מעון ראש הממשלה: "גלילי כסף ועמודי שיש, מיטות זהב וכסף על רצפת בהט ושיש". וכמובן, האלכוהול זורם חופשי - "יין מלכות רב כיד המלך". מסתבר שנהנתנות של מנהיגים זה לא משהו חדש.
ושתי: האישה היא האיום האולטימיטיבי על שלטון הגברים
אבל מעבר לסיפור ריאל-פוליטיק, המגילה היא סיפור דרמטי, שבו בולטות שלוש דמויות של נשים חזקות: ושתי, אסתר
ואשת המן. שלושתן מייצגות ארכיטיפים נשיים - ושלושתן מהוות מודלים לדוגמה אישית. אחת היא דעתנית, עצמאית ומורדת - אקטיביסטית שעבר זמנה; השנייה היא הצייתנית, התלותית - שהופכת לכוכב נולד, והשלישית היא המרשעת האולטימטיבית (או אשתו של הרשע האולטימטיבי).
כבר בפרק א' עולה הזוגיות של אחשוורוש וושתי על שרטון. אחשוורוש זועם על ושתי שממאנת לבוא למשתה המלך. מה כל כך מעצבן אותו עד שחמתו ממש בערה בו? האם הרגיש מושפל? מבוזה? מובך בפני החבר'ה? כנראה שכל התשובות נכונות. אבל יתרה מכך - הוא הרגיש מאוים.
"לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה, כי על כל השרים ועל כל העמים אשר בכל מדינות אחשוורוש... כי יצא דבר המלכה על כל הנשים להבזות בעליהן בעיניהן". לפי יועצי המלך, ושתי מבזה את כל הגברים בממלכה. אם המעשה שעשתה ייוודע לנשים אחרות, הן עלולות גם כן לבזות את בעליהן.
מה בעצם אומרים חכמי פרס? כשאישה עושה מעשה (או חוסר-מעשה) היא לא רק פועלת כפרט בודד, אלא כאישה המיצגת את כל הג'נדר. כבר בימי אחשוורוש הבינו ש"האישי הוא הפוליטי" (המוטו הפמיניסטי משנות השישים, המתאר את הקשר בין החוויה האישית של האישה לבין המבנה החברתי-פוליטי הרחב יותר).
כששוטרת מתלוננת על הטרדה מינית מצד קציני משטרה, היא עושה מעשה שהוא אישי וגם פוליטי. באומץ שלה, היא מעודדת אחרות לאזור אומץ ולהשמיע את קולן. זהו הכוח העצום שבדוגמה האישית. לאמירות ולמעשים שלנו יש את היכולת להשפיע על נשים אחרות - ועל החברה כולה.
זרש: האישה היא גם הקורבן האולטימטיבי
ושתי עומדת על שלה, אך נעלמת מן הסיפור כבר בפרק ב'. אסתר, לעומתה, היא דמות המופיעה ומתפתחת לאורך כל המגילה. היא מתחילה כדמות פסיבית: "ותילקח אסתר אל בית המלך... ולא ביקשה דבר". עם התקדמות העלילה היא לוקחת יותר אחריות, ולומדת לתכנן ולהוביל מהלכים: היא מתחילה לתת למרדכי הוראות, מופיעה בפני המלך גם כשהיא לא מוזמנת, מזמינה את המן ואחשוורוש למשתה - ולבסוף, מפילה את המן בפח, ומצילה את עמה.
"מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות?" שואל אותה מרדכי. אסתר מבינה שיש לה תפקיד, יש לה אחריות – כלפי עצמה וכלפי העם כולו. מי יודע אם אין לכל אחת מאיתנו תפקיד ואחריות – כל אחת בזמן ובמקום שלה: כלפי עצמנו, כלפי אחיותינו הנשים וכלפי החברה כולה?
לבסוף, זרש, אשתו של המן. היא בסך הכל ניסתה להיות נאמנה לבן זוגה. תמכה בו, עודדה אותו, פירגנה לו. גם זו דוגמה אישית שניתן ללמוד ממנה. מה היא אשמה שנפל הפור על העמלקים ולא על היהודים?
לכבוד יום האישה הבין-לאומי, חשוב מאוד שניזכר ונזכיר לעצמנו שכבר הפכנו פעם אחת את הגורל שלנו מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב. אנחנו כבר לוקחות אחריות, ומשחקות תפקידים מרכזיים בחיים הציבוריים והעסקיים. יש לנו עוד לאן לשאוף מבחינת שוויון מגדרי, אבל בואו נתחיל מכך שכמו אסתר, השם שלנו יופיע בכותרת המגילה של חיינו.
שיהיה לנו אורה ושמחה וששון וייקר!
- הכותבת היא סמנכ"ל בינה
לפנייה לכתב/ת 
