"אנחנו מיוחדות בנוף, לא חריגות"

הבוקר נפתח עם הודעה מויקי. "תגידי, יש מצב שנאחר טיפה את הצילומים? אני רוצה להספיק לעשות פן". לא חולפות כמה דקות והטלפון מצלצל. על הקו מירב, שמתקשרת להתייעץ מה ללבוש. "עדיף גופייה או משהו עם שרוולים? אולי פשוט אביא כמה אופציות ונבחר". שרון, מצידה, כבר הודיעה ערב קודם שהיא מגיעה עם שמלה שחורה ואודם אדום. חייכתי לעצמי. מודה שגם אני החלפתי איזה בגד או שניים לפני שהגעתי לפגוש אותן.

שעה מאוחר יותר כבר עמדנו על הדשא בבלומפילד. היציעים עוד היו מלאים באשפה, זכר למשחק הגביע בין מכבי ת"א לקריית־שמונה. אחת אחת הן מגיעות והשיחות שעד אותו רגע נסבו סביב לבוש, שיער וגובה העקבים, מתחלפות לשיחות על כדורגל, כדורסל ומה שביניהם. הניגוד הזה הוא הסיבה לשמה התכנסנו. חבורה של נשים שבחרו לעסוק בעולם הכי גברי שיש. "נכון שספורט זה משהו אגרסיבי", אומרת מירב דורי, כדורסלנית נבחרת ישראל, "אבל זה לא אומר שמי שעוסקת בתחום באופן מקצועי ועושה מזה קריירה חייבת לבטל את הנשיות שלה. שני הדברים יכולים להתקיים במקביל".

"יש הרבה הרמת גבה, להרבה אנשים זה נראה מוזר"(צילום: עוז מועלם)

שירה העליון, מאמנת קבוצת הנשים של הפועל ראשל"צ בכדורסל, מוסיפה: "כשאני מאמנת אני לא רואה ממטר והנשיות נדחקת הצידה, אבל מחוץ למגרש זה סיפור אחר. אני משקיעה במראה חיצוני ובלבוש, עושה פעם בשבוע לק והולכת למספרה. דווקא בגלל שאני עוסקת בתחום שנחשב לגברי אני דואגת לא להזניח את הנשיות".

המשותף לכולן הוא הביטחון ביכולת להיכנס לגוב האריות של הספורט הישראלי ללא שום רגשי נחיתות. חלקן חלוצות שהצליחו להגיע לתפקיד שאף אחת לא מילאה לפניהן. ב־2007 נקראה העליון ע"י יו"ר הפועל ת"א כדורסל דאז, שאול איזנברג, לעמוד על הקווים, והפכה לאישה הראשונה שמאמנת קבוצת גברים בישראל. "החיים שלי השתנו באותו היום. התקשורת הייתה בטירוף עליי. בחצי עונה כמאמנת גברים קיבלתי חשיפה כמו שלא זכיתי לה לאורך כל הקריירה".

"חשוב להבין שהעניין של הצ'אנס הראשוני הוא קריטי", אומרת ויקי ועקנין, סוכנת השחקנים הראשונה והיחידה בארץ נכון להיום, "יש הרבה הרמות גבה, להרבה אנשים זה נראה מוזר".

"גברים שואלים אותי: 'מתי משחקים אחד על אחד'". דורי(צילום: עודד קרני, מנהלת ליגת הנשים)

אולי כי בכל זאת את אישה שמנהלת גברים, ועוד בטריטוריה שלהם?

"זו הייתה ההסתכלות בתחילת הדרך, ואז באמת הייתי עוף מוזר. היום השחקנים מרגישים שאני כמו חברה או אחות. אני כבר חלק מהנוף".

"בעיניי זה הכל עניין של מה אתה משדר", מוסיפה שרון קביליו מהפועל פ"ת, הדוברת היחידה כיום בליגת העל בכדורגל. "אני דואגת לפנות תמיד בגובה העיניים. אני מרגישה שהם מכבדים את התפקיד ואותי. מצד שני, זה שאני סחבקית לא אומר שאני לא יודעת לתת בראש. אני אישה אבל יודעת להיות גברית כשצריך".

סודות מחדר ההלבשה. הנשים בתמונה קבוצתית(צילום: עוז מועלם)

אוהבות ספורט בזכות אבא

כשמנסים להבין את נקודת הפתיחה, אצל כולנו עולה מכנה משותף זהה של אבא, אח או חברים שערכו עבורנו את ההיכרות עם המגרשים כבר בגיל צעיר. אצל כולן האהבה לספורט נספגה בבית, וכולן מעידות על עצמן שלא היו "בנות" על־פי ההגדרה הרווחת. מירב: "זה לא מקרי שהסיפורים אצל כולנו דומים. אין בארץ תרבות ספורט ובנות לא סתם מתחילות לשחק או להתעניין בספורט, אלא אם זה בא מהבית".

אמנם כבר לא נדיר כמו פעם לראות נשים משתלבות בעולם הספורט בארץ, אבל גם היום הנשים שבוחרות להיכנס לתחום הן חריגות בנוף.

"אנחנו מיוחדות בנוף, לא חריגות", מתקנת אותי שרון. "ואני אוהבת להיות מיוחדת".

נתקלות גם בתגובות מצחיקות(צילום: עוז מועלם)

אתן נתקלות בתגובות מיוחדות כשאתן מספרות במה אתן עוסקות?

שרון (צוחקת): "בגלל שאני עובדת בתוך הקבוצה, התגובה הראשונה היא 'יוצא לך לראות אותם עירומים?".

מירב: "בעיקר גברים ששואלים אותי: 'נו, מתי משחקים אחד על אחד?'"

שדרית הקווים הדס גרינברג ממשיכה את הקו: "שואלים 'איך הגעת לזה? מה, את ממש מכירה את השחקנים? את באמת מבינה בכדורגל?'".

"רוצה לראות את היתרונות בלהיות אישה בנוף גברי". העליון(צילום: יובל חן)

קצת מעליב שישר מטילים ספק.

"אישה בתחום הזה צריכה להוכיח את עצמה הרבה יותר מגבר. אם ניקח שדרנית לעומת שדר, אף אחד לא יחשוד שהגבר לא מבין בכדורגל, אבל הרבה יחשבו שהאישה לא מבינה. יש עדיין לא מעט גברים חשוכים שלא נתפס אצלם שאישה יכולה להבין יותר מהם בכדורגל".

שרון: "אני חושבת שהרבה מאלה שמזלזלים הם גברים שמקנאים. הם אוהדי ספורט שהיו רוצים לעבוד בתחום כמונו".

קשה לדבר על העניינים הרגישים הללו בלי לפחד להצטייר כבכייניות. הרי כולנו עובדות במקצוע שאנחנו אוהבות ובחרנו בו מרצון. ובכל זאת מדובר בהתמודדות יומיומית לא פשוטה.

הדס: "אנחנו מקבלות הערות כל הזמן. זו כבר ממש שגרה. רוב ההערות נוגעות למראה חיצוני. יש גם מבטים לא נעימים מאנשים שבוחנים לך את הגוף. זה מגיע בעיקר מכיוון האוהדים אבל גם ממושאי סיקור".

ויקי ועקנין בחתימת סליחי בהפועל חיפה(צילום: פרטי)

ויקי: "יש לא מעט הערות שגורמות לא להרגיש בנוח. בעיקר הערות על מראה או ניסיונות להתחיל איתי. את חייבת להיות ברורה ולהראות לצד השני שזה לא יקרה, אחרת את בבעיה".

שירה: "זה בעיקר מגיע מאוהדים שזורקים הערות סקסיסטיות. לפעמים גם מכיוון שחקנים של היריבה, שאומרים משפטים כמו: 'אם אנחנו מנצחים את יוצאת איתי לדייט?'. אבל זה קיים בחברה הישראלית בכלל ולא רק בספורט. מטרידים פה נשים בכל מקום ודיבור לא בכבוד לאישה הוא עניין רווח".

השאלה אם זה נעצר שם או שזה עשוי להגיע למצב של פגיעה בעבודה.

הדס: "היה לי בעבר מקרה שהתקשרתי אחרי אימון לשחקנים להתעדכן מה היה. אחד השחקנים התחיל איתי והבהרתי בנימוס שאני לא מעוניינת. מה שקרה זה שבפעמים הבאות הוא פשוט לא היה עונה לי להודעות ולטלפונים מקצועיים".

עיתוניאת, מגישה והדוברת הצעירה אי פעם בליגת העל. סמרי(צילום: אורן אהרוני)

שרון: "בתחילת הדרך קרו מקרים שמאמנים שהתקשרתי אליהם ושמעו את הקול שלי פשוט ניתקו או לא ענו. זה יכול מאוד לערער".

ויקי: "אני זוכרת מקרה שהגעתי לצפות בשחקן שלי. ביציע לידי היה אוהד שצעק לי לאורך כל המשחק 'מה את מבינה, לכי למטבח' והערות בסגנון. הוא פשוט לא הפסיק עד שקמתי ועזבתי לפני סיום המשחק".

ומה קורה ברשת? שם הרי הכל פרוץ יותר.

ויקי: "וואו, 'את יכולה לכתוב ספר שלם!'...קוראים לי 'אישה מכשפה', או מכנים אותי 'הסוכנת' ולא בשמי, במעין זלזול".

שרון: "כשעוד הייתי כתבת היו מגיבים לי 'מה את מבינה', 'לכי תבשלי', 'למה את מחוץ למטבח' ודברים בסגנון".

שירה: "כשאימנתי גברים כל הטוקבקים היו על מראה ורקע מיני ולא מקצועי. זה הרגיז אותי ופשוט הפסקתי לקרוא. מביך אותי להגיד מה היה כתוב שם, אתם מוזמנים לבדוק בעצמכם".

מירב: "זה בעיקר נסב סביב 'כדורסל נשים זה לא ספורט' והערות על נטיות מיניות כביכול".

"אין לנו את הפריבילגיה לקחת ללב"(צילום: עוז מועלם)

לנו אין את הפריבילגיה לקחת ללב

את רוב הסיפורים שהן מתארות חוויתי על בשרי. סיפורים אחרים שמעתי מקולגות אבל יש גם לא מעט מקרים, קשים אפילו יותר, שמתרחשים במגרשים ברחבי הארץ וכלל אינם מגיעים לכדי פרסום. כך, למשל, בעונה שעברה, הגיע צוות שידור לאחד האצטדיונים. אחת מהצוות עמדה ליד מצלמה על כר הדשא, עד שניגש אליה מאבטח והפטיר לעברה: 'תעופי מהמגרש'. כששאלה אותו מדוע, נענתה בפשטות מרגיזה: 'אסור לנשים להיות על הדשא'. חברת השידור שלחה מכתב תלונה להתאחדות לכדורגל, שדרשה תשובות. המועדון לא ניסה להתנער מהאחריות, זימן את איש האבטחה לשיחת נזיפה ומיהר לשגר התנצלות לבחורה.

אבל גם התגובה המהירה אינה מפחיתה מחומרת המקרה, ואולי מקרים דומים מרתיעים נשים נוספות להיכנס לתחום.

הדס: "נשים חלשות באופיין יתקשו לשרוד בתחום לטווח ארוך, כי כשאת ניצבת מול עולם גברי את נמדדת ונבחנת בכל פעם מחדש. צריך לדעת לא לדפוק חשבון".

שרון: "הדבר הכי חשוב זה חוסן. אין לנו את הפריבילגיה להיפגע ולקחת ללב כמו נשים אחרות. אסור לתת לרגש יותר מדי מקום, אחרת יהיה קשה לשרוד".

שירה: "זה מקצוע קשה ותובעני. את צריכה להיות עשויה מברזל, אחרת שוקעים. וזה עוד לפני שדיברנו על ההקרבה העצמית".

תסבירי.

"לאמן כדורסל זאת עבודה מסביב לשעון וקשה להתמסר לזוגיות למשל, למרות שאני מאוד רוצה. קשה גם להכניס לזה משפחה וילדים".

ויקי: "לבחורה בתחום הזה קשה יותר מגבר, כי בגיל מסוים כבר חושבים על משפחה וילדים. אני למשל עובדת בסופי שבוע, טסה המון לחו"ל והרבה פעמים סדר העדיפויות הפוך. ההקרבה ענקית, אבל אני אוהבת את העבודה שלי ואין ברירה".

מירב: "מבחינתי ההקרבה אפילו גדולה יותר. המקצוע שלי הוא פיזי וכל הזמן קיימת הדילמה מתי יהיה זמן טוב להיכנס להיריון. גם ככה הקריירה של ספורטאי קצרה וההפסקה הזו היא משמעותית. העובדה שאני אישה פוגעת בי מבחינת הקריירה. הרבה יותר קל להיות כדורסלן גבר".

אז להיות אישה בספורט זה יתרון או חיסרון?

הדס: "בעיניי דווקא יש יתרון מסוים בלהיות אישה בתחום תקשורת הספורט. מרבית הצופים הם גברים שמעדיפים לראות נשים על המסך, ואם תוכיחי את עצמך ישמחו לקדם אותך. מצד שני, יש עדיין תפקידים שלא נגישים. לא יצא לי לראות למשל עורכות שידורים או פרשניות".

שירה: "אני רוצה להאמין ולראות את היתרונות בלהיות אישה בנוף שהוא גברי, אבל בואי לא ניתמם. כדי לתת לבחורה לאמן גברים צריך יושב ראש מיוחד. חוץ מאיזנברג, לאף אחד לא היה אומץ. לא רואה מישהו שאוזר אומץ בקרוב".

מירב: "גברים בארץ לא לוקחים כדורסל נשים מספיק ברצינות. תמיד יש זלזול במקצוע, ותחושה שספורט זה רק לגברים. פעם פרשן אמר בטלוויזיה 'תסגרו את הענף, זה לא מעניין אף אחד'. את מבינה? אני משקיעה את החיים שלי וככה מסתכלים על זה. ברור שהייתי רוצה לשנות את זה, אבל אני בוחרת כבר לא להתעצבן כמו פעם".

יש דרך שבה השוביניזם ייעלם מהמגרשים?

ויקי: "מאוד הייתי רוצה שהשוביניזם ייעלם, אבל גם לנשים יש אשמה מסוימת. לא מעט עדיין תקועות בעידן של להישאר בבית ולגדל ילדים ולא עושות

 מאמץ להתקרב לעולם הזה. השינוי תלוי בנו, הנשים הכריזמטיות, שיעשו משהו עבור זה".

שרון: "אם היו יותר נשים בתפקידי מפתח אולי היו פותחים לנשים דלתות למגוון רחב יותר של תפקידים. אלונה ברקת משנה סדרי עולם בהקשר הזה. אני רוצה להאמין שככל שיחלפו השנים והליברליות תגדל, זה ישתפר".

שירה: "כל אישה שנכנסת לתחום פותחת את הדלת לנשים נוספות. אני אשאל אותך ככה: למה עושים כתבה כזו רק ביום האישה? ולמה שלא תהיה תוכנית רק של עיתונאיות?"

שירה כנראה צודקת. וגם ויקי, והדס, ומירב, ושרון. כולן צודקות, וכולן ימשיכו לפרוץ את הדרך עבור הבאות אחרינו, שאולי להן כבר יהיה קל יותר. בכל מקרה, הרכב לפאנל כבר יש.