רוצות שוויון בעבודה? תתחילו לדרוש אותו בבית
אולי במקום להאשים שוב את המעסיקים בשוביניזם, עקב הפערים המגדריים בשכר ובאופציות לקידום, נשים צריכות להסתכל על עצמן במראה ולהשיב ביושר: מי דאגה לתחפושות בפורים? מי השתתפה במחאת המשפחתונים? רוצות שיוויון - הבית הוא המקום הראשון ליישם אותו
גם ביום האישה הבינלאומי הזה מציפים אותנו הנתונים המכמירים על שכר הנשים הנמוך ועל אי-השיוויון התעסוקתי הכולל, וגם הפעם, כבכל שנה, הטרוניות מופנות למעסיקים, במקום למועסקות. זאת, בריטואל רדיפה מעוות ולא-הוגן המונצח ומועצם זה שנים על ידי נשים וגברים כאחד, בעידוד כל מיני עושי-טוב שבאים לברך ויוצאים מקללים בכך שמרחיקים את השוויון עוד יותר, רק משום שאינם מוכנים ומוכנות להתמודד עם האמת על יחסי הגומלין בין זוגיות, הורות ועולם העבודה.
לטורים נוספים של אורית-קלייר ארזי :
- גם סמרטוט ארגוני יכול למתג את עצמו
- ההיפך מהתייעלות: הוואטסאפ הורס קריירות
- מי שהכי מכשיל נשים כיום, הן הנשים עצמן
חקיקה חד-כיוונית
ככל שהחקיקה האמורה לסייע לנשים לשלב הורות עם עבודה היא "מתקדמת" יותר, היא בעצם הופכת להזויה יותר במבחן כלל עסקי והישרדותי פשוט, כמו גם ב"סתם" מבחן ההוגנות האנושית הבסיסית ביחסי עובד-מעסיק.
למעסיק/ה אסור לשאול על הריון קיים (כשהבטן טרם נגלית) או עתידי, כאילו שהוא פוצח בתהליך המייגע והמייסר של חיפוש עובדים רק לצורך הנאתו או כתחביב. אז הנה חדשה מרעישה: מעסיק מחפש עובדים רק הוא חייב, אבל ממש חייב! קל וחומר כשהוא מנהל עסק קטן או בינוני בגודלו.
בעסקים אלה, כל משכורת עלולה להוות את הגבול בין הישרדות לקריסה ביום סגריר. כי גם כשהעבודה מתמעטת או כשלקוח לא משלם, המשכורת חייבת להיות משולמת בזמן או שייתבע על הלנת שכר, שלא לדבר על כל שאר העלויות כמו ביטוח לאומי, הפרשות לפנסיה וכד'. כך, גם עסק מצליח יכול לחוות היפוך-גורל קטלני בתוך חודש אחד של מחסור מזומנים.
וזה עוד לפני שדיברנו על מוסר התשלומים הלקוי במקומותינו, המובל בראש ובראשונה על ידי המדינה והשירות הציבורי המורחב (כולל בנקים, חברות ביטוח, חברות ממשלתיות), המקבלים אשראי כפוי מן המעסיקים הקטנים והבינוניים הנאלצים לספוג תשלומים בשוטף פלוס שנה הבאה. תמיד, אבל תמיד, כל מה שמבחין בין עסק שורד, סביר או אף מצליח, לעסק על סף פשיטת רגל הוא חודש אחד לא טוב.
ואתם יודעים מה? גם תאגידי הענק לא מחפשים עובדים אלא אם הם חייבים. אז מה אם הם יכולים לעמוד בעלויות? עדיין במקרה של חופשות לידה מרובות, אין מי שיעשה את העבודה! רבים מתאגידים אלה קנו את כעסנו בצדק ומגיע להם כל עונש צרכני ענייני. לא מגיע, אפילו להם, לקנות חתול בשק.
אבל זה בדיוק מה שקורה בפועל, כשמעסיק/ה מראיין/ת אישה. לך תדע מתי היא תיכנס להיריון, או לטיפולי פוריות, שהם תמיד קשים ומסיחים, גם רגשית וגם פיזית, ותמיד יש סיכוי לשמירת הריון. תוסיפו גם את כל הבדיקות תוך כדי. ומה לאחר הלידה? ומה עם הילדים שכבר יש לה בבית?
האם המעסיקים שוביניסטים?
בהחלט יכול להיות שחלק מן המעסיקים שוביניסטיים, בדיוק באותה המידה שכלל הציבור שוביניסטי, אבל כפי שגם פרנואיד – לפעמים באמת רודפים אחריו, כך גם שאלות על נטל השוויון בבית אינה מעידה בהכרח על שוביניזם, אלא דווקא על פרגמטיות עסקית וניהולית.
קל וחומר אם התפקיד המיועד דורש הכשרה מקצועית ארוכה ויקרה שבכל שלב במהלכה או לאחריה העובדת "תעלם" למספר חודשים לא ידוע, תוך צורך להתחיל שוב את כל תהליך הגיוס, אבל מעמדת נחיתות בלתי אפשרית: ניתן לגייס רק מחליפה, שממילא לא באמת תוכל לקבל את אותה הכשרה, ואם כן – תצטרך להיות מפוטרת כשהיולדת תחזור, והיא תחזור רק כשהיא תרצה בכך, במסגרת השנה הקצובה לה בחוק.
מדוע החברה שלנו מקבלת בכזה שיוויון נפש עיוות-צדק חמור שכזה כלפי המעסיקים? כיצד טחו עיננו מראות עד כדי כך? מדוע אדם שעומד לשלם מכיסו על עבודתה של אישה, משכורת נמוכה או גבוהה ככל שתהיה, לא משנה, מדוע אסור לו לדעת מה ההסתברות לקבלת תמורה בעדה? ולא, התמורה אינה רק באיכות ובתכונותיה הטמירות של האישה. היא גם בנוכחותה הפיזית והפניות הרגשית שלה לתפקיד.
ואכן, מעסיקים ומעסיקות מואשמים תמידית בהעדר גמישות כלפי עובדות-אימהות, בעוד שהאחרונות אינן נדרשות לקחת אחריות על-כך שהן קוראות לעצמן..."אימהות-עובדות", ובכך מבטאות באופן החד והברור ביותר מהו המיקוד האמיתי שלהן. נכון, ילדים יותר חשובים מעבודה, א-ב-ל: ראשית, למה אין "אבות-עובדים"? הרי לרוב הגברים העובדים יש ילדים. שנית, הדבר נכון להוריהם, לא למעסיק שאין לו כל קשר אליהם, לא הביא אותם לעולם ועל-כן לא אמור להידרש לשאת בתוצאות ובהוצאות גידולם!
אבל כפי שהעצמאים ובעלי העסקים הם שק החבטות של המשק, מהם נגזלות ההגנות והזכויות הבסיסיות ביותר הניתנות אפילו לכל עובד קבלן שלכאורה אינו מוגן, כפי שהם משלמים יותר ביטוח לאומי אך לא יזכו לקצבה כלשהי אם הלקוח מפטר אותם והם נותרים ללא כל, כך גם קל לרמוס אותם עוד יותר בשם ערכים צודקים של שוויון, המיושמים באופן ובמקום הלא נכון.
אי-שוויון זוגי והורי – הנשים כשותפות לדבר עבירה
תגידו לי בבקשה "אימהות-עובדות" יקרות, מי דאג לתחפושות בפורים – אימא או אבא? מי הטריד מנוחתו שבועות מראש כדי שכל הפריטים לתחפושות יהיו זמינים בבוא היום? מי קם בבוקר מוקדם כדי להלביש, לאפר ולארגן את כולם לחגיגות בגן או בבית-הספר? באופן מכריע וחד-משמעי, התשובה היא: אימא.
מי הפגין אך בשבוע שעבר על העדר סייעות בגנים ומי מפעיל ופעיל במיוחד בקבוצת הפייסבוק הרלוונטית? נכון. אימהות. בנרות חיפשתי בכל תמונה בכל כתבה מצולמת או כתובה ומצאתי בקושי אבות בודדים בתוך ים של אימהות. אין לילדים אבות? לאותם אבות לא אכפת מהיחס בגנים הציבוריים?
מי המפעילים והפעילים הדומיננטיים בכל קבוצות הפייסבוק העוסקות בהורות על היבטיה? נכון, נשים. מה הגודל של קבוצות אבות לעומת אימהות? מינורי, כמעט בטל בשישים. האם המעסיק אשם בכך? למה אינכן דורשות שיוויון מלא מבן-הזוג ואבי הילדים לפני שאתן דורשות זאת מן המעסיק? מדוע התחתנתן והולדתן ילדים עם בן זוג לא שוויוני? מדוע אתם מסכימות להורות לא-שוויונית? מדוע אינכן מטפלות בעצמכן כדי להשיג אבולוציה אישית שבסופה תרגישו אחריות לתחפושות הילדים, למספר הסייעות בגנים ולכל עניני הבית בדיוק כפי שהאבות של אותם ילדים חשים או לא חשים?
מדוע אתן בוחרות ב"האשם תמיד" הקל ביותר שהוא המעסיק, במקום בגבר שבביתכן אתן? הבית, הזוגיות, הם, ואך ורק הם, המקום ליישום שוויון אמיתי, ורק מהם יתחיל מהלך של שוויון בעולם העבודה. כל עוד נשים יולדות (סוגיה טכנולוגית שבעתיד לבטח תיפתר), לעולם לא יוכל להיות שוויון מלא בעולם העבודה, אבל ניתן להביאו למקסימום האפשרי, על-ידי בחירות בוגרות ואמיצות עם האבות של הילדים.
עד אז, אל תאשימו את המעסיקים באי-השוויון. התקוממו – אך הפנו את הכעס למקומו הנכון: בן-הזוג. כל עוד לא תעשו זאת, צודק כל מעסיק וצודקת כל מעסיקה, שבבואם לראיין אישה, חרדים מהעדרויותיה הצפויות ומפניותה הרגשית הבעייתית לתפקיד, משעות העבודה הפחותות שתוכל להשקיע ומן המוטיבציה האמביוולנטית שלה למקום העבודה. תפקידכן אתן לעקר חרדה מציאותית ומוצדקת זו מתוכן, ותפקיד בני-זוגכן!
למרבה הצער, סביר הרבה יותר שתמשיכו לתקוף את השליחה האומרת לכם את האמת בפנים. כן, גם הפעם רובכם יעדיף להאשים את הכותבת במיני נאצות שאינן מביישות את תקרית השוקולד בטיסה או ה"פתח ת'דלת" במלון. המעטים והמעטות שיסכימו להתבונן במראה בכנות ויטקבקו בהתאם, יצורפו גם הם לשלל האיחולים, והכל כדי שתוכלו להמשיך לשקר לעצמכן, כך שבשנה הבאה שוב נמצא את עצמנו דנים בצקצוק לשון צדקני ב"אי-הצדק" כלפי "אימהות-עבודות", תוך החלת אי-צדק אמיתי ואף חמור בהרבה, על המעסיקים והמעסיקות. כלומר, רק על אלה שיצליחו לשרוד כלכלית עד יום האישה הבינלאומי הבא
הכותבת היא מנכ"ל BossProblem - יעוץ והדרכה להצלחה בעבודה, יועצת ארגונית בכירה ופסיכולוגית חברתית
לפנייה לכתב/ת 
