קסמו של המתופף שהופך לזמר

עטיפת האלבום של אלי חדד(צילום: אילן בשור)

וזה לא מקרי. כי מבין כל הנגנים בלהקת רוק טיפוסית, המתופף הוא - באופן מסורתי - זה שהכי פחות עשוי להפוך לזמר או יוצר או דמות דומיננטית בפרונט. המתופפים, על פי הקלישאה שגם בדרך כלל מתממשת, הם ה"משוגעים", השקטים שבכל רגע עלולים להתפוצץ, אלה שחיים על פי מקצב משלהם ואין להם גם שום רצון לשיר או לכתוב. תחשבו על זה – כמעט כל היוצרים והזמרים הגדולים שאנחנו מכירים הם גיטריסטים. או בסיסטים. או קלידנים. גם חלילנים, במקרה הנדיר באמת של איאן אנדרסון מג'טרו טאל. אבל המתופף? המתופף הוא אנימל מ"החבובות". דמות צבעונית, אהובה והרסנית. כמו קית' מון הגדול מ"המי" – אולי האבטיפוס של דמות המתופף כפי שהיא מוכרת לנו היום.

זה לא שמתופפים גדולים לאורך ההיסטוריה לא ניסו להוציא אלבומים ולפתח קריירת סולו. אבל כשהם עשו זאת, זה בדרך כלל נגמר לא טוב. ובמילה אחת: רינגו. קית' מון עצמו הוציא אלבום סולו ב-1974 (האירוניה: מי שתופף שם בחלק מהשירים היה לא אחר מרינגו); רוג'ר טיילור, המתופף של קווין, הוציא שני אלבומי סולו וגם כתב שירים לקווין וביצע בעצמו חלק מהם; סטיוארט קופלנד, המתופף האדיר של פוליס, כותב היום פסקולים; צ'רלי ווטס, המתופף של הרולינג סטונס, מחזיק בקריירת צד של הרכבים מוזיקליים בראשותו המנגנים בעיקר ג'אז; ביל ברי, המתופף של אר.אי.אם, כתב שירים לאמנים אחרים (ואז הפך בכלל לחקלאי); לארי מולן, המתופף של u2, כתב פסקולים והקים להקות צדדיות, שבהן גם שר; ועוד ועוד מתופפים גדולים, שניסו לפעמים את מזלם מול המיקרופון, אבל תמיד שבו – ובצדק – לעמדת המתופף.

היו גם אחרים. כאלה שהחלו כמתופפים, אבל התפרסמו רק כשהפכו לזמרים. איגי פופ, למשל, היה המתופף של להקת האיגואנות, לפני שהקים את הסטוג'ס והפך לאגדה. מהלהקה המקורית נשאר לו, לפחות, הכינוי. גם פרנק זאפה היה המתופף של להקת התיכון שלו; ואפילו קרן קרפנטר החלה בכלל כמתופפת, לפני שהקול המדהים שלה התגלה לעולם.

ועכשיו הגענו ליוצאי הדופן. כאלה שהיו גם מתופפים מצויינים, וגם הפכו לזמרים כוכבים. רוברט ואייט היה המתופף והזמר של סופט משין, לפני הפיכתו הטראגית למשותק בפלג גופו התחתון; דון הנלי היה גם המתופף של האיגלז, וגם הזמר בחלק מהשירים של הלהקה המצליחה (מה זה חלק? הוא ביצע את "הוטל קליפורניה", למען השם); דייב גרוהל היה המתופף של נירוונה, לפני שהקים את פו פייטרס (שהחלה בכלל כפרוייקט צד שלו, עוד בימי נירוונה); וכמובן, הדוגמא האולטימטיבית – פיל קולינס, שהיה המתופף של ג'נסיס והפך לסולן שלה אחרי עזיבתו של פיטר גבריאל, ובהמשך פיתח גם קרירת סולו סופר מצליחה. אבל אלה, כאמור, הם יוצאי הדופן.

מעבר מוצלח לפרונט. דייב גרוהל ופו פייטרס

ומה בישראל? מייסד ה"ז'אנר" היה זהר לוי, שהחל כמתופף מיתולוגי (תופף באלבום של החלונות הגבוהים), ובהמשך הקים את להקת אחרית הימים שם גם תופף, אבל גם הלחין את כל השירים. הוא גם ביצע, באופן נדיר, את "אני בדרכי למוסד הסגור" של כיף התקווה הטובה; תמיד נזכור את ירמי קפלן כמתופף של תערובת אסקוט; דידי ארז מג'ירפות גם יצא לקריירת סולו; שחר אבן צור, המתופף של מוניקה סקס, הוציא כבר 3 אלבומי סולו, וגם שר בכמה משירי להקת האם שלו, כמו "גשם חזק"; מאיר ישראל, אחד מגדולי המתופפים של ישראל, הוציא כבר 3 אלבומי סולו; יובל שפריר, שהיה המתופף של כו-לם, הוציא אלבום סולו, הפיק מוזיקלית הרבה מאד אמנים וגם הלחין ג'ינגלים כמו "ישראל מחכה לרבין"; וכן , לפעמים שרית חדד נותנת בדרבוקה, ועושה את זה מצויין.

מה שמחזיר אותנו לאלבום הבכורה של אלי חדד, שאמנם שר לאורך השנים (כולל את "תני לי סיבה" של בנזין), אך מעולם לא באופן רציף ומקצועי. "אחד פעמיים" הוא למעשה אלבום של יהודה פוליקר, בביצוע חדד. פוליקר הלחין את כל השירים, כתב את רובם, הפיק מוזיקלית וניגן בגיטרות, בס וקלידים. והאלבום נשמע, בהתאמה, פוליקרי לגמרי.

לכאורה, לא ברור בכלל מה הצורך בחדד. הרי פוליקר הוא זמר מצויין. לא במקרה, הוא היה הסולן של בנזין ולא חדד. אבל לחדד יש קול נעים, קטן, קרוב ללב. ובשירים יותר מינוריים, כמו שפוליקר רקח כאן היטב, הביצוע שלו יושב מצויין ומצליח לרגש. שירים כמו "דלתות של אוויר", או "אם אחזור" העלו אצלי מיד דמעות, ולא רק בגלל שבנזין היא הלהקה הישראלית שהכי אהבתי. אני מנחש שחדד ימשיך להיות, גם בעתיד, בעיקר מתופף. אבל האלבום הזה הוא הרבה יותר מאנקדוטה.