קראו פרק מתוך "כישלון קטן": מסע גדול

"כישלון קטן" נקרא על שם המונח שטבעה והצמידה באהבה רבה אמו של שטיינגרט לבנה, כשהבינה שהרבה כבר לא ייצא מבנה זב-החוטם.

גארי שטיינגרט מגולל את סיפור חייו בכתיבה מלאת בוז עצמי, סרקזם, תבונה והומור. ספרו משובץ אנקדוטות מרהיבות על גלות והגירה, שורשים ומשפחה, התבגרות ויצירה.

"כישלון קטן", זה התחיל מרגע הלידה(צילום: Brigitte Lacombe)

לקריאת הפרק בגרסא הדיגיטלית היכנסו לכאן!

הכנסייה והמסוק

שנה לאחר שסיימתי את לימודי בקולג' עבדתי בדאון טאון מנהטן, בצלם הכביר של מגדלי התאומים, וכחלק מהפסקת הצהריים היומית וחסרת המעצורים שלי בת ארבע השעות, הייתי עובר על פני שני הענקים האלה, אוכל ושותה תוך שאני עולה בברודוויי, יורד ברחוב פולטון ונכנס לשלוחת חנות הספרים סְטרַנד. בשנת 1996 אנשים עדיין קראו ספרים והעיר פרנסה את סניף החנות האגדית שברובע הפיננסי, ופירוש הדבר היה שבאותה תקופה ציפו מכולם - סוחרי מניות, מזכירות, עסקני ציבור - לקיים מידה מסוימת של חיי רוח.

בשנה שקדמה לה ניסיתי להיות עוזר משפטי במשרד עורכי דין שעסק בזכויות אזרח, אבל זה לא הלך. עוזרוּת משפטית כרוכה בהרבה פרטים, הרבה יותר פרטים מכפי יכולתו של בחור עצבני עם זנב סוס, בעיה קלה של שימוש כפייתי בחומרים משכרים וסיכת עלי קנבוס על עניבת הקרטון שלו. הכי קרוב שאגיע אי פעם להגשמת חלומם של הוריי שאהיה עורך דין.

כמו מרבית יהודי ברית המועצות, כמו מרבית המהגרים ממדינות קומוניסטיות, הוריי היו שמרנים ביותר ולא העריכו במיוחד את ארבע השנים בקולג' אובֶּרלין שבהן ינקתי מדעי רוח ושמאלנות, פוליטיקה מרקסיסטית וכתיבת ספרים. בביקורו הראשון באוברלין עמד אבי על ואגינה ענקית שציירו חברי הארגון הלהט"בי של הקמפוס במרכז הגן הריבועי, מתעלם מנחשול מתעצם של לחשושים דרמטיים מוגזמים סביב לו ומפרט באוזני את ההבדלים בין מדפסות לייזר למדפסות דיו, בעיקר את הבדלי המחיר בין מחסניות הדיו. אם איני טועה, הוא חשב שהוא עומד על אפרסק.

סיימתי את הלימודים בהצטיינות יתרה, מה ששיפר את תדמיתי בעיני מאמא ופאפא, אבל כשדיברתי איתם מובן היה כי אני עדיין בגדר אכזבה. מכיוון שהייתי חולה ומנוזל לעתים קרובות כשהייתי ילד (וגם כמבוגר) אבא שלי קרא לי סוֹפְּלָאק, או זב חוטם. אמא שלי פיתחה הֶלחם מעניין של אנגלית ורוסית, ולגמרי בעצמה המציאה את המונח פֵיילִיֶירצְ'קה, או כישלון קטן. היישר משפתיה הגיע המונח לכתב יד מנופח במיוחד של רומן שהקלדתי בזמני החופשי, רומן שפרק הפתיחה שלו עמד להידחות על ידי החוג הנחשב לכתיבה יוצרת באוניברסיטת איוֹוה, וכך לבשר לי כי הוריי אינם היחידים שחושבים שאני כלומניק.

אמא שלי, מרגע שהבינה שהרבה כבר לא יֵצא ממני, הפעילה את קשריה כפי שרק אמא יהודייה סובייטית יודעת להפעיל, והשיגה לי ג'וב כ"חבר מערכת" במשרד בדאון טאון מנהטן שסיפק למהגרים שירותי התמקמות מחדש, תפקיד שהיה כרוך אולי בחצי שעת עבודה בשנה, בעיקר בהגהת עלונים המסבירים לרוסים שזה מקרוב באו את פלאי הדיאודורנט, את סכנות האיידס ואת הסיפוק המעודן שיהיה מנת חלקם אם לא ישתכרו לגמרי באיזו מסיבה של אמריקאים.

ובינתיים, עובדי המשרד הרוסים ואני השתכרנו לגמרי באיזו מסיבה של אמריקאים. בסופו של דבר פיטרו את כולנו, אבל לפני שזה קרה כתבתי ושכתבתי נתחים גדולים מהרומן הראשון שלי ולמדתי את התענוג האירי שבזיווג גביעי מרטיני לקורנביף מאודה וסלט כרוב במסבאה השכונתית ששמה הוא, אם זיכרוני אינו מטעֵני, בלארני סטון.

נהגתי לשכב על שולחן המשרד שלי בשתיים לפנות בוקר, מפריח נפיחות כרוב גאות בסגנון אירי כשמחשבותי מעורפלות ברגשות רומנטיים עילאיים. תיבת הדואר בבית הוריי, בית חסון בסגנון קולוניאלי בליטל נֵק, קווינס, המשיכה להתפקע משרידי החלום האמריקאי שחלמו עלי, עלונים יפים ללימודי התואר השני, שהולכים ויורדים באיכותם מבית הספר למשפטים בהרווארד לבית הספר למשפטים באוניברסיטת פורדהאם לבית הספר לממשל ע"ש ג'ון פ' קנדי (סוג של בית ספר למשפטים, אבל לא ממש) לחוג לתכנון ערים וסביבה באוניברסיטת קורנל, ולבסוף, העתיד המחריד מכול לכל משפחת מהגרים, התוכנית לתואר שני באמנויות ובכתיבה יצירתית באוניברסיטת איווה.

"אבל איזה מין מקצוע זה, סופר?" שאלה אמא שלי. "זה מה שאתה רוצה להיות?"

זה מה שאני רוצה להיות.

בשלוחת חנות הספרים סטרנד מילאתי את תרמילי בדגימות ממדפי הספרים בכריכה רכה וב 50 אחוזי הנחה, כשאני עובר על עותקים שנמכרו אחרי שהיו אצל מבקרים ועיתונאים ומחפש מישהו בדיוק כמוני על גב הספר: הולך בטל עטור זקן צרפתי, עירוני עד ייאוש, בעל יחס אובססיבי לספרים של אורוול וג'ון דוס פאסוס, מוכן ומזומן לעוד מלחמת אזרחים בספרד אילו יואילו רק הספרדים חמי המזג לפתוח בה.

ואם הייתי מוצא כפיל שכזה, הייתי מתפלל שהכתיבה שלו רעה. כי עוגת ההוצאה לאור מוגבלת בגודלה. מובן מאליו שכל המו"לים האמריקאים בעלי הדם הכחול, כל הרַנדוֹם הָאוּזים למיניהם, יתעלמו מפרוזת המהגרים המתאמצת מדי שלי וירימו טלפון לאיזה טמבל מאוניברסיטת בראון, ששנת הלימודים השלישית שאותה בילה באוקספורד או בסָלָמַנְקָה מעניקה לו בדיוק את הגוון החיוור הדרוש לרומן חניכה שאותו יצליחו לשווק.

אחרי שהעברתי שישה דולרים לסטרנד, הייתי רץ בחזרה למשרד כדי לבלוע בבת אחת את כל מאתיים וארבעים עמודי הרומן בזמן שעמיתי הרוסים במשרד הסמוך צווחים את שירתם המתודלקת בוודקה. חיפשתי שם נואשות דרכי ביטוי מרושלות או קלישאות בנוסח תואר שני בכתיבה שיסמנו את הרומן הזה כנחות מהרומן שעליו דגרתי במחשב המשרד שלי (שם זמני מטופש: "הפירמידות של פראג").

יום אחד, אחרי שחיפשתי לי קטסטרופה עיכולית ואכלתי בוול סטריט שתי מנות קארי, התפרצתי אל מדור האמנות והאדריכלות בסטרנד, כשמשכורתי השנתית באותם ימים, 29 אלף דולר, לא תואמת את תג המחיר הנאה על כרך בהוצאת "ריזולי" ובו צילומי עירום של אֵגון שילֶה. אבל לא האוסטרי המלנכולי הוא שהתחיל לפורר את הגורילה העירונית, המסוממת והאלכוהוליסטית שהפכתי להיות בקצב עקבי. לא ציורי העירום הטֶוְוטוֹני הנאה הם שהובילו לשביל שיחזיר אותי למקום של אי נחת.

הספר נקרא "סנקט פטרבורג: האדריכלות של הצארים", גוני הבארוק הכחולים של קתדרלת מנזר סמולְני קפצו ממש מן הכריכה. בגלל הדפים המבריקים והעבים במשקל שלושה קילוגרמים, הספר היה - ועודנו - ספר שולחן קפה. היתה זו בעיה בפני עצמה.

האישה שבה הייתי מאוהב באותה תקופה, גם היא בוגרת אוברלין ("אהוב את מי שאתה מכיר," זו התורה הפרובינציאלית שלי), העבירה כבר ביקורת על מדפי הספרים שלי, שמכילים חומרים קלילים מדי או זכריים מדי. בכל פעם שעברה בדירת הסטודיו החדשה שלי בברוקלין וסרקה בעיניים חיוורות של בת המערב התיכון את החיילים שגויסו לצבא הספרותי שלי וחיפשה איזו טֵס גלאגר או ג'נט וינטרסון, מצאתי את עצמי משתוקק להיות בעל טעם כשֶלה וכמו כן, כתולדה ישירה, משתוקק שהיא תלחץ את עצם הבריח החדה כתער שלה אל שלי.

מתוך ייאוש סידרתי את הספרים שבאו איתי מאוברלין, טקסטים כמו "מסיגי גבול ושורשי המאו מאו" מאת טביתה קונוגו ליד פנינים נשיות אתניות שהתגלו לאחרונה כמו "בשר ציד והמבורגר בּוּלי" של לוֹאיס אן יָמָנָקָה, שאותו תמיד דמיינתי כסיפור המובהק על תהליך התבגרות בהוואי (כדאי לי גם לקרוא אותו יום אחד). אם קניתי את "האדריכלות של הצארים" יהיה עלי להחביאו מפני האישה ילדה באחד הארונות שלי, מאחורי מסך של מלכודות תיקנים ובקבוקי וודקה "גיאורגי" זולה.

הצטערתי על האכזבה שהסבתי להוריי ועל חוסר יכולתי לסיים את "הפירמידות של פראג", אך עיקר צערי נבע מבדידותי. החברה הראשונה שהיתה לי אי פעם, סטודנטית באוברלין גם היא, נערה לבנה, מושכת ומתולתלת מצפון קרוליינה, ירדה דרומה לחיות עם מתופף נאה בוואן שלו. ארבע שנים יעברו עלי לאחר סיום הקולג' מבלי לנשק נערה. שדיים וישבנים וליטופים והמילים "אני אוהבת אותך, גארי", התקיימו רק כזיכרון מופשט. אם לא אודיע לכם אחרת, אני מאוהב לגמרי בכל מי שסביבי עד סוף הספר הזה.

וחוץ מזה היה גם עניין מחיר "האדריכלות של הצארים" - תשעים וחמישה דולר, ואחרי הנחה, שישים דולר - סכום שיכולתי לקנות בו קצת פחות מארבעים ושלושה נתחי חזה עוף באזור בית הוריי. אמא שלי תמיד התנהלה איתי באהבה ובקשיחות בענייני כספים. כשהופיע ערב אחד הכישלון שלה לארוחה, היא נתנה לי חבילת נתחי עוף, בנוסח קייב, כלומר ממולאים בחמאה. הייתי אסיר תודה לה, אבל מאמא אמרה לי שכל נתח שווה "בסביבות דולר וארבעים".

ניסיתי לקנות ארבעה עשר נתחים בשבעה עשר דולר, אבל היא גבתה ממני עשרים עגול, כולל גליל ניילון נצמד לעטוף בו את העופות. מקץ עשור, כשהפסקתי לשתות כל כך הרבה, הידיעה שהוריי לא יעמדו לצדי ושעלי לעבור את החיים בזעם ובבדידות, דחפה אותי לבצע כמויות מחרידות של עבודה.

כרכרתי לי בין דפי "האדריכלות של הצארים" המונומנטלי, ובחנתי את כל אותם נופים ואתרים מוכרים מימי הילדות כשאני חש את הנוסטלגיה ההמונית, אותו פּוֹשְלוֹסְט שנבוקוב תיעב כל כך. הנה הקשת של בניין המטה הכללי עם הפרספקטיבה המעוותת שלה הנפתחת אל צבעי הגלידרייה של כיכר הארמון, צבעי הגלידרייה של ארמון החורף במבט מעמוד הזהב רב ההוד של האדמירליוּת, עמוד הזהב רב ההוד של האדמירליות במבט מהגלידרייה של ארמון החורף וגם האדמירליות במבט מגג משאית בירה, וכן הלאה, בתוך מערבולת תיירותית אינסופית.

מצאתי את עצמי מול עמוד 90.

"ג'ינג'ר אֵייל בגולגולת" - כך מתאר טוני סופרנו לפסיכיאטרית שלו את הסימנים הראשונים של התקף החרדה. יובש ורטיבות

 בעת ובעונה אחת, אבל בכל המקומות הלא נכונים, כאילו הפה ובתי השחי מפעילים תוכנית חילופי תרבות. מחליפים לך את הסרט שראית לסרט טיפ טיפה שונה, כך שהמוח כל הזמן מחשב מסלול מחדש למראה צבעים לא מוכרים וקטעי שיחה מוזרים ומאיימים.

למה אנחנו בבנגלה דש פתאום? אומר המוח. מתי הצטרפנו לטיסה למאדים? למה אנחנו צפים על ענן פלפל שחור לעבר הטווס הצבעוני של אן בי סי? הוסיפו לכך את ההנחה שהגוף העצבני והמתעוות שלכם לא ימצא מנוח לעולם, או שאולי ימצא מנוחה נכונה מוקדם מדי, הווה אומר יתעלף וימות, ויש לכם את כל המרכיבים הדרושים להכנת התקף היפר ונטילציה. זה מה שחוויתי.