"זו תקופה קשה וסכיזופרנית ליהודים בצרפת"
אריק טולדנו ואוליביה נקש שהביאו לכם את "מחוברים לחיים", חוזרים עם "סמבה" - קומדיה על מציאות חיי המהגרים באירופה, שעלתה לאחרונה לדיון על רקע הפיגועים בפריז. "כל הבלאגן בעולם נובע מזהות ושייכות", הם אומרים בראיון, ומודים שפתרונות אין להם: "לא עושים פוליטיקה, אנחנו לא ביבי"
אחרי ההצלחה הגדולה לה זכה סרטם הקודם "מחוברים לחיים", אוליביה נקש ואריק טולדנו עדיין מאוד נרגשים מהתגובות ליצירה שלהם ובטח כשהן מגיעות מארץ הקודש - המקום אליו נפשם היהודית הומיה. בפעם הקודמת שביקרו כאן וראו את הכתבות שהתפרסמו עליהם, הגיבו כשני ילדים קטנים. "אני תמיד מתרגש. אני כמו ילד בעולם הזה - כל פעם מתפלא מחדש ממה שקורה לנו", מספר טולדנו, בראיון במסגרת אירוע הרנד-וו בפריז שיוזמת מדי שנה חברת יוניפראנס.
אל המפגש מגיעים נקש וטולדנו עם סרטם "סמבה" שעולה בשבוע הבא לאקרנים בישראל אחרי שיפתח את פסטיבל הקולנוע הצרפתי ביום ראשון. הוא עוקב אחר חייו של מהגר שהגיע לצרפת, ולאורך עשר שנים שומר על פרופיל נמוך בעבודות מזדמנות. הוא מכיר את אליס, מתנדבת בארגון תמיכה בעובדים זרים, המנסה לעזור לו להשיג אישור עבודה. בדרך שניהם נפגשים עם העולמות הזרים הנסתרים בעיר האורות. בעיתוי קוסמי כמעט, שאלות של שייכות וזהות הן השיח המרכזי של באי הרנד-וו, שהתקיים כמה ימים לאחר הפיגוע במערכת שארלי הבדו בעיר - והרצח בהיפר כשר שם.
"זו תקופה קשה וסכיזופרנית ליהודים בצרפת", אומר טולדנו. "גילינו עכשיו דברים שלא רצינו לחשוב עליהם והדחקנו - כמו אנשים שלא רצו לעמוד דקת דומייה לזכר הקורבנות. כולם מרגישים באנטישמיות בכל אירופה, אבל בצרפת זה חזק יותר. האנטישמיות מגיעה משכונות העוני. אם אתה לא גר שם, אתה אולי לא מרגיש אותה, אבל כשאני הולך לבית כנסת, לתלמוד תורה, למסעדה כשרה או ישראלית, אני שומע מכולם על גילויי אנטישמיות. בחיים לא חשבנו שזה יקרה בצרפת. שמישהו יכנס להיפר-כשר ויירה באנשים כמו בכלבים? ועוד שצרפתי יעשה זאת, לא מישהו מתימן או מסוריה - זה ממש נורא.
"עושים עכשיו נסיונות לטפל בבעיה, אבל זה לא קורה בקלות. יש כאן דור אבוד. צריכים לחנך את אלה שחושבים שכל היהודים הם מאפיה שפועלת כנגדם, או מאמינים בתיאוריות קונספירציה שאנחנו היהודים מנהיגים את כל העולם. אנשים שעברו שטיפות מוח. ייקח עשרים שנה לתקן את זה. תתכוננו לעלייה של הרבה יהודים בשנתיים הקרובות, ולהרבה צרפתית ברחובות תל אביב. זאת עלייה טובה".
כשרואים את "סמבה" עולה המחשבה שאולי הזהות לא צריכה להיות קשורה למדינה?
"כל הבלאגן של העולם הוא בגלל זהות ושייכות. העובד שהציל את היהודים בהיפר-כשר היה מהגר שחור בלי תעודות, ממש כמו סמבה, הגיבור בסרט. הוא קיבל בזכות המעשה שלו את האזרחות הצרפתית. אבל גם המחבל היה שחור והוא הרג שוטרת שחורה. המחבלים במערכת שארלי הבדו הרגו שוטר מוסלמי - אז איפה האזרחות והזהות? האנשים מתחלקים רק לטמבלים משוגעים ולנורמלים שרוצים לחיות חיים נורמליים.
"כשהסתובבנו בעולם עם 'מחוברים לחיים', ראינו כל הזמן בחורים מפקיסטן, מסין, מתאילנד, מאפריקה, בבגדי טבח, עומדים מחוץ למטבחי מסעדות ומעשנים. יכולנו לצלם אותם ולהגיד זאת התמונה של המאה שלנו. אנשים באים מרחוק לעבוד עם חלום על אירופה. רצינו לבדוק מה הסיפור של אחד מהם: מי הוא? האם יש לו סיפור אהבה? כמה שעות הוא עובד? איך הוא עובד? הראינו את פריז כמו שאף אחד לא מראה אותה - בחצרות האחוריות, בפחי הזבל, בבניינים שנמצאים בשיפוצים. השתמשנו בלא מעט מהגרים במקום בשחקנים מקצועיים".
גם אתם בעצם בנים של מהגרים.
"כן, ההורים שלנו באו משנות ה-60 מצפון אפריקה לצרפת, והתאקלמו. אבל לא עשינו את הסרט בגלל שאנחנו בני מהגרים, אלא בגלל שהכרנו את עומאר סיי, שחקן שמאפשר לנו לספר סיפורים שלא היו לפני כן בקולנוע הצרפתי. בעבר לא היו שחקנים צרפתים-ערבים, והשחקנים האלה מאפשרים לספר סיפורים חדשים, פותחים דלתות לכיוונים אחרים. זה בעצם שיעור לכל העולם על זכויות אדם, על איך צריך להתנהג. למרות שעדיין יש אנשים שחיים כמו עבדים".
סרט כמו "סמבה" יכול לעשות שינוי?
"הוא עושה את השינוי כבר עכשיו. כשאנחנו מסתובבים איתו בצרפת, אנחנו פוגשים אנשים בעיר קטנה, שמופתעים לראות את המצב. חשוב לנו לחנך. אנחנו גם מקבלים הרבה הודעות מרגשות, למשל מישהו שכתב לנו בפייסבוק: 'עכשיו אני רואה את הבחור שמנקה את המשרד שלי באור שונה'. מספיק לנו לשנות נשמה אחת".
טולדנו ונקש מבהירים שלא התכוונו לבטא איזו אמירה ביקורתית על הרשויות על הטיפול במהגרים. "רצינו רק להראות את האמת: שלהיות זר בצרפת, זה מצב קפקאי", אומר טולדנו, "אנחנו לא רוצים לעשות סרט פוליטי, אלא רק להציג את האמת - ושכל אחד יחשוב מה שהוא רוצה. הסרט הצליח לרגש את העיתונאים והפוליטיקאים, אפילו את מרין לה-פן. העיתונאים מהשמאל אהבו אותו, התקשורת הימנית פחות - אבל אני לא עושה פוליטיקה, אני לא ביבי נתניהו. אני עושה אמנות ושואל שאלות. יש גם תקווה בסרט שלנו, ואני מקווה שהצופים קולטים אותה".
נקש וטולדנו מתכוונים להגיע להקרנת הבכורה של "סמבה" בישראל כאורחי הפסטיבל הצרפתי המקומי, ואולי לשחזר את ההצלחה האדירה לה זכה הסרט הקודם כאן. "מחוברים לחיים" סחף לאולמות הקולנוע בארץ הרבה יותר צופים משוברי הקופות ההוליוודיים הגדולים בקיץ 2012. בצרפת ראו אותו 19 מיליון אנשים, בגרמניה שישה מיליון בגרמניה, ואפילו בארצות הברית הוא זכה לתשומת לב הצופים - הישג לא מבוטל עבור סרט דובר צרפתית. בנוסף עובדים בארה"ב גם על אדפטציה של "מחוברים לחיים", בה יככבו קווין הארט וקולין פירת'.
"מאוד מלחיץ לצאת מההצלחה כזאת, ולחשוב איך להמשיך הלאה", אומר טולדנו. "יש תמיד לחץ כי אנחנו יהודים, וינקנו לחץ כבר מאמא שלנו. אבל בניגוד לשיטה של האמהות שלנו, החלטנו ליהנות ולהיות מאושרים ממה שקרה לנו: כולם רצו לראות מיהם שני הבחורים, שעשו סרט כל כך מצליח. הסתובבנו בעולם, מיפן ועד ישראל, מארצות הברית ועד טורקיה. פגשנו את כל הכוכבים הכי גדולים ואפילו את סטיבן שפילברג. הגענו לכל מקום שביקש מאתנו לבוא, ארזנו מזוודה ונסענו. עשינו חיים, ודיברנו הרבה על הסרט, יותר מדי דיברנו עליו, עד שהחלטנו שצריך לעבור הלאה ולעשות משהו אחר".
ב"סמבה" התהפך התפקיד של עומאר סיי. ב"מחוברים לחיים"הוא היה החזק, השולט בעניינים - ועכשיו הוא הופך לזה שזקוק לעזרה.
"כשהחלטנו לעבוד על סרט חדש, נפגשנו בארצות הברי עם עומאר, ואמרנו לו: התחלנו ביחד את ההרפתקאה הזאת, אז בוא נצא ממנה ביחד, ונעשה עוד סרט - אבל הוא חייב להיות מאוד שונה מ'מחוברים לחיים'. בוא נראה צדדים אחרים שלך. קראנו ספר על מהגרים שמגיעים מאפריקה לצרפת ועובדים במטבחים של מסעדות, ועושים את כל העבודות המלוכלכות שאף אחד אחר לא רוצה לעשות. אמרנו לעומאר: 'לך תלמד איך חיים המהגרים האלה ואת המבטא שלהם'. הוא מיד הסכים.
"ניסינו לעשות הכל כדי ש'סמבה' יהיה שונה מ'מחוברים לחיים', אבל קשה לראות אותו בלי האח הגדול שלו. תמיד יהיו אנשים שיגידו שאנחנו ממחזרים. פעם מישהו אמר לוודי אלן שהוא תמיד אומר בסרטים שלו את אותו הדבר - על הדת, על אלוהים, יהודים, פסיכולוגים. למעשה, כל הבמאים אומרים תמיד את אותו דבר. במאי עושה תמיד את אותו סרט. זה הדי.אן.איי שלו, זה מה שיש לו בלב - וכאלה גם אנחנו".
ב"סמבה" - כמו ב"מחוברים לחיים" לפני כן - יש לא מעט אלמנטים קומיים. "ב'מחוברים לחיים' עסקנו הרבה בחברות הגברית, ועכשיו רצינו להיות קצת נשיים", מודה טולדנו, "חלמנו לעבוד עם שרלוט גינסבורג, נפגשנו אתה ושאלנו אותה אם היא רוצה לעבוד איתנו, והיא הסכימה. כשהיא מדברת בסרט על סקס, כולם ישר חושבים על ההופעה שלה ב'נימפומנית'. גם טאהר רחים שאף פעם לא עשה קומדיה, הסכים לעשות תפקיד קומי ב'סמבה'".
עם גינסבורג נאלצו השניים לעבור חוויה מאתגרת יותר, כיוון שבאמצע הצילומים התאבדה אחותה והיא עזבה את הסט. "בדיוק צילמנו סצנת ריקוד", מספר טולדנו, "יצאנו להפסקה, וכשרצינו לחזור לצילומים, לא מצאנו את שרלוט. אנשים אמרו שראו אותה רצה ברחוב ולוקחת מונית. רק אחר כך גילינו באינטרנט שאחותה התאבדה, והפסקנו את הצילומים למשך שלושה שבועות. הייתי מאוד מודאג, וחששתי שהיא לא תחזור, או שהיא תחזור רזה וחלשה מדי. כששרלוט חזרה, היה לה קשה במיוחד לעשות שוב את סצנת ריקוד, אבל כל הצוות היה מאוד חם אליה והתנהג ברגישות".
נקש וטולדנו אמנם עדיין לא עובדים על הסרט הבא, אבל יש כבר מחשבות על כיוונים חדשים. "אני רוצה לעשות סרט על צעירים, אנשים בשנות העשרים לחייהם, על הדור הזה", טולדנו אומר. לשאלה האם הוא מכיר את סרטי הדור החדש מישראל, הוא מגיב בהתלהבות.
"אני רואה הרבה. יום אחד הגעתי לחנות בשדה התעופה, וראיתי מדף של 'קולנוע ישראלי', אז קניתי את כל הסרטים שהיו שם. ביקשתי מהמוכר שימליץ לי על סרט, הוא המליץ לי על 'איים אבודים' של רשף לוי. אמרתי לו שאהבתי את 'בית לחם', 'עג'מי', 'אפס ביחסי אנוש' ו'רוק בקסבה' - ואז הוא שאל אם ראיתי את 'מחוברים לחיים. עניתי לו: 'לא ראיתי, עשיתי'".
