אל תשחקו בברוגז, לכו להצביע
מקטרים על מה שקורה פה ונשארים בבית? אתם מענישים בעיקר את עצמכם ונותנים כוח למפלגות סקטוריאליות
נתוני ההצבעה במערכות הבחירות האחרונות מראים שכ-35% מהישראלים מעדיפים שלא לממש את זכות ההצבעה שלהם. אווירת האדישות והתסכול שמלווה את הבחירות הקרובות מלמדת שנתון זה כנראה לא ישתפר ואולי אף יישבר שיא שלילי חדש באחוזי ההצבעה.
עוד בערוץ הדעות של ynet
תקרת האבן של הערביות / סמאח אלחטיב-איוב
מעמד האישה כפרויקט לאומי / רות רזניק
אם לומר את האמת, קשה להאשים את הבוחר הישראלי על כך שהוא מעדיף שלא להטריח את עצמו לקלפי לממש את זכותו הדמוקרטית. יותר ויותר ישראלים איבדו עניין בפוליטיקה ונדמה שהמערכת הפוליטית בישראל הרוויחה את זה ביושר: ממשלות ישראל מאופיינות באורך חיי מדף של רפובליקת בננות, רוב הבטחות הבחירות של הפוליטיקאים נשארות על הנייר ואת הסיעה הגדולה ביותר אפשר להרכיב מרשימת חברי הכנסת שעוברים בחדרי החקירות במשטרה. במצב שכזה קשה להאשים את הבוחר שמעדיף להישאר בבית.
הירידה בשיעורי ההצבעה היא תופעה חדשה יחסית שהתחילה בעשור וחצי האחרונים. עד לבחירות 1999 עמד שיעור ההצבעה בישראל על קרוב ל-80%, אולם מהבחירות בשנת 2001 ירד שיעור ההצבעה בצורה דרמטית לכ-62% ומאז התקשה להתאושש, כאשר בבחירות האחרונות הגיע שיעור ההצבעה לכ-67% - שיפור קל אך עדיין רחוק מהנתונים שלפני 15 שנה. מאז בחירות 1996 ועד ל-2015 נקראו אזרחי ישראל שמונה פעמים לקלפיות. ממוצע של בחירות אחת לשנתיים וחצי. הדבר כנראה נתן את אותותיו גם בשיעור ההצבעה ובאיבוד עניין וירידה באמון של אזרחי ישראל בפוליטיקה ובפוליטיקאים.
הירידה בשיעור ההצבעה מאפיינת את מרכז המפה הפוליטית ובעיקר חילונים ממעמד הביניים. לעומתם, המגזרים הקטנים יחסית כגון החרדים והמתנחלים מציגים בעקביות שיעורי הצבעה גבוהים. במודיעין עילית עמד שיעור ההצבעה בבחירות האחרונות על 90%, באלעד ובפדואל 89% ובחברון 88%, ואילו בבאר שבע הלכו להצביע רק 56%, בחיפה 58% ובתל אביב 62%. אין כאן שום טרוניה על המגזר החרדי והמתנחלים. להיפך, הם ממלאים את אחריותם האזרחית. הבעיה היא עם שאר האוכלוסייה. ניתן להניח שכל אחד ישמח להעניק מונולוג ארוך לכל מי שמוכן להקשיב על כמה רע פה, אבל להקדיש עשר דקות הליכה לקלפי ביום הבחירות זה אתגר מורכב.
חשוב להבין, החרמת הבחירות היא עונש שאנחנו נותנים קודם כל לעצמנו ולא לפוליטיקאים. האפאתיות המתבטאת באי הצבעה היא חרב פיפיות שפוגעת בנו כאזרחים. ככל שהמרכז הפוליטי מדיר את עצמו מהקלפי כך מתחזקים יותר השוליים הפוליטיים ונוצר עיוות בייצוגיות של הכנסת כאשר כוחן היחסי של המפלגות הסקטוריאליות גבוה ממשקלן האמיתי באוכלוסייה, מה שמוביל להגברת התסכול והמרמור ולירידה נוספת באחוזי ההצבעה. אנו יוצרים מעגל קסמים שמזין את עצמו ומדרדר את כולנו לתהום פוליטית.
יתרה מזו, האדישות וחוסר האכפתיות מהווים קרקע פוריה לכל תחלואי המשטר. כאשר נבחרי הציבור מבינים כי הציבור איבד עניין בפוליטיקה - הם מרגישים פחות מחויבים לבוחרים, השחיתות גוברת והדמוקרטיה מפסיקה לייצג את אזרחיה. דמוקרטיה לא מתפקדת היא דמוקרטיה שבה נבחרי הציבור מרגישים שהם אינם חייבים לתת דין וחשבון ומתברר שאנו לא רחוקים מהנקודה הזו.
המשחק הדמוקרטי חשוב מכדי שנרשה לעצמנו לשחק איתו בברוגז. אז נכון שהמצב רחוק מלהיות משביע רצון, אבל החיים לימדו אותנו שלא משנה כמה רע עכשיו - תמיד יכול להיות גרוע יותר. אנו, הישראלים, יכולים לקשקש את עצמנו לדעת בשיחות סלון או בפייסבוק על כמה רע לנו פה, אבל אנחנו מקבלים ציון נכשל בכל הקשור לאזרחות בסיסית.
בכדי להפוך את ישראל למקום טוב יותר לנו ולילדינו לא מספיק לשבת במכנסי טרנינג בסלון ולכתוב פוסטים ארסיים. גם אם אתם לא רואים את עצמכם לוקחים חלק בפעילות חברתית או פוליטית - בואו נתחיל בלהקדיש חצי שעה ב-17 במרס בקלפי - החלטה שיכולה להשפיע על האופן שבו יראו החיים שלנו פה בארבע שנים הקרובות. לכו להצביע!
הכותב כיהן בעבר כמנכ"ל עמותת "יש סיכוי" לשינוי שיטת הממשל
גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il
לפנייה לכתב/ת 
