"ההיסטוריה של המחר": להרוג את המוות

יש תמיד משהו בהסתכלות על דברים בצורה גלובלית שמעורר סוג של אופטימיות, יציאה מתוך הצרכים הקטנים, והמציאות היום-יומית, ותחושה - שמשום מה מהלכת קסם על הרבה אנשים - שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר, שלחיים שלנו יש משמעות מעבר לאיך שאנו תופסים אותם.

זו אותה נקודת מבט כוללת שגורמת לנו להיות לרגע גאים בהיותנו הומו-סאפיינסים, ולשים את הבעיות האקוטיות במן פרספקטיבה, אבל לא במובן של "מה שחשוב זה החיים עצמם". זו גם היתה עיקר העוצמה בספר הראשון של יובל נח הררי "קיצור תולדות האנושות", וזה כמובן מקבל יתר תוקף בספרו החדש "ההיסטוריה של המחר".

"ההיסטוריה של המחר", הצורך להביס את הזקנה

 מדובר בתמהיל מעניין שהוא קודם כל ספר היסטוריה פופולרי, חופשי מכבלים מבניים, מעין זרם תודעה סמי-אקדמי, יחד עם ניסיון לומר משהו משמעותי על העתיד. לפי נח הררי האנושות פתרה במידת מה את הבעיות הגדולות שעמדו על סדר יומה, והן רעב, מגפות ומלחמות. נכון, יש עוד רעב, מגפות ומלחמות, אך הן בסדרי גודל אחרים לגמרי ממה שהאנושות הורגלה עליהם, וכמובן שהקביעה הזו מתבססת על מספרים ובעיקר על מדינות מתועשות, אך גם "הרעבים, של היום הם לא "הרעבים של אתמול".

התיאורים והניתוחים ההיסטוריים של הררי הם רכים, אינטיליגנטים, אך לפרקים מייגעים. לעתים ישנה תחושה כי הוא מורה טרחני המדבר אל כיתה של ילדים עם בעיות קשב, שיכול היה לומר את הדברים בצורה מהודקת ומדויקת יותר. הוא אמנם לא מתפזר מבחינה נושאית, אבל כן מסביר לפעמים את המובן מאליו, את הידוע - מה שנותן תחושה של מרתון אין ברירה בערוץ דיסקברי, שכל רגע הוא הולך אחורה, אבל בעצם מצהיר שהוא מתכוון להשתמש בהיסטוריה כדי לנסות לסמן את העתיד. ייתכן שזה המחיר מהיציאה מהאקדמיה אל עולם הרב-מכריות.

על כל פנים, לפי נח הררי הדברים שיעמדו על סדר יומה של האנושות במאה ה-21, וכבר ניתן לראות בכך רמזים מטרימים, הם הצורך של האדם להביס את המוות והזיקנה, באמצעות הגנטיקה, הרפואה והרובוטיקה, ובכך גם לשדרג את האדם מבחינה פיזיולוגית לרמה של אל. העל-אדם, השלב הבא באבולוציה, יהיה יישות מעין ביולוגית ממוחשבת, אי אילו מחשבים עם תודעה שצלחו את מבחן טיורינג. כמו כן, מטרה נוספת תהיה לנסות להשיג את המפתחות לאושר האולטימטיבי.

נח הררי. לעתים מסביר את המובן מאליו(צילום: איליה מלניקוב)

חייבים לומר לזכותו, שהוא לא עומד במאה אחוז מאחורי הכיוונים הללו, כי הוא מסייג את דבריו בצדק בכך שהעתיד הוא אלסטי, והוא משתנה, ונבואות באמת - על פי רוב - ניתנו לטיפשים. אבל הוא משכנע מבחינה לוגית שאלו כיוונים מאוד דומיננטיים, ובעתיד הלא רחוק אנו אולי נסתובב בין אנשים בני 120, 130 ואולי יותר, במצב גופני ונוירולוגי מצוין, ולמוות לא יהיו עוד שלטון. בתי הקברות יהיו מלאים באנשים עניים שלא יכלו להרשות לעצמן להחליף לבלב לא תפקודי או עורקים סתומים בתחליפים ראויים - מן הסתם זו מציאות רפואית שכבר קיימת, רק לא בצורה כה גסה.

מבחינה חברתית, זה אמור לשנות משהו מאוד מהותי באנושות, לא צריך לראות את הסדרה העל-טבעית "תחיית המתים", כדי להבין את פוטנציאל הכאוס במציאות בה המוות לא רלוונטי, אבל לפי נח הררי, וגם לפי ההגיון הבריא, האדם בדרך כלל ימצא פתרונות, הן יוכלו לבוא באיחור, אחרי מציאות הרסנית, אבל הרי את הרעב, המלחמות והמגפות כבר פתרנו.

בכל זאת, הסוגייה אולי היותר "טריקית" היא המרדף אחר האושר; הררי מצייר מציאות בה במקום אי אילו סמים ומנטרות ניו אייג'יות, יהיו מעבדות שיחווטו לנו את האלקטרודות במוח, כך שנחווה מצב תמידי של אושר, מעין שדרוג של הפרוזאקים והאקסטות, מציאות שמזכירה אי אלו דיסטופיות מד"ביות מהמאה ה-20.

אבל האושר הוא עניין סובייקטיבי, מורכב, שקשור במערך ציפיות אינדיבידואלי והקורלציה שלו למציאות עצמה. הוא פונקציה נוירולוגית כמובן, אך גם חברתית, תרבותית וכלכלית. למעשה, הוא לפעמים לא קשור למצב הרגשי של האדם אל מול הישגיו, ולעיתים הוא רק מצב רגשי, הוא אופוריה שבאה אחרי גאיות, כי אחרת היא לא תהיה אופוריה, כפי שאם נחווה אורגזמה במשך שעות רצופות, מהר מאוד זה לא יהיה תענוג בלשון המעטה.

שוב, חייבים לומר לזכותו של הררי שהוא לא קובע נחרצות, הוא רק מציע על סמך המוכר והמדעי. יש דברים אחרים

שיהיו על סדר היום כמו למשל המאבק הגלובלי בטרור, או אפילו הקמה של קולוניה אנושית ראשונה בחלל החיצון, ובכלל ניצול איכותני של משאבי כוכבי הלכת הקרובים, כי הרי לשם מכוון העתיד הרחוק, מתישהו זה יצטרך לקרות. למעשה, כל דיסיפלינה יכולה להעמיד סדר יום משלה, וכמובן תמיד יכולה להגיח מאי שם קטסטרופה פלנטרית או אסון טבע ענקי שישנה את כל הקואורדינטות האינטלקטואליות מהקצה ולקצה. למחר, עדיין, אין היסטוריה ברורה.

בכל מקרה, חשוב לומר, בסופו של דבר, שהספר בהחלט מעורר מחשבה, כזו שלא מנקרת לנו בראש מדי יום כשאנו עסוקים בחיים עצמם ובאיום האיראני. להררי, כאמור, יש את היכולת הזו לעניק לנו לרגע פרספקטיבה אחרת על מקומנו בהיסטוריה ועל היותנו חלק מקולקטיב, מעין צד יותר מעמיק של הביטוי המכובס "גלובליזציה", זה גורם לנו לחוש לרגע גאווה או תחושת משמעות חדשה, אם כי בסופו של דבר, זה לא ממש מנחם אותנו. אנו כנראה לא נהיה כבר כאן כשהתמורות הגדולות יחלו, אם יחלו, אולי ילדינו, ואולי בעצם זה לא כל כך רע שלא נהיה כאן.

"ההיסטוריה של המחר", מאת יובל נח הררי. הוצאת כנרת זמורה ביתן, 480 עמ'.