למצוא את האמת שמאחורי שם העט
הבחירה בשם בדוי והתעלומה העלילתית, מצליחות לסקרן את הקוראים של הרומן "מלך, בלש" - אך מאחורי ההתנשאות היהירה של אי הרצון להיחשף, מסתתרת כתיבה נואשת, רגשית, שמחפשת קורא שיעצים אותה
היצירה המיוחדת ויוצאת הדופן "מלך, בלש", נכתבה על ידי סופר אנונימי שבחר לחתום עליה בשם הבדוי "בן פול" - כשם אחד מגיבורי הספר. זוהי יצירה מורכבת ומאתגרת שנוגעת בסוגיות הקיום האנושי כמו זיקנה, בדידות, הרוע האנושי והשעמום. הדיון בהם עשוי מלאכת מחשבת, אך זוהי רק תשתית מתוחכמת לעיסוק האמיתי של הספר: והוא כינון האני דרך זהויות שונות, או ליתר דיוק כינונו של סופר על ידי קוראיו, שהרי לכל סופר יש שם שנתנו לו קוראיו.
הספר בנוי משלושה חלקים שהקשר ביניהם עקיף - בחלק הראשון, קשיש ערירי בן 94 בשם "מלך", חי בדיור מוגן ברמת גן ומספר את זיכרונותיו ממלחמת האזרחים בספרד, דרך מלחמת העולם השנייה, ועד למלחמות הישראליות.
בחלק השני, מספרת בתה של ידידתו של מלך, את סיפור גסיסתה הסתמי והמקומם של אמה בבית החולים. החלק השלישי, והארוך ביותר, מסופר דרך תודעתו של חוקר משכיל וחריף המנסה להתחקות אחר שורשי הרוע האנושי, באמצעות כתביו של בנימין פאול הנעלם. שלושת חלקי הספר כתובים בגוף ראשון ומשוטטים בתודעת הכותב באופן אסוציאטיבי ופרוע.
.jpg "\"מלך, בלש\", להסתתר מאחורי שם בדוי")
לסופר האלמוני יש, ללא ספק, יכולת כתיבה מרשימה, וניכר שהוא מודע היטב ליכולתיו. הוא משתמש במיומנות שלו לא פעם כדי להעמיד את הקורא במבחן סיבולת לא פשוט. הוא מפליג למחוזות איזוטרים כמו עלילותיהם הנפתלות של הרפתקנים קולוניאליסטים באפריקה, או שיטוט לילי בגני חיות בווינה תוך צפייה בבונים.
הוא עצמו מעיד על כתיבתו, "נשארתי עם פלונטר אין לי מושג איך מספרים סיפור... הכתיבה שלי קופצנית ואולי מוטב לומר רפרפנית אסוציאטיבית". למרות הווידוי הזה, אין ספק שהכותב מיטיב לספר סיפור, אבל הוא בוחר במודע להלך על השוליים ולבחון את מידת יכולתו להחזיק בקורא לפני שזה יאבד לו. הבטחון שלו ניכר גם בדילוגים הנונשלנטים שהוא מבצע בין רפרור לסופרים כמו ו.ג זבאלד ותומאס ברנהרד, לבין וולטר בנימין ופרויד. הוא קורץ לקוראים ומודה ש"זבאלד נועד למשכילים", ובכל זאת הוא ממשיך לדבוק באילנות הגבוהים.
עידן הבכי
העמדה השכלתנית של הספר מעצבת לא רק את אופיו המעט עיוני, אלא גם מתריסה נגד מה שהוא מזהה כתופעה תרבותית שגולשת על גדותיה: בכי וביטויי התרגשות מוגזמים הנגלים תחת כל עץ רענן, "הבכי הוא איקונה חזותית של המושג החשוב ביותר בעידן הנוכחי, ההתרגשות".
לדידו, אסור להאמין לרגשות שמתוארים בספרים, כי סופרים ומשוררים הם שקרנים מועדים: "הרגש היחיד של הכותב הוא ההתמוגגות מהשגיו הספרותיים או זעם ותסכול". במרץ עמוס אינטלקטואליזיה, הוא מנסה לשכנע שאין באמת ממה להתרגש. גילויי האהבה והחמלה שמופיעים בספר בין איש לאישתו או בין בת לאמה, נרמסים על ידי אינסוף פרטים ועובדות, ארועים נשכחים ושברי מחקרים. מעט הרגש והזיכרונות נעטפים בהסברים רציונלים, בפוליטיקה, בתאולוגיה, ובפילוסופיה.
הרגש הוא הרי זמני, בר חלוף, ורק מה שנרשם וקוטלג - יש לו סיכוי להשאיר סימן בנצח. נחילי האדם שנעים על
פני האדמה מיבשת ליבשת, מנסים בדרך להשאיר איזשהו רישום בין אם במחקר אקדמי מלומד, בסטטוס בפייסבוק או ברומן. תנועת המילים היא זו שמשאירה אחריה עקבות תבונה אנושית.
ההסתתרות הגלויה מאחורי שם בדוי: יש בה מידה לא מבוטלת של גאוותנות. הכותב אינו מעוניין בחשיפה הפרסונלית שלו, אך הסוד משמש - מעבר למנוש השיווקי - גם ככלי שמאפשר לו התבוננות מוגנת בבורסת השמות השוקקת. בעבר, השימוש ב"שם עט" שירת מטרות שונות אצל סופרים, אך לרוב הוא נותר כשער כניסה אניגמטי ליצירה.
ב"מלך בלש" התעלומה גולשת אל תוככי הספר עצמו והופכת לנושא מרכזי. השם הבדוי והבדיה הספרותית משתלבים זה בזה, כשאחד מגיבורי הספר הוא בעצמו סופר נשכח בשם בנימין פאול.
ציר עלילתי מרכזי מוקדש להתחקות אחריו עקבותיו שנעלמו. אחת הסיבות לשימוש בפסבדונים הוא, אוליף הרצון לשחרר את היצירה ולתת לה מרחב קיום נטול הקשר פרסונלי, אבל בספר הזה, הפוך על הפוך, יש עיסוק מתמיד בשאלת הפרסונה הכותבת.
הפסיכואנלטיקאי ד. ויניקוט טען שזה דבר נפלא להתחבא - אבל זה נורא כשלא מוצאים אותך. נראה שהמניפולציה סביב חידת הזהויות הנמתחת לאורך הספר ללא פתרון, מנסה בכל כוחה לשמר את החידה, שמא יתברר לסופר שנשכח במחבאו.
מכאן שהעיסוק בסוגית הזהות היא בעצם לבו של הספר. דרך משחקי חיקוי של סגנונות כתיבה משוכללים כמו הכתיבה המעגלית המהפנטת של זבאלד או זרם התודעה של פרוסט, מנסה הסופר לברר את מהותן הנזילה והגבולית של זהויות.
ההיעדרות המכוונת של זהות הסופר מעצימה, למעשה, את הצורך באותה תווית היכר המאגדת תחתיה פונקציות אנושיות
רבות. תאוריות רבות גורסות כי לטקסט אכן יכולים להיות חיים משלו והוא בהחלט יכול להתקיים ללא בעליו, אבל הסופר עצמו, למרות המהלך המבריק, לא באמת יכול להתנתק ולנטוש את יצירתו.
השאיפה להיעלם ולהיבלע בתוך הטקסט מסגירה את העובדה כי גם ללא שם אמיתי, גם אם הוא רק איש הבבואה חסר הבשר, האני הכותב, אותה פרסונה ספרותית של המחבר, תובעת את מקומה בדרכים אחרות: "כל אחד שואף להכרה. שהכל יכירוך. לא אותך גופך, את הזהות המגולמת בשם, שיוודע תמיד עד סוף הדורות כישות אחת, מובחנת, חד פעמית ונצחית פרויד, נפוליאון, שייקספיר, מארקס". כך גם ההתפתלות הספיראלית סביב הקריאה בכתביו הנעלמים של אותו בנימין פול, חושפת את העובדה כי רק על ידי קריאה בטקסטים שלו, יש סיכוי "שיקום לו ערך בגוגל".
אך מאחורי היהירות שמגולמת בשימוש בשם הבדוי ובאינטלקטואליות המופגנת, מסתתרת בסופו של דבר שאיפה נואשת להיקרא, לכונן את הקיום היצירתי הגאה והפגיע. כמו רגעי עלילה בסיפור: הקשיש הערירי בבית האבות שטובע בתוך ים הניירות שאגר, או החולה בבית החולים הנשמטת מעיני הרופאים והאחיות, גם הסופר המתוחכם והמבריק, נתון בלית ברירה לחסדיהם השרירותיים של קוראיו.
"מלך, בלש" מאת בן פול, הוצאת "ידיעות ספרים". 332 עמ'.
