הפרי האסור: פרק מ"חצר עצי התפוח"

איבון קרמייקל עבדה קשה על מנת להגשים את שאיפותיה: קריירה כמדענית ידועה בתחום הגנטיקה, בית יפה ומערכת יחסים טובה עם בעלה ושני ילדיה הבוגרים.

יום אחד היא פוגשת בגבר זר בבנייני הפרלמנט, ומבלי שתכננה זאת מתפתחת ביניהם פרשיית אהבים סוערת המעמידה בסכנה את כל הישגיה. איבון מאמינה שתוכל להפריד בין מערכת היחסים הזאת לשאר חייה, אבל היא מאבדת שליטה על מה שקורה אחר כך. כל תוכניותיה הזהירות הופכות את עורן והיא נקלעת למערכת סבוכה ומפותלת של רמאויות, ובסופו של דבר למעשה אלימות משנה חיים.

"חצר עצי התפוח", האהבה מעמידה הכל בסכנה

• צרויה שלו, אשכול נבו ויובל נוח-הררי: עכשיו באתר "עברית"
• רוצים לקרוא ספרים באתר "עברית"? הורידו את האפליקציה לאייפון ולאייפד , או לאנדרואיד
• לקריאת הפרק בגרסא הדיגיטלית היכנסו לכאן!
  

פרק ראשון

אבל נתחיל בהתחלה - למען האמת, היו שתי התחלות. אחת ראשיתה באותו יום קר בחודש מרס בקפלת סנט מרי אַנדֵרקרוֹפְט בארמון וסטמינסטר, מתחת לקדושים טובעים וקדושים נצלים וקדושים בכל מצבי העינויים הקיימים. זה החל באותו לילה, כשקמתי ממיטתי בשעה ארבע. אני לא באמת סובלת מנדודי שינה. אף פעם לא התהפכתי חסרת מנוחה לילה אחר לילה או הייתי שבועות שלמים במחנק דיכאוני של תשישות, אפורת פנים ומודאגת. מדי פעם אני מוצאת את עצמי ערה לפתע, ללא כל סיבה - וכך קרה באותו לילה.

עיני נפקחו פתאום, מוחי התעורר למצב של מודעות בבת אחת. אלוהים, חשבתי, זה באמת קרה... שִחזרתי בראשי את כל מה שקרה, ועם כל שחזור זה נראה לי יותר ויותר מגוחך. התהפכתי בכבדות מתחת לפוך, עצמתי את עיני ופקחתי אותן מיד, בידיעה שלא אצליח לחזור לישון לפחות בשעה הקרובה. מודעות עצמית: אחד הבונוסים העיקריים של גיל העמידה. זה פרס הניחומים שלנו.

אין שום צלילות או תובנה בשעה כזאת. יש רק מחשבות מעגליות אינסופיות, כל אחת מהן מבולבלת ומסוחררת מקודמתה. אז קמתי.

בעלי היה שקוע בשינה עמוקה, נשימתו חורקנית, קשה. "גברים יכולים להיכנס למצב הכרה של צמח ולהתמיד בו לאורך הלילה," אמרה לי פעם סוזנה. "זה מצב רפואי ידוע."

אז קמתי והשתחלתי החוצה מהמיטה. קור החדר צרב את עורי, והורדתי את חלוק הצמר העבה שלי מהוו שעל הדלת. זכרתי שנעלי הבית שלי בחדר האמבטיה, וסגרתי מאחורי את הדלת בעדינות, כי לא רציתי להעיר את בעלי, הגבר שאני אוהבת.

אולי אין שום צלילות או תובנה בשעה כזאת, אבל מחשב יש. שלי נמצא בעליית הגג, חדר עם תקרות משופעות בקצהו האחד ודלתות זכוכית שנפתחות אל מרפסת קישוט זעירה בקצהו האחר, שצופה אל הגינה. לבעלי יש חדר עבודה משלו. אנחנו מהזוגות האלה. בחדר העבודה שלי תלוי על הקיר פוסטר של הסליל הכפול, ויש גם שטיח מרוקאי וקערת חמר למהדקי נייר שהבן שלנו כייר בשבילי כשהיה בן שש.

בפינה יש ערימה של גיליונות כתב העת "סאיינס", גבוהה כמו השולחן שלי. אני שמה אותה בפינה כדי שלא תקרוס. בחדר העבודה של בעלי יש מכתבה עם משטח זכוכית ומדפים מובנים בקיר ותצלום בודד, בשחור לבן, של קרון חשמלית בסן פרנסיסקו של 1936, ממוסגר בעץ בוּק ותלוי על הקיר מאחורי המחשב שלו.

לעבודה שלו אין שום קשר לקרונות חשמלית - הוא מומחה לאנומליות גנטיות בעכברים - אבל הוא לא יתלה תמונה של עכבר על הקיר שלו כפי שלא יניח בובת פרווה על הכורסה שלו. המחשב שלו הוא מלבן נקי, חסר כבלים. העטים והניירות שלו מאופסנים בשידת מגירות קטנה מתחת למכתבה. הספרים המקצועיים שלו מאורגנים בסדר אלפביתי.

יש משהו מעורר שביעות רצון בהדלקת מחשב באמצע הלילה; ההמהום השקט, האור הכחול שזורח בחשיכה, הפעולה והאווירה הרוויות בתחושה שאחרים לא עושים כך כעת וגם אני לא אמורה לעשות את זה עכשיו. אחרי שהדלקתי את המחשב ניגשתי אל רדיאטור השמן שניצב ליד הקיר - בדרך כלל אני היחידה שנמצאת בבית בשעות היום, כך שיש לי רדיאטור משלי כאן למעלה. הזזתי את המתג למצב "נמוך" והרדיאטור השמיע נקישות ובעבועים כשהשמן בתוכו החל להתחמם. חזרתי לשולחן הכתיבה שלי והתיישבתי על כיסא העור השחור ופתחתי מסמך חדש.

השעה שלוש בלילה ובעלי ישן למטה ואני יושבת בעליית הגג וכותבת מכתב לך - גבר שפגשתי רק פעם אחת וכמעט בטוח שלא אפגוש שוב. נראה לי מוזר קצת לכתוב מכתב שלעולם לא ייקרא, אבל האדם היחיד שאי-פעם אוכל לדבר איתו עליך הוא אתה.

X מוצא חן בעיני שזה בעצם היפוך גנטי - כרומוזום X, כפי שאתה ודאי יודע, מגדיר את הנקבה. Y הוא זה שיגרום לך צמיחת שיער מוגברת סביב האוזניים ככל שתזדקן, ובגללו אולי יש לך נטייה לעיוורון של הצבעים אדום-ירוק, כמו להרבה גברים אחרים. גם בזה יש משהו מענג, בהתחשב במקום שהיינו בו היום. הלילה, ממש עכשיו, אני מוקפת סינרגיה. והכול מוצא חן בעיני.

זה תחום העיסוק שלי, ריצוף חלבונים, וזה הרגל שקשה לשבור. הוא מתפשט אל כל שאר החיים שלך - מדע קרוב מאוד לדת מהבחינה הזאת. כשהתחלתי לעבוד על הפוסט-דוקטורט שלי ראיתי כרומוזומים בכל מקום - בטיפות הגשם הזולגות על החלון, נסחפים צמדים-צמדים בשובלי האדים המתפוגגים מאחורי מטוסים.

ל-X יש כל כך הרבה שימושים, X יקירי - מסרטי XXX ועד הנשיקה התמימה ביותר, סימן שילד מצייר ברכבת התחתית כרטיס ברכה. כשהבן שלי היה בן שש בערך, הוא כתב לי כרטיסי ברכה מכוסים כולם בהמוני X, שהלכו וקטנו ככל שהגיע אל קצה הכרטיס. הוא היה מצופף ודוחס עוד ועוד מהם, כדי להראות לי שלעולם לא יוכלו להיות בכרטיס די איקסים לייצג את כל האיקסים בעולם.

אתה לא יודע איך קוראים לי, ואני לא מתכוונת להגיד לך, אבל שמי מתחיל ב-Y - וזו עוד סיבה שמוצא חן בעיני לכנות אותך X. משום מה אין לי ספק שאתאכזב לגלות איך קוראים לך. אולי גרהם? קווין? ג'ים? עדיף X. ככה אנחנו יכולים לעשות כל דבר.

הייתי חייבת לעשות הפסקה פה. חשבתי ששמעתי משהו מלמטה. בעלי מתעורר לעתים תכופות באמצע הלילה כדי ללכת לשירותים - איזה גבר בשנות החמישים לחייו לא עושה זאת? אבל לא הייתי צריכה להדאיג את עצמי. לו היה מתעורר ומבחין בהיעדרי, לא היה מפתיע אותו לגלות שאני פה למעלה, מול המחשב. אף פעם לא ישנתי טוב בלילות. ככה הצלחתי להגיע להישגים כאלה. כמה מהמאמרים הטובים ביותר שלי נכתבו בשלוש לפנות בוקר.

הוא איש חביב, בעלי, גדול, מקריח. הבן והבת שלנו הם בשנות העשרים המאוחרות לחייהם. בתנו גרה בלידס וגם היא מדענית, אם כי לא בתחום שלי, היא מומחית להֶמַטולוגיה. בני גר במנצ'סטר כרגע, בגלל סצנת המוזיקה, הוא אומר. הוא כותב לבד את השירים שלו. אני חושבת שהוא די מוכשר - כמובן, אני אמא שלו - אבל אולי עדיין לא מצא את ייעודו. יכול להיות שקצת מקשה עליו שיש לו אחות מאוד אקדמאית — היא צעירה ממנו, אם כי לא בהרבה. הצלחתי להרות אותה כשהוא היה רק בן שישה חודשים.

אבל אני חושדת שאתה לא ממש מתעניין בחיי המשפחה שלי, לא יותר מכפי שאני מתעניינת בשלך. הבחנתי בטבעת הזהב העבה על אצבעך, כמובן, ואתה הבחנת שהבחנתי בה, ובאותו רגע החלפנו מבט חטוף שבו הושגה הבנה לגבי מה שעמדנו לעשות. אני מדמיינת אותך בבית פרברים נוח, כמו שלי. אשתך היא אחת הנשים הדקיקות, המושכות האלה שנראות צעירות מכפי גילן, מסודרת ויעילה, קרוב לוודאי בלונדינית. שלושה ילדים, הייתי מנחשת, שני בנים ובת אחת, משוש לבך? אלה רק השערות, אבל אני מדענית, כפי שהסברתי. התפקיד שלי הוא לשער. אם להסתמך על ידע מעשי שיש לי לגביך עד כה, אני יודעת עליך בוודאות רק דבר אחד: סקס איתך זה כמו להיאכל על ידי זאב.

החימום היה מכוון על נמוך ובכל זאת החדר התחמם מהר והתחלתי להרגיש מנומנמת בכיסא העור המרופד שלי. כבר הקלדתי יותר משעה וערכתי תוך כדי כתיבה, וראשי היה כבד, התעייפתי מהישיבה הזקופה וגם מהטון הציני שנקטתי. רפרפתי על המכתב ושיפרתי כמה ניסוחים פה ושם, ושמתי לב לשני מקומות שהייתי בהם קצת פחות כנה.

הראשון היה אי-אמת קטנה, אחד המקרים האלה של האדרה עצמית, כשאת מפחיתה או מעצימה את חשיבותו של פרט זה או אחר כבדרך אגב, כדי להסביר את עצמך למישהו כפי שהיית רוצה שיבין אותך - לא כל כך במטרה לרמות כמו מרצון לקצר תהליכים. זה היה בחלק שבו הצהרתי שאני כותבת את המאמרים הכי טובים שלי בשלוש בלילה אני לא.

נכון שלפעמים אני מתעוררת ועובדת באמצע הלילה, אבל את העבודה הכי טובה שלי אף פעם לא עשיתי בשעות האלה. העבודה הטובה ביותר שלי נעשית סביב עשר בבוקר, ממש אחרי שאכלתי את ארוחת הבוקר שלי, טוסט עם ריבה מרירה וספל גדול מאוד של קפה שחור. הקטע השני שהייתי בו לא ממש כנה היה רציני יותר, כמובן. כשכתבתי על הבן שלי.

סגרתי את המכתב וקראתי לקובץ VATquery3. אחר כך החבאתי אותו בתוך תיקייה בשם LettAcc. הקדשתי רגע

לבחינה עצמית של מעשה ההסוואה הזה - כפי שעשיתי כשתיקנתי את השפתון שלי בקפלה. צנחתי לתוך הכיסא ועצמתי את עיני. עדיין היה חשוך בחוץ, אבל יכולתי לשמוע ציוצים ושרקוקים קלים - הפתיחה לסימפוניה האופטימית של הציפורים, שמתמתחות ומקפצות על העצים עם בוא השחר. זאת היתה אחת הסיבות למעבר שלנו אל הפרברים, המקהלה המצפצפת הקטנה הזאת, אם כי כעבור שבועות ספורים התעצבנתי עליה כמעט כמו שהתענגתי עליה בתחילה.

סטוץ חד-פעמי, זה הכול. אין בזה שום נזק. אפיזודה חולפת. במדע אנחנו מוכנים לקבל חריגות. רק כאשר החריגות ממשיכות להתרחש אנחנו עוצרים ומנסים לראות אם יש כאן דפוס. אבל המדע עוסק באי-ודאות, בקבלה של אנומליוֹת. אנומליות הן מה שיוצר אותנו, ומכאן הביטוי "היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל". אם לא היו כללים, לא יכלו להיות יוצאים מן הכלל. זה מה שניסיתי להסביר לוועדה של בית הנבחרים שהופעתי בפניה באותו בוקר. רוצים לקרוא את ההמשך? הקליקו פנימה!