ק-ר-ב M-V-P: ההצגה הטובה ביותר בליגה

העונה הסדירה ב-NBA נחשבת למשחק המקדים הארוך בהיסטוריה. יותר מדי פלירטוטים ומזמוזים שמבטלים את בלוטות החשק. אבל העונה משהו גורם לה להישאר סקסית - המרוץ לתואר ה-MVP. אותן שלוש אותיות קדושות בשפה האמריקאית.

• חגיגות היובל של אטלנטה וגולדן סטייט
  

במשך שנים התואר הזה חולק למעשה כבר באמצע העונה (תודה לך, מר לברון ג'יימס) בלי יותר מדי תחרות. אבל השנה, כשאנחנו עמוק בשליש האחרון, משהו מדהים קורה - 5 שחקנים הופכים את המרוץ הזה לאחד המסקרנים בהיסטוריה. כולם מתמודדים בצורה כמעט שווה על תואר השחקן האינדיבידואלי הטוב בעולם, בליגה האינדיבידואלית הטובה בעולם.

מצטערים, בינתיים אי אפשר לעצור אותו. ווסטברוק(צילום: רויטרס)

שמות כמו כריס פול, פאו גאסול או כל אחד משחקני החמישייה של אטלנטה ראויים להיכלל כאן, אבל עם עונה מטורפת של כל החמישה האלה - אין להם סיכוי.

מקום 5 - אנתוני דייויס, ניו אורלינס - M-V-P ג-ב-ה

המספרים: 24.3 נק', 10.4 ריב', 2.8 חס' (ראשון בליגה) ו-54.4% מהשדה.

הסיפורים: כבר מהיום בו נבחר ראשון בדראפט 2011, כולם ידעו שהוא יגיע לכאן. רק איש לא ידע שזה יהיה כל כך מהר וכל כך מרשים. ובעיקר - כל כך מפחיד. לחשוב שהמפלצת של נו אורלינס רק בן 21.

מספרים בלתי נתפסים, ובגיל 21. דייויס(צילום: רויטרס)

טיעונים נגד: כי זה פשוט לא נשמע הגיוני לתת את התואר "השחקן המשמעותי ביותר" למי שלא הוביל את הקבוצה שלו לפלייאוף (בהנחה שכך יהיה). זה אמנם קרה בעבר (קארים עבדול ג'באר ב-1976 עם הלייקרס), אבל לא בטוח שזה הדבר הנכון.

ומה יהיה משותף לו ולדייויס? עבדול ג'אבר(צילום: GettyImages)

טיעונים בעד: כי MVP הוא תואר יחידני שבא להראות את השחקן עם הנתונים, המספרים והיכולות הכי גבוהות. כי הוא מצליח, כמעט בעצמו, להשאיר את ניו אורלינס בתמונת העלייה לפלייאוף במערב הקשוח, עם סגל צעיר, פצוע ומוגבל בכישרון. כי יש לו את הגבה הארוכה בעולם.

מקום 4 - לברון ג'יימס, קליבלנד - בעזרת הדייויד

המספרים: 26 נק', 5.7 ריב', 7.3 אס', 1.6 חטיפות.

הסיפורים: המלך חזר הביתה, למקום בו זכה בשני ה-MVP הראשונים שלו מתוך 4, כדי להביא אליפות, לא תארים אישיים. עם סגל צעיר ומאמן חדש, דברים לא ממש התחברו בהתחלה, אבל בחודש האחרון לברון ג'יימס חזר להיות...לברון ג'יימס. אמנם ישנם משחקים עם 9 איבודים או החטאות עונשין קריטיות בסיום, אבל הוא עדיין השחקן עם הכישרון נטו הגדול בעולם.

השחקן עם הכישרון נטו הגדול בעולם. לברון(צילום: AP)

טיעונים נגד: כי תאמינו או לא, זו עונה "טובה" במונחי לברון ג'יימס, ולא יותר מזה. כמות ההיעדרויות הגבוהה בקריירה, אחוז העונשין הנמוך מאז הגיע לליגה, כמות הנקודות הכי נמוכה מאז עונת הרוקי, אחוזי שדה נמוכים ב-8% מהשנתיים האחרונות ושיא של 4.3 איבודים. הורגלנו לטוב מזה.

טיעונים בעד: כי עם כל הכבוד לבלאט, קיירי ארווינג ותפילות הטוקבקיסטים הישראלים מדי בוקר, הסיבה העיקרית ליציאה מהמשבר, החזרה לצמרת המזרח, דיבורים על אליפות והפיכת קליבלנד לקבוצה הטובה ביותר בפברואר - זה קודם כל לברון. כי הקבוצה בלעדיו עומדת על מאזן של 9-2 ואילו איתו היא עם 16-38. בלעדיו היא סתם עוד קבוצה, איתו היא מועמדת לאליפות. פשוט.

מקום 3 - ראסל ווסטברוק, אוקלהומה סיטי - אוסקר רוברטסון 2?

המספרים: 27.4 נק' (ראשון בליגה), 9.8 אס', 2.1 חטיפות, 7.1 ריב'.

לא אהוב, זורק הרבה, אבל הלסת נשמטת מלראות אותו. ווסטברוק(צילום: AP)

הסיפורים: אנשים לא אוהבים את ראסל ווסטברוק. זו עובדה. אולי כי הוא לא ממש עונה להם על דמות הרכז הקלאסי, אולי כי הוא זורק הרבה ואולי כי הוא מכאיב להם בלסת. בכל זאת, כמות הפעמים שהיא נשמטת להם בגללו, לא הגיונית.

טיעונים נגד: המאזן של הת'אנדר כשווסטברוק קולע 35 נק' ומעלה: 6-3. עונה שעברה כשהוא החמיץ חצי עונה בגלל פציעות, דוראנט משך את הקבוצה לבדו עד למקום השני בליגה וזכה בתואר האישי. העונה אוקלהומה סיטי רק מקום 8 במערב - אז, אולי המספרים לא מספרים את כל הסיפור?

ומה היה קורה אם שניהם היו משחקים יחד?(צילום: AFP)

טיעונים בעד: כי הוא מקום ראשון בליגה בנק', מקום 4 באס', מקום 2 בחטיפות. כי הוא עם 5 טריפל דאבלים ב-6 המשחקים האחרונים, מה שלא נעשה מאז מייקל ג'ורדן ב-1989. כי הוא הפך לשני בהיסטוריה שרושם חודש שלם עם ממוצעים של טריפל דאבל אחרי אוסקר רוברטסון. כי הוא השחקן הכי מלהיב שיש לראות כעת בליגה.

מקום 2 - ג'יימס הארדן, יוסטון - זה רק אני והזקן שלי

המספרים: 27.1 נק', 7.1 אס', 1.9 חטיפות, 5.8 ריב'.

הסיפורים: זו שנת התוכחה של האיש והזקן. כולם ידעו שהוא קלע נהדר, אבל תמיד היו בטוחים שהוא יותר בכיוון של כרמלו אנתוני הבא – קליעה, קליעה וקליעה. וזהו. ללא הכוכב השני של יוסטון, דווייט הווארד, שנעדר כבר כמעט חצי עונה, הארדן מוביל כמעט לבדו את הרוקטס למקום השלישי במערב המטורף והרביעי בליגה.

סוחב את יוסטון על הגב שלו. הארדן(צילום: AFP)

טיעונים נגד: הגנה. זאת אומרת הוא השתפר, באמת, אבל עדיין – אין הרבה יותר מדי מקרים בהיסטוריה של הליגה ששחקן הגנה בינוני (ומטה?) זוכה בתואר השחקן הטוב ביותר. האחרון שעשה את זה היה סטיב נאש לפני עשור. בעצם, הוא עשה את זה פעמיים, אז אולי....

טיעונים בעד: כי הוא נכנס להגדרה העתיקה של "לסחוב קבוצה על הגב". לא סתם להצטיין ברמה האישית, אלא להביא את החברים שלך הכי גבוה שאפשר. העונה הוא גם מצליח להעלות את הרמה של הסובבים אותו, עם ממוצע האסיסטים הגבוה בקריירה.

מקום 1 - סטפן קרי, גולדן סטייט - הפנים

המספרים: 23.6 נק', 2.1 חטיפות (ראשון בליגה), 7.8 אס', 90% מהעונשין, 48% מהשדה, 42% מהשלוש.

המגה-סטאר החדש של ה-NBA. קרי(צילום: AP)

הסיפורים: ספק אם יש קבוצה שיותר מהנה ומלהיב לראות מאשר גולדן סטייט. ספק אם יש שחקן שיותר כיף לראות מאשר סטפן קרי. הרכז בעל החזות הילדותית משהו, הפך העונה לפנים של

 הליגה. הוא קיבל את מירב הקולות למשחק האולסטאר, קולע באחוזי יעילות שמתקרבים לרמות של לארי בירד ובעיקר – האיש עליו רוצה להישען ה-NBA בתור המגה-סטאר החדש שלה. זה שגם השכנה שלכם מלמעלה תכיר.

טיעונים נגד: יש שיגידו כי ביחס לכל השאר ברשימה, המספרים שלו הכי פחות מרשימים. זה נכון, אבל זה קורה בעיקר כי כשגולדן סטייט מנצחת, המשחק בדרך כלל נגמר ברבע השלישי – ומכאן כמות הדקות הנמוכה ביותר ברשימה עם 33.1.

טיעונים בעד: כי הוא השחקן הטוב ביותר בקבוצה הטובה ביותר בליגה (תסלח לנו אטלנטה. בינתיים). האם זו לא ההגדרה הלשונית של MVP?

דבר הדירוג

אם היו שואלים אותנו, ולא שואלים - היינו נותנים את התואר לראסל ווסטברוק. בעיקר בגלל העדפה אישית נסתרת. בכלל, בתחילת פברואר נדמה היה שהתואר שייך לג'יימס הארדן. אבל נכון לאמצע מרץ, הדירוג למעלה הוא תמונת המצב הראויה ביותר לדעת רבים לנקודת הזמן הזו.