ואז חיפשתי בגוגל את הנער שהרס את חיי

הייתי בן 16, למדתי בי"א, ופחדתי נורא ממה שיעוללו לי היום בכיתה. איך יציקו לי? איך ישפילו אותי? איך ימררו את חיי? האם שוב יגנבו את התיק שלי? האם שוב ימלאו אותו בזבל? האם שוב יזרקו אותו מהקומה השנייה? וזה עוד לפני האיומים, הלעג, הבעיטות והמכות.

הכתבות האחרונות בסדרה:

הורים, בלי מכות: מה זה עושה לילדים שלנו

האנשים הביקורתיים - שהורסים לעצמם את החיים

לפני שנתיים בערך, ביום שישי אחד, חיפשתי בגוגל את השם של הנער שהרס את חיי. הנער השחצן משכונת היוקרה, מגדל הנחשים, עם החיוך המלגלג, שלא הניח לי והפך אותי לשק החבטות הפרטי שלו.

לפתע מצאתי מאמר בעיתון כלכלי שבו הוא מתלונן על משהו, לא זוכר אפילו על מה, ופרצתי בצחוק. חלפו כמה שניות עד שהבנתי שהוא כבר לא מפחיד אותי, שהוא כבר לא יופיע בסיוטי הלילה שלי, שהשארתי אותו, ואת העבר שלי, מאחוריי.

לכל אחד מאיתנו יש טראומות. לכל אחד מאיתנו יש את הפצעים האישיים שלו. לכל אחד מאיתנו יש את האנשים האלה, חברים, מורים, בני משפחה, המפקד בצבא, שפגעו בו, שעלבו בו, שביזו אותו, שריסקו את בטחונו העצמי.

לכל אחד יש גם הסברים, תירוצים והוכחות מדוע הוא תקוע בחייו, מדוע אין לו זוגיות, מדוע הוא מסתפק במועט, מדוע אינו פורץ דרך, מדוע הוא כל כך עצוב ומיואש. מדוע אין לו סיכוי לצמוח, להתפתח, לעשות כסף, לזכות באהבה, להיות מאושר וחופשי. זה בגללם. הם האשמים. הם אלה שמונעים ממנו לחיות חיים מלאים, שלווים ומלאי שמחה.

אז לא, הם לא. זה רק אנחנו. כי אנחנו אלה שאחראים לחיינו, ובוחרים איך לחיות אותם. הם מזמן לא חלק מחיינו. עברו דירה, או עזבו את הארץ, או נשארו באותו מקום. זה לא משנה, העיקר שאנחנו כבר לא שם.

גדלנו, התבגרנו, השתנינו, למדנו, צברנו ניסיון, אנחנו אנשים אחרים, יש לנו הרבה יותר תובנות וגם הרבה יותר כוח. אז למה אנחנו מאפשרים להם להמשיך ולנהל את חיינו? למה אנחנו ממשיכים להיעלב? להיפגע? לחזור ולדוש במה שהיה? למה אנחנו אלה שמחלישים את עצמנו במקום לחזק?

העולם מתקדם בכל רגע ורגע. כדור הארץ סב על צירו. העבר כבר עבר, והוא אינו קיים באמת. אז מדוע להמשיך ולהיאחז בו? למה להתעקש ולבזבז עליו זמן יקר? מה זה לעזאזל ייתן לנו? עוד מפח נפש? עוד ים של דמעות?

אנשים מאושרים הם אנשים שחיים את ההווה. אנשים שמודים בכל יום ויום על מה שיש להם עכשיו, ולא מתלוננים על מה שלא היה להם פעם. כל דקה שאנחנו עוסקים במה שהיה פעם, היא דקה יקרה שהלכה לאיבוד עכשיו. האם לא הספיקו לנו אותן שנים שבוזבזו על פחד ואימה, הסתגרות וקפיאה במקום? תגידו לי אתם.

כשאנחנו מגדילים את עצמנו בהווה, מקומו של העבר בחיינו הולך ומצטמצם. הזיכרון מיטשטש לאיטו. והדמויות לא מאיימות יתר. ואנחנו יודעים היטב מי אנחנו: לא ילדים מבוהלים אלא מבוגרים בטוחים בעצמם, שיודעים לנהל את חייהם ואינם חוששים מאתגרים.

החיים הם גן משחקים. יש בהם שלל מתקנים ואפשרויות רבות להנות. כשעינינו נעצמות, אנחנו נזכרים במה שהיה, חווים מחדש את הכאב, נותנים לו לשוב ולהשפיע עלינו.

כשעינינו נפקחות, אנחנו רואים את המציאות כפי שהיא כעת: מיטיבה, משמחת, יציבה, מבטיחה. הבחירה שלנו בעבר לא תייצר לנו דבר. הבחירה שלנו בהווה תייצר לנו עתיד. אם נבחר נכון, נוכל לקדם את עצמנו למקום טוב יותר. נוכל להתפתח. נוכל להיות מאושרים וחופשיים באמת.

 
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת