אוטוטו בחירות ואשתי מאיימת להצביע נגדי
אני לא יודע אם בוז'י מסוגל לטפל בחמאס או לא, אבל אני יודע שאני בהחלט מסוגל לטפל בפוץ אחד מהקומה למעלה. הזדחלתי אחריה למיטה ואמרתי: "מאמי, לא בא לי לריב אבל תדעי, זה או אנחנו או הוא" / טור אישי
עכשיו בערוץ יחסים:
אני, היא ותהום של מריבות שורצות תנינים
אשתי באמת משתדלת, אבל היא לא אמא שלה
ברמה האנתרופולוגית זה מרתק אותי כי הרי ברור שהאינטגרציה השברירית הזו לא תשרוד לנצח, וכשהילדים שלי, שנולדו (מה לעשות) לקאסטה הפחות סבבה יגדלו, הם יוכלו רק לדמיין איך נראים החיים של בן השכנים מלמעלה, מעבר לחומות השכונה המאובטחת שהוא בטח יגור בה. יוהנסבורג- היר ווי קאם. אז לימדתי את הג'ינג'ית להחנות בבניין כך שגם כשדלת היונדאי מודל 2007 שלנו פתוחה עד הסוף, אין לה סיכוי תיאורטי לשרוט את המזאראטי בחניה ליד, ולמדתי בעצמי אפילו לחבב מעט את הפוץ המתנשא הזה מלמעלה שמקבל שכירות מארבעה שכנים בבניין שגרים בדירות שהוא קיבל בירושה.
הוא מבוגר ממני רק בשנה, והוא עורך דין במשרד של אבא שלו. אנחנו נפגשים במעלית לפעמים ואני ממהר לעטות על עצמי לוק שמשדר הכל חוץ ממישהו שחזר כרגע מביטוח לאומי כי החסירו לו 700 שקל מדמי האבטלה של ינואר. הפוץ מלמעלה תמיד יסתובב בטייץ שחור של מי שיוצא לרוץ ובנעלי התעמלות זרחניות בצורה מוגזמת של איזה מותג יוקרתי. הוא תמיד מחייך אליי בנחמדות, ואני תמיד מכניס את הבטן ומקווה שאצליח להחזיק ככה עד שנרד בקומת הכניסה. אני רק חושש לא להתקרב אליו יותר מידי, שלא אפול בטעות אל התהום הכלכלית שמפרידה בינינו. בכך, חשבתי, יסתכמו היחסים שלנו. הג'ינג'ית חשבה אחרת.
פער המעמדות אצלי במטבח
חזרתי השבוע הביתה בשעת ערב, רק כדי לגלות את פער המעמדות אצלי במטבח במלוא טייציותו. היא הזמינה אותו לקפה בזמן שהילדים משחקים בחדר ביחד. התחלתי לחשב כמה יעלה לי הביקור הזה. הרי ברור שמשחק הגומלין יתקיים במגרש שלהם תוך יום יומיים, וכשהג'ינג'ית תראה את הנאטוצי אצלם בסלון , יחל תהליך מואץ שבסופו אפרד מ-4000 שקל ומאד עיקרון חולף, אצל זייפן ספות חאפר ברחוב הרצל.
ואז זה היכה בי. הא! הם מדברים פוליטיקה. או אם לדייק, השכן שוטף לג'ינג'ית את המוח למה חייבים להצביע ביבי, והקול הצף הכתום שהוא אשתי, בוהה בו במבט מזוגג. אם נשאר לי איזשהו קו אדום אז הוא עובר בדיוק פה. אף אחד לא יכנס אליי הביתה ויזהם את החלל שאני מתכנן לאכול בו בעמידה חבילת פסטרמה מתישהו בקרוב, עם דיבורים בשבחו של ביבי. התחלתי לבעור ממש. אז נתתי לג'ינג'ית מבט כזה עם הגבות שתבין, ועפתי לסלון לראות פרק של בית הקלפים.
בהמשך הם הלכו והילדים נרדמו, אבל הנזק כבר נעשה. אם חשבתי שהנאטוצי יהיה הבעיה שלי, טעיתי לגמרי. זרע הפורענות רק נטמן, ומיד נשא פרי: ״אני חושבת שבאמת אצביע לביבי הפעם, הוא היחיד שידע לטפל באיראן ובחמאס״, היא אמרה לפתע. כיביתי את הטלוויזיה באמצע הפרק. זה אקט ששמור אצלי רק להודעות על פטירה של קרובים, לא עלינו. אל תבינו לא נכון, אני בעד דמוקרטיה, חופש ביטוי ופלורליזם, פשוט לא אצלי בבית, ובטח לא כשמדובר בלהצביע ליכוד, ישמור השם.
אני מחבב את יש עתיד והג'ינג'ית שלי תצביע ליאיר, או מקסימום לבוז'י וציפי. ״אם הוא יודע לטפל טוב כל כך בחמאס ובאיראן, והיה 9 שנים ראש ממשלה, למה בעצם הוא לא עשה את זה עד היום? הוא החליט להתחיל בדיוק אחרי הבחירות?", שאלתי. ״זה שהוא בינתיים לא הצליח לא אומר שהוא לא היחיד שמסוגל", היא התחכמה.
הבנתי שהמצב קשה יותר ממה שנדמה היה לי. ״נשמה שלי״, התחלתי, ״למה את מוכנה בכלל להאזין למי שחי קומה וארבעה עשירונים מעלינו? את לא מבינה שביבי מייצג בדיוק אותו, אבל לגמרי לא מייצג אותך? חוץ מזה, הרי אנחנו מצביעים ליאיר, וכבר דיברנו על זה, אז אל תתחילי".
היא שתקה שניה והפציצה "אתה תצביע מה שאתה רוצה ואני אצביע מה שאני רוצה, סבבה?". נשארתי בסלון מתלבט. שווה לריב איתה עכשיו על מה נכון להצביע? זה יעכיר את האווירה פה לפחות ליומיים, וכך הרי ביבי והנציג שלו בטייץ ישיגו בדיוק את מבוקשם - ריסוק מבפנים של מעמד הביניים. ויתרתי. לא אתן לדו קיום שנכפה עלינו להפריד בינינו. אני לא יודע אם בוז'י מסוגל לטפל בחמאס או לא, אבל אני יודע שאני בהחלט מסוגל לטפל בפוץ אחד מהקומה למעלה. הזדחלתי אחריה למיטה "מאמי, לא בא לי לריב אבל תדעי, זה או אנחנו או הוא".
לפנייה לכתב/ת 
