האתגר הביטחוני האמיתי לראש הממשלה הבא
איראן, דאעש, חמאס, אבו מאזן. יהיה מי שיהיה, המנצח בבחירות 2015 חייב להבין שהפתרון נעוץ בתמיכה הבינלאומית
האיום הצבאי החמור ביותר נשקף לנו מהציר הרדיקלי השיעי בהנהגת איראן. זה כולל את תוכנית הגרעין הצבאית שלה, לצד האיום - שהוא כעת המיידי והממשי יותר – של הנשק תלול המסלול, הרקטות והטילים, שבידי חיזבאללה וסוריה. לאיראן אין עדיין נשק גרעיני וכנראה לא יהיה לה בשנתיים הקרובות אפילו אם אובמה יחתום על "הסכם רע". אולי גם בעתיד הלא רחוק ישתנה המשטר באיראן, אבל אנחנו צריכים לפעול על פי ההנחה שבסופו של דבר יהיה לאייתולות נשק גרעיני ולפיכך להיערך להרתעת האיום.
אשר לעימות שייתכן שמחכה מעבר לפינה עם חיזבאללה ואולי גם סוריה – צריך לדעת שזו תהיה כנראה המלחמה הקשה ביותר שצה"ל והעורף הישראלי ייאלצו להתנסות בה. צריך גם להניח כמעט בוודאות שאם איראן תחליט לפרוץ לעבר הגרעין וישראל תתקוף כדי למנוע זאת, טהרן תפעיל את הקליינטים שלה במלוא העוצמה. במקרה כזה יתלכדו זירת הגרעין והזירה הצפונית למלחמה אחת שתכלול גם שיגור טילים בליסטיים וטילי שיוט מאיראן לעברנו, גם תקיפות יישובים בגבול לבנון ורמת הגולן וגם הפתעות לא סימפטיות נוספות.
1. תקיפה מקדימה. יכולת של צה"ל להנחית מכה ראשונה שתסכל כל ניסיון איראני לפרוץ לעבר נשק גרעיני ובמקביל לפעול ביעילות לשיתוק איום הרקטות והטילים מלבנון ומסוריה. בנוגע לאיראן, מדובר למעשה בסדרה של תקיפות שלא רק ישבשו את פרויקט הגרעין הצבאי, אלא גם ימנעו את שיקומו למשך שנים. זה אפשרי. תקיפות המכה הראשונה צריכות להתבצע באמצעים צבאיים קונבנציונליים ובאמצעות לוחמת סייבר כדי שישראל לא תואשם ביזום מלחמה גרעינית ותשמר בידיה את הלגיטימציה הבינלאומית לפעול מתוך הגנה עצמית.
2. הרתעה אסטרטגית. אם יוכח שאיראן הצליחה לייצר בחשאי נשק גרעיני, צריכה להיות לישראל יכולת מוכחת ואמינה למכה שנייה. כלומר יכולת לגבות מחיר חסר תקדים מאיראן ומהקליינטים שלה אם תתקוף את ישראל או שההכנות לתקיפה כזו יהיו על סף מימוש. בהקשר זה צריך לציין שלפי פרסומים בתקשורת העולמית יש לישראל כבר היום יכולות וראשי קרב לא קונבנציונליים שביכולתם להפוך את עריה ומתקני התשתית המרכזיים של איראן לתילי חורבות. אבל זה לא מספיק. כדי לייצר הרתעה אמינה, קונבנציונלית או לא קונבנציונלית, צריכה להיות בירושלים הנהגה פוליטית אמינה שהאיראנים והעולם יאמינו שלא תהסס לעשות שימוש בכל היכולות העומדות לרשותה אם יגיעו מים עד נפש.
4. רב-שכבתי. כהשלמה לשתי האופציות ההתקפיות צריכה ישראל להשלים את הקמת מערך ההגנה הרב-שכבתי: מערך של טילי-יירוט ותותחי לייזר שיהיה מסוגל להתמודד עם כל סוגי התלול-מסלול מכל הכיוונים, מפצמ"רים מעזה ועד טילי שיהאב 3 שישוגרו מאיראן. עיקר המערך הזה, שיהיו בו שש שכבות, אמור להיות מבצעי לקראת סוף 2016. הוא לא יספק לנו הגנה מושלמת מפני האיום תלול המסלול אבל ימזער מאוד את האבידות והנזק.
עם הפנים לאמריקה
חלק ניכר מהאמצעים ותכניות הפעולה מול הציר הרדיקלי השיעי כבר קיים ובשל לשימוש, אבל מרכיבים קריטיים עדיין חסרים. ולכן, כדי שנוכל לישון טוב בלילות וכדי שתקציב הביטחון של מדינת ישראל לא יבלע בשנים הקרובות את רוב המשאבים הדרושים לבריאות, לחינוך ולדיור, אנחנו זקוקים לרצונו הטוב של הממשל האמריקני.
כדי שפיתוח מערכת "שרביט קסמים" יסתיים במהירות, ושאפשר יהיה לקנות מלאי של עשרות אלפי טילי-יירוט שיתמודדו עם אלפי הרקטות והטילים שיומטרו עלינו, כדי שנקבל גיבוי בזירה הבינלאומית אם נתקוף תחילה באיראן או בלבנון, כדי לפתח במשותף יכולות סייבר שיתגברו על מערך ההגנות האיראני, כדי שמדינות האזור החוששות מאיראן יסייעו לנו או לפחות לא יפריעו, כדי שנקבל סיוע משמעותי בחילוץ והצלה – כדי להשיג את כל אלה ועוד אנו זקוקים לראש ממשלה וממשלה בירושלים שיכולים להגיע להבנות ושיתוף פעולה אינטימיים עם הנשיא והממשל בוושינגטון. לא מחר – היום.
בין עזה לרמאללה
מצרר האיומים השני בחומרתו הוא זה הנשקף לנו מארבע זירות העימות עם הפלסטינים:
א. עזה. אם לא תהיה תפנית דרמטית בחודשים הקרובים במאמצים לשיקום הרצועה וכלכלתה, צריך להיות מוכנים לסבב לחימה נוסף עם חמאס פחות או יותר במתווה של הסבב הקודם, אך עם הרבה יותר פצמ"רים וניסיונות חדירה לשטחנו מהים מהאוויר ומתחת לקרקע.
ב. ירושלים, יהודה ושומרון. אדי הדלק שבאוויר הולכים ומתעבים כתוצאה מאירועי הקיץ שעבר, בגלל המתקפה הדיפלומטית שאבו מאזן מנהל נגד ישראל, בגלל צעדי הגמול הישראליים (הקפאת כספי המיסים, הפסקות החשמל) שמחמירים את המצב הכלכלי בגדה ובגלל הקיפאון המדיני. בגלל כל אלה קיימת אפשרות ריאלית להתלקחות רבתי של הפרות סדר אלימות וטרור עממי בכל רחבי יהודה ושומרון כבר השנה.
ד. מדינה אחת בין הירדן לים. האיום הרביעי, קיומי לא פחות מפצצת אטום איראנית, הוא אפשרות של מיזוג אוכלוסיות מדינת ישראל והגדה ליישות מדינית אחת בין הים לנהר הירדן. מדינה דו-לאומית או מדינת כל אזרחיה שבה יימחקו אופיה וזהותה של מדינת ישראל כבית לאומי של העם היהודי, או הפיכה למדינת אפרטהייד. עניין זה הפך לאחרונה לאיום ממשי ומיידי בעיקר מפני שלהנהגות הנוכחיות ברמאללה ובירושלים אין רצון ועוצמה פוליטיים להגיע להסדר הסכסוך באמצעות מו"מ. לכן יש אפשרות ריאלית שהמצב הנוכחי יתקבע.
עולם האיסלאם
מצרר האיומים השלישי שעמו נאלצת ישראל להתמודד הוא הציר האיסלמיסטי-ג'יהדיסטי סוני, בעיקר דאעש וג'בהת א-נוסרה. בינתיים האיום הנשקף לנו מציר זה הוא הפחות חמור מכולם, אף שהוא כבר פעיל בסיני ובגולן. הסיבה לכך היא שהמלחמה במדינת היהודים היא שלישית או רביעית בסדר העדיפויות של הג'יהאדיסטים הסונים הפנאטיים. האויבים המרכזיים שלהם הם השיעים והמשטרים הערבים הקיימים.
אף על פי כן מהווים הג'יהאדיסטים הסוניים סכנה פוטנציאלית חמורה מפני שהם עלולים למוטט את המשטרים שעמם יש לנו שלום - במצרים ובירדן - ולרשת אותם, והם עלולים להשתלט על נשק מודרני וארוך טווח ועל מפעיליו, כפי שעשו בסוריה בעיראק ובלוב.
הבידוד הבינלאומי
מדינת ישראל יודעת כבר מה דרוש כדי להתמודד צבאית עם שלושת מצררי האיומים הנשקפים לה. צריך לבנות ולצייד את צה"ל באופן שיוכל להתמודד בעת ובעונה אחת עם כל קשת האיומים ובשתי חזיתות פעילות לפחות. לשם כך צריך הקבינט הבא לאשר סופסוף לצה"ל תוכנית עבודה ורכש רב-שנתית, לחדש את ההידברות האינטימית והאינטנסיבית עם הממשל האמריקני הנוכחי.
משימה ביטחונית דחופה אחרת היא לחלץ אותנו מהבידוד בזירה הבינלאומית בכלל, ובפרט ממעמד המדינה המצורעת שהולך ומתקבע באירופה. בעולם גלובאלי, כדי להפעיל ביעילות אמצעים צבאיים וכלכליים נגד יריבים, אפילו מעצמות-על זקוקות ללגיטימציה גלובלית ולשיתוף פעולה עם מדינות אחרות, קטנות וחלשות ככל שיהיו. למשל ארה"ב במלחמתה נגד דאעש, או האיחוד האירופי נגד פוטין בשאלת אוקראינה. על אחת כמה כשמדובר בישראל.
המצב כעת הוא שהתמיכה הזו הולכת ומתכרסמת בגלל חילוקי הדעות בין ישראל לרוב הדמוקרטיות המערביות בהקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני. בכלל לא חשוב מי צודק. האמת היא שאבו מאזן הוא זה שמטרפד היום כל הסדר המבוסס על פשרה הוגנת. אבל למרבה הפלא, דעת הקהל העולמית מטילה את האשמה דווקא על ישראל. מדוע? מפני שכאשר מסתמנת איזושהי התקדמות בתהליך ההידברות עם הפלסטינים מתגייסים שותפיו הפוליטיים הטבעיים של ראש הממשלה נתניהו לטרפד אותה באמצעות הכרזה על מיזמי בניה בהתנחלויות. לרוב אלו הכרזות ממוחזרות וריקות מתוכן מעשי, אבל פעולתן הרעילה מגבילה את הלגיטימציה שהעולם מעניק לנו להפעיל את מלוא עוצמת צה"ל לשם הגנה עצמית.
לא צריך להיות אסטרטג או מדינאי בעל כישורים יוצאי דופן כדי להעריך שאפשר בקלות יחסית לשפר מאוד את ביטחוננו. הצעד הראשון והחשוב ביותר הוא הכרזה על הקפאת הבנייה בהתנחלויות המבודדות שנמצאות מחוץ לגושי ההתיישבות הגדולים ביהודה ושומרון. צעד כזה גם יעכב את התממשות הסכנה שנהפוך למדינה דו-לאומית או מדינת אפרטהייד.
צעד שני הוא שחרור כספי מיסי הפלסטינים שישראל הקפיאה. צעד שלישי הוא ביצוע הפעימה הרביעית של שחרור אסירים הפלסטינים שישראל התחייבה לה לפני שהתפוצץ המו"מ המדיני. כמה אנשי פתח קשישים שיחזרו להלך ברחובות רמאללה לא יסכנו את ביטחוננו. מאידך זו תהיה הוכחה שהממשלה החדשה בישראל רצינית בכוונתה לטהר את האווירה ולחדש את המו"מ עם הפלסטינים על בסיס ריאליסטי יותר מבעבר.
צעד נוסף הוא סיוע ישראלי מדיני ומעשי לשיקום עזה. זה כבר מתבצע אבל צריך להתגבר - כולל השתדלות אצל המצרים לפתוח את מעבר רפיח - והקלות שונות אחרות. בתמורה צריכה ממשלת ישראל הבאה לדרוש מאבו מאזן את הקפאת "האינתיפאדה הדיפלומטית" שיזם וחזרה מיידית לשולחן המו"מ בלי תנאים.
גם אם צעדי המחווה הישראלים לא ישיגו את האפקט המקווה על אבו מאזן, ורק יפעלו בכיוון הנכון על האמריקנים ועל האירופים - דיינו. אני אצביע למי שיש סיכוי שיבצע לפחות חלק מצעדים אלה. במציאות האלקטורלית-קואליציונית הישראלית ייתכן שאתאכזב אבל לפחות אדע שהצבעתי הייתה שקולה ואחראית.
לפנייה לכתב/ת 
