חיים מהפח אל הפה, מחכים לישועה במיון. "התפוררות" - המסמך שחייבים לראות
גימלאי שחי מחיטוט בפחים, אחות שמתרוצצת במיון הקורס בברזילי ומשפחה מג'סי כהן בחולון שחיה כמו במחנה פליטים. "התפוררות" - מסמך מטלטל שהופק עבור yes דוקו
"פסיפס תיעודי שמתבונן ברגע אחד ארוך ומתמשך של התפוררות חברתית". כך מוגדר המסמך "התפוררות", שהוקרן לראשונה בפסטיבל הסרטים האחרון בחיפה. סרט מטלטל שמתעד את העוני והנחשלות בישראל, לצד עושר נוצץ של מיעוט קטן. רגע לפני הבחירות, אולי החברתיות ביותר שהיו כאן, שוחחנו עם גיבורי הסרט ועם אחת הבמאיות של הסרט שהופק עבור yes דוקו בשיתוף הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה.
"עכשיו השעה 17:30", מספרת אתי שקד, אחות בחדר המיון בבית החולים ברזילי שמופיעה בסרט. "שמתי לי בקבוק מים ועדיין לא שתיתי אותו, אפילו לשירותים לא הלכתי. כמה פעמים כבר התמוטטתי כי לא היה לי זמן לשתות. זה בית משוגעים, עכשיו אין לי מיטות, אין כיסאות גלגלים, אין לי חדרים להכניס חולים, יש אנשים עם חום שאני צריכה להפשיט ואין איפה. זה לא אנושי".
שקד מופיעה בקטע של הבמאית סיוון ארבל. היא וחברותיה האחיות כורעות תחת הנטל, עוברות מחולה לחולה, מתמודדות באיפוק עם יחס משפיל מצד בני משפחות החולים שמתלוננים על זמני ההמתנה הארוכים וחוסר היחס מצד הצוות הרפואי. "רע לי, רע לי, תקראו לרופא", זועקת חולה ברוסית. אך אין מי שייגש אליה.
"יש בני משפחה שנותנים חיבוקים ונשיקות ויש כאלה שלא אכפת להם", מספרת שקד. "הייתה פה מישהי שצעקה שלא יכול להיות שהיא תחכה פה שעתיים כאילו אני, האחות שלא ישבתי, אשמה. אני זאת שתמיד מקבלת את הריקושטים, זה מעין סיר לחץ. המדינה הפקירה את החולים. אני הייתי רוצה לראות איך מטפלים בראש הממשלה או בשר האוצר בלי שידברו עם מנהל בית החולים ובלי שאף אחד יידע - כאחד האדם. הייתי רוצה לראות אותו ממתין ומחכה שיעבור מה שבן אדם רגיל עובר, ואז אני בטוחה שיבין מה קורה פה".
התקווה אבדה בג'סי כהן
הבמאית שירלי ברקוביץ' צילמה את הרחובות העלובים של שכונת ג'סי כהן בחולון דרך עיניו של תושב השכונה רפי מוסרי. בין חבורות נערים שמשוטטים ברחובות למשפחה בת חמש נפשות שמתגוררת בדוחק רב בדירה צפופה, ברקוביץ' החלה את המסע שלה כבר בשנת 2011, וחזרה לשכונה לאחר שנתיים.
"זו מעין אגודת 'אין עתיד' שלא הולכת לשום מקום, אלה אנשים שבאמת אין להם. חלק מהכסף שקיבלנו לצורך הפרמיירה של הסרט העברנו לילדים של אחת מהנשים בסרט כי באמת אין להם. יצאתי מג'סי כהן עם תחושת תסכול, כמו מים מסריחים שעומדים הרבה זמן ואף אחד לא מחליף אותם".
רפי מוסרי, 52, יליד השכונה שריצה במהלך חייו 15 שנות מאסר בגין עבירות אלימות, חזר לג'סי כהן ומצא אותה מוזנחת ומדממת. "שום דבר לא השתנה בשכונה, רק נהיה יותר גרוע", אומר מוסרי שמופיע בסרט. "אנשים סובלים באופן יום יומי. יש כאן נוער שממשיך להסתובב בשכונה, אין לילדים כאן שום דבר. ג'סי כהן בשביל הרשויות זה יותר גרוע מילדים סוג ב'. המדינה צריכה לשקם אותם כי הנוער מזיק לאנשים, אלה נערים שעושים טעויות בגלל המצב בבית, ההורים בהימורים והילדים נאבדים.
"משפחות פה מחכות לדיור ציבורי, יש אישורים, ועדיין הם לא מקבלים. אנשים חיים מביטוח לאומי בלי תקווה. איך אנשים יכולים לחיות מהמשכרות שהם מרווחים? הפער בין עשירים לעניים רק הולך וגדל. אין מציאות שזה יישאר ככה, תהיה מהפכה כי אנשים לא מסוגלים לספוג את זה".
יוצרים ומפיקים: טלי שמש ואסף סודרי.
במאים: ניר הורוויץ, סיוון ארבל, שירלי ברקוביץ', ארי ליבסקר, דרור לבדינגר וג'קי אדרי.
לפנייה לכתב/ת 
