תושבי דרום ת"א תובעים מיליונים מהמדינה: "מסתננים, פשע וזוהמה. חיינו הפכו גיהנום"
אחרי שני עשורים של סבל כתוצאה מתכנון לקוי של התחנה המרכזית, פגיעה באיכות חיים ומדיניות הגירה כושלת, פנו 60 מתושבי האזור לבית המשפט. בתביעה תקדימית נגד המדינה, העירייה וחברות "דן" ו"אגד" הם טוענים: "הזניחו אותנו, זו בעיה לאומית מהמעלה הראשונה"
המאבק הציבורי של תושבי דרום תל אביב נגד מחדל הפליטים, מבקשי המקלט והמסתננים עולה מדרגה ומגיע לבית המשפט. "עשרות אלפי מסתננים הופכים את חיינו לגיהנום של ממש. 1,000 עד 5,000 אוטובוסים ביממה, רעש, זיהום אוויר, פיח, עשן, ריחות רעים, גורמים עברייניים ועוד", כך טוענים עשרות תושבים המתגוררים באזור התחנה המרכזית החדשה בעיר בתביעת מיליונים שהגישו היום (א') לבית המשפט המחוזי בתל אביב נגד מדינת ישראל, העירייה וגורמים נוספים, בגין מחדלים הקשורים בהקמתה והפעלתה של התחנה בניגוד לדין ובניגוד להסכמים.
את התביעה הגישו 60 תושבים, והיא כוללת בין השאר גם את חברות אגד ודן, התחנה המרכזית החדשה והוועדה המחוזית לתכנון ובנייה תל אביב. בעבר הוגשו כשלוש תביעות אחרות בנושא, אולם לטענת בא כוחם של התושבים, עו"ד ערן בן עוזר, ייחוד ההליך הנוכחי הוא בפרק שלם העוסק לראשונה בסוגיית האפריקנים – שאותה מגדירים התובעים כבעיה בעלת ממדים וחשיבות לאומית מן המעלה הראשונה.
על פי התובעים, מאז הקמת התחנה החדשה האזור סובל מהזנחה קשה, בניגוד לדין ובניגוד להסכמים. במקום קיימים מפגעים עצומים של זיהום אוויר ורעש, ובנוסף "שוהים בה 200-100 אלף מסתננים אפריקנים לא יהודים, אשר כל יום שעובר מכים יותר ויותר שורשים במדינה". המחדל הלאומי העצום, מציינים התושבים, בא לידי ביטוי בכך "שבכל יום שעובר – אין שום פעולה שמתבצעת".
המחדל, לטענת עו"ד בן עוזר, בא לידי ביטוי קודם כול בעצם הכנסתם לישראל, ולאחר מכן באי ביצוע המבחנים הבינלאומיים של פליטות או מהגרות עבודה. לדעתו, חובה הייתה – ובנקל אפשר היה – לבצע את המבחנים הבינלאומיים של פליטות או מהגרות עבודה כבר על הגבול, בטרם הוכנסו לישראל. לדבריו, חלק ניכר היו מוגדרים כבר בשלב זה מהגרי עבודה ולא פליטים.
התובעים מסבירים שהכשלים הללו גרמו להיווצרות "מדינה בתוך מדינה" ואת אזור התחנה המרכזית למעוז המסתננים ומהגרי העבודה: "הדבר נובע מרשלנות. אחראית לכל אלה בשל השתתפותה הפעילה והסיוע שנתנה בהקמת התחנה היא מדינת ישראל... למדינה יש אינטרס להציג את הבעיה כקטנה ומעריכים את המסתננים בין 60 ל-70 אלף. הערכות אחרות מדברות על מספר הנע בין 100 ל-200 אלף. למיטב ידיעתנו לא בוצעה מעולם בדיקה אמינה של ממש... עיריית תל אביב אפשרה והתירה, ללא כל פעולה משמעותית ואמיתית, 'שפיכת' אלפים של אפריקנים, באופן מצטבר והולך, וכל זה במשך שנים, באזור 'מסכן' אחד".
הנזק הסביבתי
כאמור, סוגיית מבקשי המקלט והעבודה היא רק חלק אחד מהתביעה, שמתייחסת גם לנזקים הסביבתיים שמהם סובל האזור בגין הקמת התחנה בשנות ה-90. לטענתם, המדינה ידעה היטב על המפגעים הקשים הצפויים כתוצאה מהפרויקט, אבל לא פעלה למנוע אותם אף שהוצהר במפורש על ידי המשרד לאיכות הסביבה כי האזור יהיה בלתי ראוי למגורי אדם עם הפעלת התחנה.
לתביעה הם צירפו את מכתבו של המשרד לאיכות הסביבה, שבו נכתב: "המשרד מבהיר בזאת כי אין כל ספק שחיי התושבים באזור התחנה המרכזית החדשה יהפכו לגיהנום לאחר פתיחתה, וכי לדידו מוטב שלא תיפתח התחנה המרכזית החדשה כלל, אם פירוש הדבר גרימת הסבל שלא יתואר הצפוי לתושבי האזור".
עד הפעלת התחנה היו הרחובות באזור שקטים, כמעט ללא תנועת אוטובוסים, או לכל היותר עם תנועה מעטה, אך מאז הפכו לנתיבי תחבורה ציבורית מקיפה שהכילה את ריכוז כל התנועה בגוש דן כולו, וכן חלק ניכר מכל התנועה הארצית של מדינת ישראל.
דליה רז (69), שמתגוררת בשכונה כבר 50 שנה, מספרת שקנתה את דירתה כי לבעלה היה עסק בעיר. "קנינו את הבית בשמונת אלפים לירות בדמי מפתח", היא מספרת. "האישה שקניתי ממנה את הבית עברה לגור בכפר שמריהו וקנתה שם דונם בעשרת אלפים לירות. תראו איפה אנחנו ואיפה היא היום".
ברחובות שבהם מתגוררים התובעים נוסעים, בשעות השיא, בין 100 ל-600 אוטובוסים בשעה. ביממה מגיע המספר לבין 1,000 ל-5,000, ופעילות האוטובוסים נמשכת מ-4:00 בבוקר עד חצות. "אנחנו סובלים ממטרדים קשים של רעש, זיהום אוויר, פיח הגורם ללכלוך רב בדירות, עשן, ריחות רעים, עלייה משמעותית במידות החום", מוסיפה רז. "אי אפשר רוב שעות היום לפתוח את החלונות, והילדים אינם יכולים להיות ברחוב לבדם".
הדיירים בדירות הסמוכות לגשר התחנה (הוויאדוקט) ברחוב לויסנקי, וכך גם דיירי הקומות הנמוכות בדרכי הגישה, סובלים מאובדן מוחלט של פרטיות כאשר האוטובוסים עוברים ללא הרף מול חלונותיהם ומרפסותיהם. התאורה החזקה על הוויאדוקט חודרת במשך כל הערב לדירותיהם. בנוסף לכך, בגין הקיר האקוסטי העומד לצדי הגשר הם סובלים מחסימה של אור היום, ואינם יכולים ליהנות מכמות סבירה של אור שמש. "המיגון גם מפריע לאור השמש כאמור, וגם גורם לתחושת כלא ומחנק", הם מספרים.
חן שרעבי (35), תושב השכונה, מספר שאת המאבק הזה הוא מנהל כבר שנים. "העירייה משקיעה בבלטות", הוא אומר, ולוקח אותנו לראות את השיפוצים בכבישים. "במקום להשקיע בבלטות, שישקיעו באזרחים. אף אחד לא דואג לנו. הבלטות האלה יישארו אחרי שיגרשו אותנו מפה".
אופי האזור השתנה לחלוטין, בין היתר חדרו לאזור גורמים עברייניים, מכוני "עיסוי" המאכלסים את האזור בכמויות, נרקומנים העושים אזור זה למרכזם שעה שבכל מקום ניתן למצוא אותם או את שייריהם,
תחנות ממכר סמים ולכלוך רב.
ניר גל (40), תושב השכונה, מספר על הקושי בגידול ילדים באזור. "אני נולדתי פה ויש לי ארבעה ילדים. הייתי מת לעוף מפה אבל אי אפשר. אני מסתובב ברחובות ומרגיש כמו בארץ זרה. הילדים שלי מפסידים את הילדות שלהם. אנחנו לוקחים אותם בבוקר בהסעה לבית הספר ומחזירים אותם בהסעה. אחר הצהריים אי אפשר לרדת לגינה ציבורית. הם לא יכולים להסתובב לבד ברחובות כי זאת פשוט סכנה. אם כבר גינה ציבורית, זה רק מחוץ לשכונה. אני מדבר על קיץ סתיו חורף ואביב".
משה טל (57) מסכים שאין חיים חברתיים בשכונה: "אי אפשר לצאת מהבית. כי אין לאן ללכת, מה גם שמפחיד ומסוכן. מעבר לזה הרעש, הלכלוך, הזוהמה - בלתי אפשרי לחיות ככה. צריך פתרון, צריך שמישהו ישפר את החיים באמת, לא ביטחון ולא איראן".
לפנייה לכתב/ת 
