ההיפית של "כולנו". הבלדה על סאלי אורן
היא שיחקה פריזבי עם ג'רי גרסיה מהגרייטפול דד, הג'פרסון איירפליין כתבו עליה שיר, ואת ג'ניס ג'ופלין וג'ים מוריסון היא הכירה אישית. ראיון עם רעייתו של מס' 4 במפלגת כולנו, מייקל אורן (לשעבר השגריר בארה"ב), שפעם הייתה נערת פרחים בסן פרנסיסקו והיום נמצאת בלב הפוליטיקה הישראלית המעונבת
במילים אחרות, מי שבשנים האחרונות לוקחת חלק בתחום הדיפלומטי המעונב, בילתה בנערותה במועדונים ובפארקים של סן פרנסיסקו עם ג'ניס ג'ופלין, ג'ים מוריסון, וחברי הגרייטפול דד וג'פרסון איירפליין.
חלק מהשמות הללו אולי לא אומרים הרבה לקורא הישראלי הממוצע בשנת 2015, אבל קשה להפריז בחשיבות של אבני הדרך הללו לתרבות האמריקנית. היא הייתה אז עדיין נערה שנקראה סאלי אדלשטיין, ובזכות הוריה הבוהמיינים (לאביה הייתה חנות בגדים מוכרת) הכירה את המוזיקאים שהרכיבו את סצנת הפולק-רוק הפסיכדלי בעיר.
השיא, מבחינתה, הוא שיר שכתבה עליה להקת ג'פרסון איירפליין ("Young Girl Sunday Blues") שנכלל באלבום השלישי של ההרכב. "היה לי 'קראש' על מרטי באלין, סולן הלהקה", מספרת אורן השבוע בראיון ל-ynet במבוכה מסוימת ובמבטא אמריקני שאי אפשר להתבלבל בו. "לקחתי אוויר, ניגשתי אליו והתחלתי לדבר איתו, והוא היה מאוד נחמד. הייתי בת 15. אחר כך לאט לאט הכרתי את כל חברי הלהקה. הייתי מאוד צעירה אז הם היו מאוד זהירים איתי. יום אחד מרטי ניגש אליי ואמר 'סאלי, כתבנו שני שירים עלייך'. הסמקתי. ישבתי באיזה פרוזדור והוא עמד שם ושר לי את השירים האלה.
"אחרי כמה זמן הייתי בהופעה שלהם ומישהו מהלהקה אמר על הבמה: 'עכשיו אנחנו שרים שיר חדש לכבוד, בשביל ועל סאלי'. אחותי עמדה לידי והתחילה לבכות. היא לא האמינה. זה לא היה שיר מי יודע מה (היא צוחקת), אבל זה שיר".
השיר שכתבו ג'פרסון איירפליין על סאלי אורן:
- זאת הייתה תקופה קיצונית בסן פרנסיסקו. במידה רבה היא התבססה על הרבה סמים.
"חווינו את הדברים האלה יום-יום וראינו איך אנשים הגיבו לסמים. הכול היה סביב הסמים. האווירה התחילה להתלכלך, היה שם הרואין וספיד וזה הפך להיות מגעיל. שנתיים וחצי לתוך התקופה הזאת כבר נסעתי לטיול ארוך באירופה שבסופו, ב-1970, הגעתי לביקור בישראל. ברחתי מזה בזמן".
בין שגריר למשרד השר
בעלה מייקל אורן כיהן כשגריר ישראל בארה"ב בין 2009 ל-2013, ופחות משנתיים אחרי חזרת בני הזוג ארצה הוא כבר מתמודד ברשימה החדשה של משה כחלון. "המטה של כולנו נמצא אצלנו בבית אז נורא תוסס וכיף", היא מספרת. "אני מרגישה חלק מזה".
- את רוצה להיות אשת שר?
"אם מייקל יהיה שר אהיה שמחה בשבילו. אבל זה לא אותו תפקיד כמו אשת שגריר, כי שם באמת הייתי מעורבת במה שהוא עשה".
- מה זה בעצם להיות אשת שגריר?
"זה בעיקר דינרים, מסיבות ואירוח. בהתחלה נורא פחדתי מזה, אבל כבר בחנוכה הראשון שלנו בוושינגטון בן אפלק היה אצלנו והיה ממש כיף. אחר כך כל השרים הישראלים היו אצלנו בבית וגם זמרים כמו דיוויד ברוזה, נועה תשבי וריטה. בריטה התאהבתי. היא כל כך חמה וחמודה".
- שניכם חצי אמריקנים. זה היה ברור שאתם חוזרים לארץ אחרי וושינגטון?
"אנשים שם לא האמינו שאנחנו חוזרים לארץ. יכול להיות ששם היו לנו חיים יותר קלים, אבל ישראל זה הבית. אני מרגישה שגדלתי פה, וכמובן כאן גידלתי את ילדיי. מבחינתי זו לא הייתה שאלה בכלל. אבל אני לא אומרת שלא קשה פה. שם היו לנו מבשלת, מנקה, ונהג. הדבר הכי קשה זה להיות בלי נהג (שוב צוחקת). זה היה מאוד נוח. אבל לפחות עכשיו אנחנו הולכים הרבה ברגל. גם לאזור יפו וגם צפונה".
לא מתגעגעת לירושלים
סאלי אורן ביקרה בישראל לראשונה כאמור ב-1970, אבל היא חזרה לארה"ב אחרי שמונה חודשים שבהם חיה בקיבוץ עין דור. ב-1976 עלו הוריה לישראל והיא הגיעה בעקבותיהם חמש שנים לאחר מכן, בתום תקופה בניו יורק שבה הייתה רקדנית.
סאלי ומייקל אורן נשואים כבר 33 שנים ולהם שלושה ילדים. היא כאמור ילידת סן פרנסיסקו ומייקל גדל בניו ג'רזי, אבל הפגישה ביניהם התרחשה בחנות מסגרות ירושלמית שבה עבדה. הוא עבד ברדיו, לא הרחק משם ברחוב הנביאים, וביקור מקרי שלו בחנות הסתיים בהצעה לארוחת ערב.
ב-1995 איבדה סאלי את אחותה ג'ואני בפיגוע באוטובוס בירושלים. "זה היה ליד בית הספר רנה קאסן", היא מספרת. "ג'ואני הייתה באוטובוס ליד וכשהמחבל התפוצץ היא נהרגה מיד". מאז הן נשארו שלוש אחיות - ננסי, סאלי ואיימי (שגיסה הוא הזמר עברי לידר, "היי, אני מכירה את עברי מאז שהוא היה בן 9").
מאז חזרתם לישראל אחרי השליחות בוושינגטון הם מתגוררים בדירה שכורה בצפון תל אביב. הבית צנוע אבל מחלונו נשקף הים. "לא הייתי גרה בקיסריה למשל", היא אומרת. "אני אוהבת את העיר. בינתיים אין לנו בית משלנו אבל אנחנו רוצים להישאר בתל אביב. אני אוהבת שזה קרוב לירקון כי מייקל מתעסק בחתירה".
- את לא רוצה לחזור לירושלים?
"אני מאוד אוהבת את ירושלים, אבל במשך השנים הרגשתי שהיא הפכה ליותר דתית. היו שם אזורים שנסגרו בשבת וזה לא היה נעים. האווירה השתנתה".
לא היה לי מרד נעורים
עם כל הכבוד למחוות והכיבודים שהיו לבני הזוג בוושינגטון ויהיו אחרי הבחירות הקרובות, הניצוץ והחיוך חוזרים לעיניה של אורן כשהיא נזכרת בנעוריה. "סן פרנסיסקו הייתה הלב של תנועת המוזיקה וההיפים", היא מסכמת. "אחיותיי ואני היינו מאוד מעורבות בזה והכרנו אישית את כל המוזיקאים. הסתובבנו, רקדנו ואכלנו במסעדות עם ג'רי גרסיה (גיטריסט הגרייטפול דד, נ"ד), ג'ים מוריסון,
ג'ניס ג'ופלין. חיינו בבית פתוח. יכולתי ללכת לשחק פריסבי בפארק עם חברי הגרייטפול דד ואז לחזור לבית מאוד ממוצע באזור טוב. לא היה לי מרד נעורים".
את המוזיקה של מי מהם הכי אהבת?
"ג'ים מוריסון היה אחד הטובים, אבל היו לו עליות וירידות. הוא לא היה עקבי. לפעמים ראיתי אותו כל כך מסומם עד שהוא נפל מהבמה או זרק את המיקרופון. לפעמים ג'ניס (ג'ופלין, נ"ד) הייתה מאבדת את הקול לחלוטין, אבל היא הייתה פרפורמרית אמיתית".
- ואחרי הנוסטלגיה הזאת, רצית שמייקל יחזור כל כך מהר לחיים הציבוריים?
"תמיד ידעתי שזה בדרך, אבל אף אחד לא ציפה שזה יבוא כל כך מהר. חשבנו שתהיה עוד שנה להתארגן והבחירות באו בהפתעה. התלבטנו, כי זה היה סמוך לחזרה שלנו מוושינגטון, אבל בסוף אמרתי למייקל - 'אני תומכת בך'. הוא אוהב אתגרים".
לפנייה לכתב/ת 
