ערן צור בהופעה: תמיד יש סקס אחר
הופעת החידוש של "אתה חברה שלי", שמורכבת משירי יונה וולך ונשענת על כתפי ערן צור, החלה אמנם בשעמום קל - אבל התרוממה בהמשך לשמיים עם עזרה מדנה אינטרנשיונל ורונה קינן. שי להב מצא שוב את הניצוץ
אי אז, בשלהי 1997 הרחוקה, פגשתי בחורה. התאהבנו מיד, והרבה וחזק. ורצינו לחגוג את אהבתנו הטרייה בהופעה שתהלום אותה. למרבה המזל, בדיוק התרוממה אז הפקת "אתה חברה שלי" - ערב שהורכב משירי יונה וולך, מרביתם הולחנו במיוחד עבורו, ונשען על כתפי ערן צור ואלי אברמוב שהפיק מוזיקלית. היא אהבה את יונה וולך. אני אהבתי את זווית הפה הענקי של ערן צור כשהוא צועק על הבמה. הסתדרנו.
שעתיים מאוחר יותר, יצאנו מהאולם נפעמים. זאת היתה גם האהבה, כמובן. אבל הרגשנו שהיינו עדים לאירוע יוצא דופן. הנוכחות המפתיעה של רונה קינן, אז בת 16 בלבד; האירוח הסנסציוני של דנה אינטרנשיונל, שהיתה אז כמעט מוקצה במונחי רוק תל אביבי; ובייחוד, השילוב בין הטקסטים הבוטים, הבס המהדהד של ערן צור והעיבודים האלקטרוניים של אברמוב, שנשמעו אז כמו הדבר הכי מעודכן בשטח.
באופן מיידי, זו הפכה להיות ההופעה "שלנו". אני מניח שרצינו, אפילו באופן לא מודע, שהיא תייצג את הזוגיות העתידית שתהיה לנו. שילוב של מכובדות וחתרנות. ערב שהתקיים באולם סולידי, מול קהל יושב, וכלל גם הקראת קטעי שירה, ומצד שני הפגיז במגוון רחב של "זין", "כוס" ובאופן כללי - סקס אחר.
הדיסק שהוקלט במופע ליווה אותנו מאז באוטו לאורך שנים. צלחנו איתו את כל חוויות הבורגנות הקשות. מארוחת שישי אצל ההורים, דרך צימר בצפון ועד למעבר למודיעין. תמיד היה שם ברקע את "כשתבואי לשכב איתי, תלבשי שמלה שחורה מאוירת בתותים. תותים", כדי להזכיר את הניצוץ.
לכן זה היה אך מתבקש, שברגע שבו שמענו על הופעת החידוש של "אתה חברה שלי", שנערכה אמש (שבת) בבארבי, ידענו שנהיה שם. אבל נתוני הפתיחה היו לא פשוטים בכלל. מופע עמידה בבארבי הוא לא הלוקיישן האופטימלי לערב כזה, שנוצר במקור לאולמות מעונבים וקטנים יותר. בהתאמה, חלק ניכר מהשירים בפרויקט לא נכתבו כדי לספק את הקתרזיס ההכרחי להופעת רוק.
פרט לזה, הסאונד שהיה הצעקה האחרונה בסוף הניינטיז איבד כבר מזמן מהחדשנות שלו. זאת אולי הסיבה שההרכב הנוכחי כולל מתופף בשר ודם (ואפילו נהדר, שי ברוך), במקום מכונות התופים, כמו שקראו להן פעם. והבעייה השלישית היא שהמותג יונה וולך הפך - בעל כורחו - לג'אנק פוד של השירה הישראלית. יש אותו על כל מדף - בקולנוע, בטלוויזיה, בחנות הספרים. וכך, אם במקור הבטנו בתדהמה בערן צור ומלמלנו "הוא באמת אמר עכשיו כוס שעיר?", ב-2015 הפרובוקציות של יונה וולך מוגשות כבר במינון יתר.
בתחילת המופע, נדמה היה שנתוני הפתיחה האלה עלולים לפגום משמעותית בחווייה. ברגע שבו החדשנות המוזיקלית נעלמת, ואיתה גם ההתפעלות מהבוטות של הטקסטים, השירים נבחנים באופן אמיתי ואכזרי הרבה יותר. ולא כולם צולחים את המבחן. בשליש הראשון של המופע נוצרה בטן שמנמנה, שלוותה מדי פעם אפילו ב... שעמום. רחמנא לצלן. והיא רק התחדדה, כשעלה לבמה אילן וירצברג, הגיבור של מבצע יונה וולך המקורי, "בציר טוב" שכתב עם שמעון גלבץ 15 שנה לפני "אתה חברה שלי". וירצברג ביצע עם ערן צור שלושה שירים מתוך "בציר טוב", והרים את ההופעה בבת אחת, בזכות סולואי גיטרה אדירים וגם הדבר הנשכח הזה, שנקרא מלודיה, ונעדר מתחילתה.
למרבה השמחה, מאותו רגע ההופעה רק הלכה והמריאה. ערן צור, שהודה לווירצברג על הבמה באופן מרגש ("אתה לא יודע עד כמה האלבום הזה שלך היה חשוב בשבילי כנער") התחבר מחדש לבס הנוצץ שלו, ודהר עליו לעבר שמיים זרועי יהלומים וזרע; רונה קינן נתנה ביצוע אדיר ורועם ל"קסיוס מחמדי"; השחקנית נעמי לבוב, שגילמה את יונה וולך בסרט "יונה", נכנסה שוב לדמות בקטעי הקראה חזקים, על רקע המוזיקה המבעבעת; דנה אינטרנשיונל גנבה שוב את ההצגה, ובקלות, כשביצעה את "סקס אחר". ווירצברג צמרר שוב בהדרן, עם "קורנליה" הקלאסי.
ברגעים האלה הכל התחבר מחדש, מלווה בעיצוב במה יפהפה (פטמות ועיניים תלויים מכל עבר) ובתאורה אקספרסיבית. כשערן צור נעמד לבדו, עצום עיניים, והחל לזעוק "הוצא אותי באמבולנס, אל העתיד, אל המחר!", הבטנו אחד בשנייה בחיוך, וידענו שזה עוד שם. 18 שנה אחרי, סימני הזמן ניכרים, זה ברור (לא בערן צור וברונה קינן, שנראים כאילו הקפיאו אותם בימי הקדנציה הראשונה של בנימין נתניהו). אבל עדיין מדובר ביצירה מורכבת, חכמה, ייחודית. שיש לה מקום גם על הבמה העכשווית.
רגע אחרי תום ההדרן יצאנו שלובי זרועות מתוך המנהרה האנושית של הבארבי לרחוב קיבוץ גלויות הסתמי. אבל זרקור אחד, שצבע את המדרכה בגוונים רכים של צהוב וכתום, קרץ לנו בערן צורית. אם תרצו, תמיד יש סקס אחר.
