מפה ועד טימבוקטו: פסטיבל הקולנוע הצרפתי
סרט התבגרות שמתפתח כמותחן מצמרר, דוקומנטרי שהוא בעצם מחזמר לסיום התיכון, מחווה לסדרה "האוס", יצירה פוליטית מטלטלת על עליית האיסלם הקיצוני בצפון אפריקה. וגם החדשים של פרנסואה אוזון, ברונו דומון ואנדרה טשינה -זה מה שיש לפסטיבל הקולנוע הצרפתי ה-12 להציע לכם
אריק טולדנו ואוליביה נקש, יוצרי "מחוברים לחיים" שגרם לנהירה המונית של קהל לבתי הקולנוע ברחבי העולם, יכבדו בנוכחותם את פתיחת הפסטיבל עם סרטם החדש, "סמבה" - דרמה העוסקת בעובדים הזרים בצרפת. עוד יתארח בפסטיבל הבמאי הצרפתי-קמבודי ריתי פאן, שהדהים את הצופים עם "התמונה החסרה" (סרטו התיעודי שעוסק במעשי הזוועה של החמר רוג' בקמבודיה). אבל הבשורה המרגשת ביותר היא ההזדמנות לחזות בסרטיהם החדשים של מיטב במאי צרפת, החל מפרנסואה אוזון ועד ברונו דומון ואנדרה טשינה.
אחת ההפתעות המומלצות ביותר שמציעה תכנית הפסטיבל הוא "לנשום", סרטה השני באורך מלא של מלאני לורן, לנצח שושנה מ"ממזרים חסרי כבוד", אבל גם שחקנית ובמאית נפלאה בזכות עצמה. "לנשום" נראה בתחילה כמו הגרסה הצרפתית ל"13", והוא מפגיש שתי נערות יפות בספסל הלימודים. האחת היא שרה - צעירה יפהפיה ומסתורית שמצליחה למגנט אליה את כל הסובבים, השניא היא צ'רלי הביישנית שמוצאת בידידות עם שרה מפלט מהעולם ומהקשיים בבית.
הטריילר של "לנשום"
אבל החברות העמוקה בין השתיים חוצה את הגבול לעולם של סקס, סמים ולא מעט אימה. לורן משחקת עם בלוטות המתח והפחד של הצופה כשחקנית שחמט ממולחת, תוך כדי שהיא שוזרת כמה מהפריימים היפים ביותר שנראו על המסך, ומצליחה ליצור התאמה מושלמת בין תנועות המצלמה ומצבה הרגשי של הגיבורה הראשית. מה שמתחיל כמו סרט נעורים חביב הופך לסרט מתח מעורר בעתה שפשוט קשה עד בלתי אפשרי להפסיק לצפות בו.
גם מי שכונה לא אחת "הילד הרע של הקולנוע הצרפתי", פנסואה אוזון, מביא יצירה חדשה שהיא פנינה שפשוט אסור לפספס. "החברה החדשה שלי" מביא את סיפורה של קלייר, אישה צעירה שלאחר מות חרתה הטובה ביותר מחליטה להדק את היחסים עם בעלה דויד, ולעזור לו לטפל בבתו שזה עתה התייתמה מאם. אבל קלייר מגלה סוד אפל על חייו של הגבר, סוד שמערער את עולמה ומשנה את חייה כפי שהכירה אותם מהיסוד. כעת היא צריכה לבחור האם לחשוף את דויד, או לקבל אותו ולהשלים עם התגלית על מנת להמשיך להיות חלק מחייה של התינוקת.
הטריילר של "החברה החדשה שלי"
המותחן הפסיכולוגי של אוזון עוסק שוב בנושאים החביבים עליו - אלו שבין מגדר ומיניות וניפוץ תקרית הזכוכית של הבורגנות הצרפתית. המשחק הנפלא והמצמרר של רומן דוריס רק מוסיף על האסתטיקה הקולנועית הכל כך מרהיבה של אחד מגדול במאי צרפת בעת החדשה.
"לעבור את הבגרות ולשיר", שביים דויד אנדרה, הוא סרט תיעודי שמציג חבורת צעירים סוררים שמנסים לעבור בהצלחה את השנה האחרונה בתיכון, ולתהות לגבי העתיד. זאת בליווי ההורים שלוחצים לכיוון של קריירה מכניסה ומבטיחה ולימודים גבוהים. אלא שהטוויסט הוא שהסרט מביא את נקודת מבטם בשילוב שירה ומוזיקה. הניסיון החלוצי של לביים סרט דוקומנטרי שמשלב בתוכו גם מחזמר הוא אולי חביב, אבל לא ממש עובד בפועל. ראשית כי הגיבורים לא צולחים את מחסום השירה, ושנית כי הוא פוגם משמעותית ומנתק את המשמעות העמוקה מהדיוקן הבין-דורי שמנסה אנדרה ליצור.
"טימבוקטו", יצירת המופת של עבדרחמן סיסאקו הספיק לייצג השנה את מאוריטיניה באוסקר ולקטוף שבעה פרסי סזאר. הסרט עוסק בחייהם של תושבי מאלי תחת שלטון הכיבוש של הארגון הקיצוני אנצר-א דין. זוהי חוויה לא פשוטה לצפייה הן בשל האלימות המוצגת, והן בשל הדילמות המוסריות הקשות שהיא מעלה, אבל גם כזו שמותירה גודש רגשי עמוק, ותהיות רבות על משמעותו האמביוולנטית של המושג חופש. זוהי יצירה שתופסת באגרסיביות חזק בגרון ומסרבת להרפות. צפיית חובה.
הטריילר של "טימבוקטו"
"היפוקרטס" היא יצירה קצת פחות מרשימה של תומא לילטי, ומזכירה ברובה פרק ארוך של "האוס" בצרפתית - דבר שלילטי ככל הנראה עשה במודע ובמכוון, שכן הסרט כולל גם מחווה קצרצרה לסדרה. הוא מביא את סיפורם של בנז'מין ועבדל, שניהם נמצאים בתקופת ההתמחות שלהם ברפואה. בנז'מין הוא בנו של מנהל המחלקה, שמגלה שהצטיינות בצד התיאורטי של לימודיו לא מקנה לו הרבה ניסיון בשטח. הוא לא מצליח ליישם את הטיפולים בחוליו. לעומתו עבדל ככל הנראה נולד להיות רופא, ומצליח לפצות על כל הטעויות של בנז'מין, אך לא מקבל על כך קרדיט בשל היותו סטודנט זר מאלג'יר.
גם המתמחים האחרים במחלקה מתקנאים אחר כשרונו היוצא דופן של עבדל ומתנכלים לו, בעוד שבנז'מין, שיוצר עמו קשר מיוחד, תוהה האם הייחוס המשפחתי הוא לא שהביא אותו ללבוש את החלוק, ומתלבט האם לנטוש את ההתמחות. הסיפור מסתבך כשמטופל נהרג בשוגג ובמחלקה מתחילים לחפש את האשמים.
מדובר בדרמה חביבה ומעט רשלנית בכל הנוגע לבחירות האמנותיות שלה (עריכה בעייתית, תסריט קלישאתי וצילום בנלי) והיא אחת הנקודות החלשות ביותר שבפסטיבל. מאידך,
אלו 111 דקות של יצירה צרפתית שמנסה ככל האפשר להדמות ליצירה הוליוודית, כך שחובבי אמרקניזציה סכרינית עשויים לחבב את התוצאה.
למיטבי לכת מוטב לקנח עם "בפעם הבאה אני אכוון ללב", מותחן עשוי כהלכה המבוסס על אחת הפרשיות המפורסמות והמבעיתות שהתרחשו בצרפת של סוף שנות ה-70. רוצח מטורף פוגע בנשים צעירות בכל האמצעים העומדים לרשותו: הוא דורס אותן במכוניתו, או אורב להן בחשכה ומבצע בהן את זממו. איש לא מבין את מניעיו של הרוצח, שבוחר לשלוח לתחנת המשטרה שירים ומונולוגים המסבירים את מעשיו.
סדריק אנז'ה ביים פילם נואר מודרני שמצליח לשלב יצירתיות ומתח במידה הנכונה, ולהמחיש שחזון אמנותי בלתי מתפשר בז'אנר גנרי וקלישאתי יכול לחולל פלאים קולנועיים.
