"דב ושמו פדינגטון": חיבוק חם ואוהב
מה הייתם עושים אם הייתם פוגשים בדב בתחנת הרכבת? הייתם אוספים אותו לביתכם והופכים אותו לאחד מבני המשפחה? פדינגטון הדב זוכה להוצאה מחודשת שמצליחה לשמור על הטעם המתוק של פעם, ומזכירה שמותר להיות סקרנים ולנסות דברים חדשים - כי סוף טוב, הכל דב
דובים הם, לפעמים, שם אחר לגעגועים לימי הילדות שלנו. הדובי הקטן שליווה אותנו, או מלווה את הילדים שלנו, מחובק בידיים הקטנטנות, מקשיב לסודות הכמוסים, מנחם את אלו שחלמו חלומות רעים. הדב פדינגטון, שנקרא על שם תחנת הרכבת בה מצאו אותו, נולד ב-1958 כגיבור ספריו של מייקל בונד, שבכלל רצה להיות סופר למבוגרים - ונתקע, אבוי, עם דובון חמוד ושובב שהפך להצלחה בינלאומית ועתה יוצא בהוצאה מחודשת של "אחוזת בית" בעקבות צאת הסרט "פדינגטון" לאקרנים.
העלילה נפתחת בתחנת רכבת פדינגטון בלונדון, שם מחכים מר וגברת בראון לבתם ג'ודי, ששבה מהפנימייה. לפתע צדה את עיניהם בובת דב קטנה ומרופטת, שמתגלה, להפתעתם, כדב אמיתי. בשיחה שנפתחת הוא מספר להם שזה עתה הגיע כנוסע סמוי מפרו המסתורית ואינו יודע לאן פניו מועדות, הוא חושש שיתפסו אותו והוא גם לא ממש מכיר את הסביבה.
משפחת בראון מקבלת את פדינגטון בזרועות פתוחות, הוא משתכן בחדרה של ג'ודי, מקבל ריבה בכל יום (תענוג גדול בשבילו משום שבפרו הריבות הן עסק יקר), ולמעשה הופך לאחד מבני המשפחה.
יחד עם זאת, פדינגטון אינו נטמע והופך לבריטי מנומס וקפדן כמו הבראונים, אלא מוצא בכל הזדמנות הרפתקה חדשה, מסתבך בכל דבר אפשרי ומצליח לצאת מזה ללא נזק, לפחות לא לעצמו. אפשר לומר שפדינגטון, או פדי בקיצור, הופך להיות התת-מודע של משפחת בראון, זו שעל פני השטח צריכה אישור ממנהלת משק הבית, הגברת ברד, אישה שכולם חוששים ממנה ודעותיה הן הקובעות - אבל מתחת לפני השטח רוחשים בה כוחות ילדיים שמחפשים לצאת החוצה ולשבור את המרובעות הבריטית. אפילו ג'ודי נשלחת לפנימייה כדי שחלילה לא יהיו יותר מדי ילדים יחד, וג'ונתן רק מחכה לרגע שפדי יעשה משהו שיסבך אותו כדי לחוות את הריגושים שבאסור.
כך מסמל פדי את היצר הפחות נעים - כי אי אפשר לקרוא לו רע - שמאפשר לו להסתבך באינספור הרפתקאות חמודות. אבל מעבר לזה, הוא מראה לילדים - קהל היעד של הסיפור - שזה בסדר להיות סקרן ולנסות דברים, גם אם לפעמים אומרים לך 'לא!' - כמובן בלי לפגוע באף אחד ובלי לעבור על החוק. בעצם, אם כבר מסר מעודד, אפשר לומר שזו גם קריאת כיוון להורים, שישימו גבולות בפני ילדיהם ולו רק כדי לפתח את יצר הסקרנות שלהם ולאפשר להם ללמוד לבד על החיים.
אין ספק שמדובר בדב לא שגרתי של ספרות ילדים, כמו שאומר יהונתן גפן באחרית הדבר - שנוספה בהוצאה המחודשת. הוא משווה את פדי לדובים חביבים דוגמת פו והדובים של זהבה, ומבהיר שמדובר כאן בדב שהסתנן - גם כמהגר ממדינה אחרת, וגם כדב "שונה" מאחיו הספרותיים
- ומטרתו לתת במה ל"אחר" ול"שונה".
גם ממרחק השנים, בין ההוצאה הראשונה לזו המחודשת, האמירה של הספר אינה משתנה, הילדים של היום דומים לילדים של פעם, ובין אם הוא סמל לשונה או כלי למטרתו של המחבר בונד- לתת דרור לדמיונם של ילדים שחלמו שיהיה להם דב כזה שיקח על עצמו את האשמה בכל תעלול, כדי שהם יוכלו ליהנות מפירותיו מבלי להיענש, "דב ושמו פדינגטון" הוא כמו רפרפת מתוקה שמתאימה הן לילדים והן למבוגרים שמחפשים חיבוק אוהב ומלטף, רוצים לבדוק את היצר הסקרני שבהם, ולחזור הביתה בשלום.
