"הממשלה לא אשמה שיש אנשים טיפשים"
הקפיטליזם החזירי, פערי המעמדות והשחיתות - בארגנטינה, לא בישראל - הם הרקע לסרט "סיפורים פרועים", שהיה מועמד לאוסקר. הבמאי דמיאן סיפרון סבור כי התגובה האלימה של האזרחים למצב מובנת - אך טיפשית. "אני תיעלתי את התסכול ליצירה, כדי לא לצאת מטומטם", הוא אומר בראיון
את הסרט "סיפורים פרועים" פותחת אפיזודה בתוך מטוס נוסעים. מה שמתחיל בתור טיסה שגרתית נעימה, הופך להמולה אדירה ובה מתערבלים היסטריה, חרדה, צעקות וצרחות - כל זאת בעוד אנחנו הצופים מתפקעים מצחוק. לא, זו לא "טיסת השוקולד" המפורסמת, והדמויות המעורבות דינן למות בסוף הפרק, ולא מבושה, אבל יש משהו שמאחד בין שתי הטיסות - טיפשותם של אנשים. משהו שמעסיק מאוד את הבמאי הארגנטיני דמיאן סיפרון.
"סיפורים פרועים", שנמנה על חמשת מועמדי האוסקר הזר לאחרונה, הוא בעצם אסופה של שישה סרטים קצרים נפרדים. העלילות שלהן נעות על הציר שבין השחיתות של מוסדות השלטון בארגנטינה והפערים בין המעמדות במדינה לבין התגובות הייצריות של התושבים, שאיפות הנקם שלהם, הבהמיות והטיפשות. כל אלה באים לידי ביטוי בצורה זו או אחרת בששת האפיזודות בסרט שהפיק בין השאר פדרו אלמודובר, ושיעלה ביום חמישי לאקרנים בישראל.
"הסרט עוסק בדרך בה השיטה משפיעה על חיינו", אומר סיפרון בראיון ל-ynet, "יש לנו מערכת כלכלית בה קבוצה של אנשים משפיעה על הכלכלה כך שהיא תהנה מכל העושר, ורוב האנשים יתדרדרו לעוני ולהיזדקקות. זוהי שיטה של אי שיוויון שגורמת להמון תסכול בין העניים שחיים את הבעיות הללו במציאות. בתגובה לאי צדק הזה, הם מגיבים לפעמים באלימות ודורשים נקמה - לא רק נגד הממסד, אלא אחד נגד השני".
החברה בארגנטינה? נראה שזה יכול להיות תקף גם למציאות אצלנו בישראל. "אני חושב שהמוסדות הממשלתיים פועלים נגד הפרטים, מדכאים אותם, מקטינים אותם. זה גורם לאנשים להיות עצבניים, ואין להם איך להגיב חוץ מלהיות אלימים. אבל הסרט הזה הוא גם על טפשותם של אנשים - ובזה אי אפשר להאשים את הממשלה. אנשים עושים דברים רעים בניגוד להיגיון, והם נוהגים באכזריות סתם, ללא סיבה מוצדקת".
הדוגמה הבולטת ביותר לכוונת סיפרון היא הפרק השלישי בסרט המכונה "הכי חזק", בו עימות בין נהגים על כביש נידח הופך למאבק אלים על החיים ועל המוות. אחד מהם אמיד במכונית יוקרה והשני עני וגס בטנדר מקרטע, אבל בסופו של דבר הם נסחפים לקרב אחד על אחד נוטף דם והורמונים זכריים - בו שניהם מפסידים. הלך הרוח הזה צץ גם בנוסעי הטיסה בפרק הפותח ("פסטרנק"), בנקמת מלצרית בסועד שהתעלל במשפחתה ("העכברים"), בחבלן שיוצא לפוצץ מבני הממשל בנקמה על גרירת רכבו ("פצצה קטנה"), במיליונר שמתלבט האם להסכים לעסקה מושחתת שתמנע מבנו ללכת לכלא בגין תאונת פגע וברח ("ההצעה") ובחתונה היהודית שיוצאת משליטה ("עד שהמוות יפריד ביננו").
הביקורת בסרט, כמו גם האלמנטים הדרמטיים-קומיים בו, זכתה להיענות מרשימה בבתי הקולנוע בארגנטינה - והוא הפך לסרט הנצפה ביותר אי פעם במדינה. "כולם מדברים עליו והוא נכנס גם לשיח התקשורתי" מעיד סיפרון, ומספר כי איזכורים ממנו כבר חלחלו למהדורות החדשות ומסייעים לתיאור מקרי פשע למינהם. "כשכל כך הרבה אנשים צופים בסרט, והתכנים שלו מחלחלים גם לטלוויזיה, אז ברור שזה מעורר דיון ציבורי עמוק יותר".
מנקודת המבט שלנו, פה בישראל, המציאות הזאת נראית קרובה ורלבנטית. סיפרון אינו מעוניין לתת עצות לאזרחי ישראל ומנהיגיו, אבל אין ספק שיש ב"סיפורים פרועים" ובאני מאמין של יוצרו אזהרה: "העולם הקפיטליסטי המושחת המטורף הוא לא עולם טבעי. הקפיטליזם זקוק לעוני, ואף אחד לא רוצה לפתור את העוני. הקפיטליזם זקוק לאנשים שינקו את הרחובות, שיעבדו בבתי החרושת וכדומה".
בישראל, ובוודאי בארגנטינה, יש לבטח כאלה שלא מזדהים עם הביקורת הזאת. סביר להניח שהנשיאה כריסטינה קירשנר, שנמנית על רשימת האנשים העשירים ביותר בארגנטינה (סוגיה שנויה במחלוקת במדינה), לא הכי נהנתה מהביקורת בסרט. סיפרון מספר כי היא לא התקשרה לברך אותו על המועמדות לאוסקר, אך צוטטה בתקשורת כי היא דווקא אהבה את הסרט. במהלך נאום בשדה התעופה בבואנוס איירס אף חלקה עם הקהל ספוילר מאפיזודת הטיסה בסרט, כשמטוס נוחת החריש אוזניים מעליה.
אזהרת ספוילר בחסות הנשיאה: הריצו ל-1:22: קירשנר מספרת על "פסטרנק"
"הפוליטיקאים לא יצאו נגד הסרט, וזה לא היה חכם מצידם לעשות כי הוא הצליח כל כך. זה רק היה גורם להם נזק", אומר סיפרון. עם זאת הבמאי כן מצא עצמו במרכזה של שערוריה בגין ראיון טלוויזיוני, במהלכו אמר כי לו היה נולד למשפחה ענייה והיה עליו לגנוב כדי להתקיים, היה עושה זאת כנראה. על התבטאות זו תבע אותו פדרו בנגאס, לשעבר חבר במפלגת ימין מקומית, והאשימו בהסתה לאלימות נגד העשירים.
"הדמויות בסרט פועלות באופן אלים ופוגעני, אבל אני מנסה להבין אותן", מסביר הבמאי, "יש הבדל בין לנסות להבין את המניעים של הגיבורים לבין לקבל את מעשיהם, והוא (בנגאס) לא הבין את זה". בסופו של דבר המשפט בוטל, לאחר שהמתלונן הלך לעולמו מהתקף לב שבועיים אחרי הגשת התביעה.
זה נשמע חשוד כמעט כמו מותו המסתורי של התובע אלברט ניסמן.
"כן (צוחק), כל האירוע הזה היה מיותר ומצער, אבל היה ברור בכל מקרה שהוא לא יגיע לבית משפט".
וברצינות, מקרה המוות של ניסמן נראה כמו עוד "סיפור פרוע" מהמציאות.
"אין באמת קשר בין זה לבין הנושאים של הסרט. זה מסתורי וזה מוזר ויש הרבה שמועות וקונספירציות מאחוריו, אבל אני לא יודע מה האמת. זה עוד ביטוי לאלימות במדינה שלנו, אבל אני מניח שזה אחד מאותם הדברים שקורים בכל מקום. שירותי ביטחון מעלימים אנשים בכל העולם".
זה יכול להיות חומר רקע טוב לסרט מתח מסקרן.
"נכון, ואני מניח שמישהו יביים אחד כזה בעתיד, אבל אני מרשה לעצמי לא לקחת את זה על עצמי".
סיפרון בן ה-39 הוא בן להורים יהודים שנמלטו מפולין אחרי מלחמת העולם השניה. הוא מספר כי הספינה לארץ ישראל היתה מלאה, אז הם עלו על זאת שהובילה אותם לארגנטינה. כילד למד בבית ספר יהודי בבואנוס איירס. "משפחתי חילונית והשתלבה היטב בחברה הארגנטינית, אבל המסורת והתרבות נשארו אצלי והן באות לידי ביטוי גם בסרט. אני חושב שיש לי הומור יהודי", הוא אומר.
הפרק השישי והאחרון ב"סיפורים פרועים" הוא הביטוי הבולט ביותר לרקע היהודי של סיפרון. עלילתו מתרחשת במהלך חתונה בה הכלה מגלה כי בעלה בגד בה בעבר ומחליטה להפוך את הזוגיות שלהם לגיהנום. "בגלל שאני יהודי, אני יכול לצחוק על יהודים, בלי להעליב אותם. הייתי בחתונות יהודיות ואני מכיר אותן לעתים קרובות אני מופתע מהאנרגיה של הריקודים היהודים ואיך שהם מאבדים שליטה", הוא מספר.
"הייתי באירועים כאלה שבהם כל האורחים ידעו דברים על החתן והכלה שהם לא ידעו אחד על השני. זה לא התפתח באותו אופן כמו בסרט, אבל זה היה נורא. החתונה היהודית היתה קונטסט טוב למקום בו סיפור - הם משקיעים המון כסף, וקונים שמלות יקרות, וזה מאפשר להפוך את הסיפור להיות יותר דרמטי. הנזק וההרס מתעצמים לאור ההשקעה".
הצופים הישראלים יתענגו על הליינאפ המוזיקלי של החתונה שכולל לצד כמה להיטי ריקודים, ונעימות כליזמר גם את השיר "הללויה" של להקת חלב ודבש. "אני מכיר את השיר מאז שהייתי ילד. שמעתי אותו בבית ספר", הוא מדווח.
הפן הפחות נעים בנוגע לחיי היהודים בארגנטינה נוגע לזיקה האיראנית למוסדות השלטון במדינה - אלו שהתובע ניסמן ניסה לחשוף לאחרונה ועל פי אחת ההשערות שילם על כך בחייו. עם זאת, סיפרון טוען כי מצבם של אזרחיה היהודים של המדינה דווקא טוב."אין פה עוינות כלפי הקהילה היהודית. אמנם הפיגוע בשגרירות ישראל ובבניין הקהילה היהודית הוא טראומה, וגם אני הכרתי מישהו שמת בפיצוץ, אבל אלו דברים שקשור למשבר בינלאומי, ולסכסוך בין ישראל לפלסטינים. יש מספיק אלימות בארגנטינה - אבל היא לא נובעת ממניעים גזעניים, אלא כלכליים".
כשבחור בשם סימון פישר (גיבורו בעל השם היהודי של הפרק "פצצה קטנה", בגילומו של ריקרדו דארין) מפוצץ מבני ציבור בבואנוס איירס כנקמה על התנהלות הממסד, זה נראה כמו ביטוי של טראומה, נקמה על מה שאירע בעבר.
"אנשים מוצאים כל מני הקשרים בקטעים. יש מי שכבר דיבר על כך שפרק המטוס קשור לפיגוע בתאומים, ואפשר להבין מאיפה מגיע החיבור של הפיצוצים בבואנוס איירס לזיכרון של הפיגוע בקהילה היהודית - אבל בכנות, אין קשר בין הדברים. אלו סיטואציות שהמצאתי בראש. אלו סיפורים פרועים ובדיוניים, שמהווים סאטירה. דרמות שמגיעות למיצוי קומי, לא משהו מהמציאות".
יכול להיות שיצירת הסרט הוא הדרך שלך לתת ביטוי לתסכול שלך, בלי לנהוג באלימות ולהיות טיפש כמו הדמויות?
"לגמרי. מבחינתי אמנות היא דרך לבטא את התסכול שיש גם לי, ובכך שעשיתי את הסרט הזה אולי מנעתי מעצמי לפעול בטמטום כמו הדמויות. הסיפורים עלו בראשי, כשחוויתי בעצמי את הסיטואציות המרגיזות הללו.
למשל, כשגררו לי את הרכב. הגעתי למשרד הגבייה, שרק רוצה להתיש אותך ולגרום לך לוותר על המאבק הצודק שלך. כשעמדתי בתור, העלתי בראש את האפשרות לפוצץ את המקום - והבנתי: יש פה רעיון לסיפור. או כשנהג העליב אותי בכביש וברח לפני שהספקתי להגיב. דמיינתי איך אני רודף אחריו ומכה אותו, אבל במקום זה ניצלתי את האנרגיות השליליות האלה ליצירה".
היצירה של סיפרון הצעיר כוללת עד כה, סרטים קצרים רבים, שתי סדרות טלוויזיה מצליחות, ושלושה סרטים ארוכים, בהם "סיפורים פרועים" (אם באמת אפשר להחשיבו ככזה). הפרויקט הבא לדבריו יהיה מתחום המדע בדיוני, וצילומיו ייקחו אותו ככל הנראה גם אלינו לישראל. "מעולם לא ביקרתי שם, אבל זה בתוכנית שלי. בפרויקט הבא שלי אדרש לסצנות באתרים מקראיים קדומים, ואני מקווה שאגיע לישראל כדי לצלם שם", הוא מבטיח.
