בדרך להוצאה זרה: מסעו של ספר לתרגום

זה התחיל ככה: בערך לפני שנה, יום שישי בערב, כבר היה חושך, כמו עכשיו. אבל לא ירד גשם וכל החלונות היו פתוחים החוצה, ארוחת הערב המשפחתית עמדה להתחיל ואני התגנבתי לשולחן העבודה שלי כדי לבדוק מייל, ואז הבחנתי שהאייפון רוטט ועל המסך מופיע מספר לא מוכר ולא הגיוני. ארוך מדי.

אני זוכרת שלרגע חשבתי לא לענות. שמה פתאום מתקשרים בשישי בערב. אחר כך חשבתי שזה יכול להיות מספר טלפון לא מזוהה מחו"ל. מי מטלפן מחו"ל בשעה כזאת? נכנעתי לסקרנות, לחצתי על העיגול הירוק ואישרתי את השיחה. לא זיהיתי את הקול שפנה אלי במבטא צרפתי כבד. מדבר ז'יל רוזייה (Gilles Rozi) הוא אמר, מפריז.

"אחיות אחיות" - הסיפור שנגמר רק מתחיל

שמחתי שהוא המשיך בעברית, ותקשיבו טוב מה הוא אמר, קראתי את הספר שלך "אחיות אחיות" (במבטא שלו זה נשמע "אריות אריות") והוא מאוד מצא חן בעיני, זה מה שאני מחפש ואני רוצה להוציא אותו לאור. באותו הרגע נכנסה מכונית למגרש החניה בבית השכן, ודרך הזכוכית החלבית של החלון החדר הוצף באור אדום.

ז'יל התכוון לספר שלי "אחיות אחיות", שהיה אז במצב של קובץ וורד במחשב, ושעליזה ציגלר מהוצאת "ליריקה" כבר שמה עליו עין ותכננה להוציא אותו לאור. איך הספר הגיע אל ז'יל זה סיפור שלם, וקצת לא יאומן. הוא עמד להתפטר מתפקידו כראש המכון ליידיש בפריז, כדי להקים עם אשתו אן-סופי הוצאת ספרים חדשה בשם "אנטילופה". יש לו הרבה חברים בארץ, מתקופת הלימודים - והשמועה התגלגלה כאן, עוד לפני שידעו על כך באופן רשמי אפילו בפריז.

מכיוון שנודע לי שהוא קורא עברית, הימרתי ושלחתי לו במייל עותק של הספר, כאמור, עדיין במחשב. הקטע הלא יאומן הוא שתוך יום הוא ענה, הבטיח לקרוא ואחרי שלושה שבועות הודיע שמעוניין.

עברו עוד חודשיים נפגשתי עם ז'יל בחנות הספרים "תולעת ספרים" בכיכר רבין. הוא נראה צעיר בהרבה ממה שדמיינתי, כשישב מולי, וסוודר תכלכל חובק את כתפיו. הזמנו את מה שנזמין גם בפגישות הבאות בינינו - הוא הפוך ואני מים חמים עם נענע. אחר כך פרשֹנו יחד על השולחן הקטן את טיוטת החוזה, ואם אני זוכרת נכון אז העלינו בפעם הראשונה שמות אפשריים של מתרגמים.

השם של ז'קלין עלה לא במקרה. הוא מכיר אותה מפריז וחושב שהיא מתרגמת מצוינת. יש לא מעט חנוך לוין שהיא תרגמה מעברית לצרפתית והוא מכיר ומעריך. ז'קלין ואני חברות עוד מהתקופה שלמדתי בפריז. אז שיפרה והיטיבה את הצרפתית הכתובה שלי, בתזה שכתבתי על הצייר הרוסי קנדינסקי לאוניברסיטה ששוכנת בבניין לבנים אדומות בפאתי גני לוקסמבורג. היה לגמרי טבעי שנפנה אליה.

היא ביקשה לקרוא את הספר, היא רצתה לעבור ביסודיות על תנאי החוזה, היא התכוונה לבדוק את שאר ההתחייבויות שלה למשך השנה הקרובה,

היא רצתה לדעת הכל על הוצאת הספרים החדשה של ז'יל. בחורה אחראית, אין מה להגיד. ידעתי שאם היא תענה בחיוב זה יהיה רציני לגמרי. שלחתי לה עותק של הספר על נייר וחיכיתי.

בינתיים היא נסעה לווינה, אחר כך היא נסעה לניו יורק, משם טסה לברלין, והספר שלי איתה במזוודה מעיר לעיר, מיבשת ליבשת. באותם ימים היה נראה שהכל תלוי רק בה.

כשחזרה אלי היא הפתיעה אותי לגמרי. אני אתרגם, היא אמרה, אבל את תצטרכי לעזור לי, כי אני לא בטוחה בעברית שלי, אולי יהיה לי קשה מדי. והנה התוכנית: היא מתכוונת לקחת פסק זמן מהלחץ הפריזאי היומימי שבו היא חיה, ולנסוע לכמה שבועות לדרום צרפת, לעיר ארל, שם היא תשב כאורחת בבית שבו מתאכסנים מתרגמים לצרפתית מכל העולם. היא תשב ותעבוד על הספר שלי.

ואז היא עברה לחלק השני והבלתי צפוי של התוכנית, את תעזרי לי, היא אמרה. ולא, היא לא התכוונה שנערוך שיחות בסקייפ, היא התכוונה לגמרי בפשטות שאני אתלווה אליה לשם, שאגור שם לצדה ואעזור לה במקרה הצורך בתרגום. אני? לארל?

להגיד ארל זה להגיד ואן גוך, זה להגיד גוגן, זה להגיד קפה מואר בלילה, רחובות צרים מרוצפים אבנים, חמניות צהובות בתוך צנצנות עגלגלות, כיסא קש צהוב, בית צהוב, מיטה עם שמיכה אדומה, ציורים צבעוניים, מלאי שמש ואור, משיחות צבע סמיכות שלוחצים מהשפופרת ישר אל הבד - אמנות חסרת גבולות, עד שיגעון. בארל קרה לאמן האירוע הבלתי אמנותי הידוע ביותר בתולדות האמנות - שם מתוך סערת רגשות מטורפת, ואן גוך חתך את תנוך אוזנו והגיש אותו לאהובתו. ואני הולכת להיות שם, במקום ההיסטרי וההיסטורי הזה, ארל! תיכף אני משתגעת בעצמי. 

"אחיות אחיות", ספרה של רחל שליטא יראה אור החודש בהוצאת "ליריקה". כתב היד של רחל התגלגל והגיע לידיו של ז'יל, בעליה של הוצאת ספרים צרפתית, והוא החליט לרכוש את זכויות התרגום של הספר ולתרגמו לצרפתית. שליטא מתארת ביומן מסע על החווויה מרגע קבלת הטלפון ועד להרפתקה שעברה בארל.