"העבדות עדיין קיימת, היא רק מודרנית"
"יש עבדות סקסואלית, עבדות מטאפורית ולא מעט גזענות", אומרת הסופרת סו מונק קיד, מחברת "המצאת הכנפיים". הפתרון לדעתה, טמון בנשים: "צריך לעשות הכל כדי לקדם אותן, אחרת מצבנו כאנושות יהיה רע ומר". ראיון
"המציאות שלנו כיום מאד לא פשוטה - על פני השטח יש לנו חוקים ששינו הרבה מאוד דברים, אבל לפעמים מה שנמצא מתחת לפני השטח הוא זה שמשפיע עלינו, ואני חייבת לומר שמבחינת ההיבט האנושי, דברים לא השתנו בצורה דרמטית. להיפך, רבים מהם נשארו כפי שהיו. למעשה, הכל תלוי ביחיד, בדרך בה איפשרנו לעצמנו להתפתח ולראות את מה שקורה סביבנו, ורבים מאיתנו עדיין חיים על פי תכתיבי עבר".
סו מונק קיד, מחברת "החיים הסודיים של הדבורים" שזכה להצלחה בינלאומית, חוזרת עם "המצאת הכנפיים" (בהוצאת כנרת זמורה-ביתן) ומעמידה במרכז, שוב, את היחסים הבין-גזעיים כשהיא מספרת את סיפורן של האחיות שרה ואנג'לינה גרימקה, ושל אחת משפחות הבית שלהן, הטי הנדפול.
נדמה לכאורה שהקידמה הביאה עמה שינוי לטובה, "אבל", אומרת מונק קיד, "כיום קיימת עבדות מודרנית שמתרחשת כמעט בכל מקום - יש אנשים שחירויותיהם נלקחו מהם לתמיד. יש לנו עבדות מטאפורית, עבדות סקסואלית ואחרות, ואנחנו צריכים לבדוק את עצמנו ואת העולם שלנו בהקשרים הללו.
"אחת הבעיות הגדולות שהיו במאה ה-18 (אליה היא מתייחסת בספרה מ.א.) היתה שאנשים הפכו את העבדות לבלתי נראית, זה פשוט היה שם וזה נראה להם לגיטימי. היום, אולי, אין לנו עבדות אבל יש לנו גזענות, יש לנו אפליה מינית וגם היום מעלימים עין מהמתרחש סביב - נדמה לפעמים שזו המורשת שלנו. אז, בעלי עבדים שכנעו את עצמם שמה שהם עושים צודק ואני שואלת בספר האם אנחנו באמת לא מסוגלים לראות את הרוע שיש סביבנו".
"המצאת הכנפיים" מבוסס על סיפורן של האחיות גרימקה שהיו בין הראשונות להילחם למען זכויות נשים בארה"ב, ובין היתר התוו את הדרך לשוויון כמו גם לביטול העבדות. למעשה, שרה היתה בין הראשונות בדרום קרולינה למחות נגד העבדות, ומשהצטרפה אליה אחותה אנג'לינה, הבינו השתיים כי מדובר בשינוי נרחב יותר הקשור בזכויותיהם של כלל בני האדם, ללא הבדל דת, גזע ומין. הטי הנדפול הוא שמה האמיתי של אחת המשפחות באותה תקופה.
כיצד כותבים על עבדות בראי דמות משועבדת כמו הטי הנדפול?
"מהרגע שהחלטתי לכתוב על דמות היסטורית כמו שרה גרימקה, גמלה בי ההחלטה להתחייב ולהוסיף גם את סיפורה של דמות משועבדת - עבד או שפחה - שתוכל להשתלב בזו של שרה.
"למעשה, הרגשתי שאני לא יכולה לכתוב את העלילה בדרך אחרת, ששני העולמות חייבים להיות מיוצגים. אז גיליתי שבגיל 11 ניתנה לשרה שפחה בת 10 בשם הטי. על פי שרה הן הפכו לקרובות ושרה היא זו שקראה תיגר על חוקי דרום קרוליינה כשלימדה את הטי לקרוא - מעשה שבגללו שתיהן נענשו.
"מעבר לכך לא היה ידוע לי דבר נוסף על הטי, חוץ מזה שהיא מתה ממחלה לא ידועה זמן קצר לאחר מכן. מיד ידעתי שזה החצי השני של הסיפור. רציתי לנסות ולהחזיר את הטי לחיים ולנסות להבין מה יכול היה לקרות אם היא אכן היתה נשארת בחיים.
"יש פתגם שאומר שאתה צריך לכתוב על מה שאתה מכיר, ואם הייתי פועלת בעקבות העצה הגרועה הזו, לא הייתי מנסה לכתוב את נקודת מבטה של שפחה. לא אומר שלא חשתי מאוימת מהתפקיד בעל העול הכבד, אך בחרתי, בסופו של דבר, לכתוב בגוף שלישי, זה הרגיש לי בטוח יותר. זה לקח לי שני עמודים בדיוק ואז הטי החלה לדבר בגוף ראשון - הצורך שלי להפוך אותה לדמות שאפשר להזדהות איתה ולהרגיש את מה שהיא מרגישה כל הזמן עלה. לבסוף נכנעתי לצורך ונתתי לה לדבר".
החיפוש אחר חופש פנימי וחיצוני מעסיק מאוד את מונק קיד, בעיקר בהקשר הנשי. "כל אחת צריכה למצוא את הקול שלה בעולם הזה ולהשתמש בו, להיות אותנטית ובעלת יכולת לבטא אתו - זה מסר שתמיד רלוונטי לנשים וילדות קטנות. להיות מעז, להיות אמיץ, לרצות לשנות את העולם.
"האחיות גרימקה שינו את עולמן במובנים רבים, הן הדליקו ניצוץ, למרות שהיו תקופות ארוכות בהן סבלו מהצקות חוזרות ונישנות ואפילו לא האמינו שיצליחו, אבל בסוף זה קרה. הן לא ויתרו וידעו שיש מקום לנשים, יש מקום לקול.
"לפעמים אנחנו לא מבינים כמה כוח יש לנו בתוכנו, לכן אנחנו צריכים לדעת לשחרר את עצמנו משלשלאות החברה והתרבות ולגלות את עצמנו, את המהות שבתוכנו ואת היכולת לבטא את זה - וזה לא קל בכלל".
רבות מהדמויות שלך הן נערות ונשים שחיות את חייהן על פי אמונות מתקדמות, דוגמת הטי ושרה שדוחפות לביטול העבדות והענקת אפשרויות לאלו שהחברה דוחה מהם - מה מושך אותך בדמויות הללו?
"העצמת נשים ונערות היא צורך אישי עבורי, כמי שחיה בתקופות של גזענות וחלוקה גזעית לא-הוגנת. זו היתה גם תקופה של פרה-פמיניזם באמריקה. ב-1963, השנה בה בטי פרידן פרסמה את "המסתורין הנשי" והציתה את המהפכה הנשית, אני ישבתי בשיעור כלכלת בית בתיכון קיצרתי חצאיות ולמדתי איך להפוך את הבית למבצרו של הגבר.
.jpg "\"החיים הסודיים של הדבורים\" - לא לשתוק מול אי-צדק")
"אני זוכרת עד היום את רשימת המקצועות לנשים שהוצעו באותה עת: מורה, אחות, מזכירה, פקידת מכירות, עקרת בית וכדומה. היו פחות מ-20 מקצועות על הלוח ולא היה רשום בשום מקום את המקצוע שבו רציתי - סופרת.
"כשהלכתי ללמוד בקולג', ניגשתי ללימודי אחיות - זה היה כישלון אדיר, אבל עברו עוד שמונה שנים נוספות מרגע סיום הלימודים עד שהצלחתי למצוא את הקול שלי ולהפוך את הכתיבה לדרך חיים. היה זה ספרה של קייט צ'ופין, "ההתעוררות" המתאר את מלחמתה של עדנה פונלייר בגבולות שהתרבות והחברה הכתיבו לנשים במאה ה-19 שהשפיע עלי עמוקות.
"חייהן של שרה ואנג'לינה גרימקה השפיעו עלי באופן דומה, התאהבתי באומץ ובגבורה שלהן, הן התחילו מאפס בכל הנוגע לזכויות נשים. אני יודעת שכיום הדברים שונים, אבל עדיין יש גבולות שצריך לפרוץ, נשים עדיין עומדות בפני קשיים, איסורים ואפשרויות מוגבלות, וצריך לעשות הכל כדי לקדם אותן אחרת מצבנו, כאנושות, יהיה רע ומר. אני מאמינה שנשים וילדות זקוקות לכל סיפור גבורה שיחזק אותן ויעניק להם את ההבנה שהן מסוגלות לעשות הכל".
שרה והנדפול נלחמות למען סוגים שונים של חופש. הנדפול אף אומרת לשרה: 'הגוף שלי אולי עבד, אבל לא הנפש שלי. עבורך, זה הפוך'. כיצד פיתחת את תחושת החופש השונה עבור שתי הדמויות הללו?
"שרה והנדפול הן אסירות - כל אחת בדרכה שלה. כאישה צעירה לבנה בתחילת המאה ה-19 חייה של שרה היו מצומצמים מהבחינה הזו שלנשים באותה התקופה היו מעט מאד זכויות - ודאי לא על רכוש ולא על ילדיהן. הן לא יכלו להצביע, להעיד בבית משפט או לכתוב צוואה. למעשה הן היו רכוש בעליהן והמהות היחידה שלהן בחיים היתה להתחתן, ללדת ילדים ולחיות באזור הביתי שלהן.
"יחד עם זאת, חוסר החירות שלהן לא יכול להיות מושווה בשום אופן לתנאים האיומים של נשים שפחות, שחייהן נקבעו על ידי אלו שבבעלותם היו. הרגשתי שהדבר העיקרי בפיתוח מסעותיהן השונים של שרה והנדפול לחופש הוא לא לשכוח את המטרה.
"כפי שכתבתי, לחופש יש פירושים שונים. הקביעה של הנדפול שגופה הוא עבד אך נפשה לא, ובאותה מידה אצל שרה זה הפוך, צצה אצלי במהלך הכתיבה כששרה נאבקת בתכתיבים המשפחתיים, החברתיים והדתיים.
"הנדפול מנסה להסביר לה שנפשו של אדם יכולה להפוך לסוג של כלא רק מתוך החלטה שלו שזה כך. הסצנה שמוכיחה עד כמה אדם יכול להיות חופשי בנפשו היא זו שבה הנדפול נועלת את חדרה של שרה ושוקעת לתוך אמבט חם ונעים - זה היה תענוג לכתוב את הסצנה הזו, כמו הטבלה מחדש של הנדפול, הכרה בנפש החופשיה שלה. היא מתחילה להבין שהיא זו היחידה שיכולה לשחרר את נפשה לחופשי, אפילו שגובה הוא עבד. שתיהן צריכות להבין את זה במהלך הסיפור, הנדפול היתה הראשונה להשיג את זה".
האם אפשר למצוא אושר גם אם אנחנו לא משיגים את מה שחושבים שיכול להעניק לנו אושר?
"אני חושבת שאנחנו יכולים למצוא אושר בתוך עצמנו, או להכיל אושר בתוך עצמנו ובאותו הזמן להיות מלאים כעס בכל הקשור לאי צדק שקורה סביבנו. זה פרדוקס, אבל אנחנו יכולים להיות מאושרים ממציאות בעלת משמעות בחיינו.
"אני חושבת שאנחנו צריכים אנשים תומכים ואוהבים בחיינו כדי להיות מאושרים ומסופקים. לי, למשל, יש אחוות אחיות - שלוש נשים מיוחדות שמספקות לי המון עוצמה אישית. אנחנו מספרות אחת לשנייה הכל, תומכות זו בזו ומביאות השראה אחת לשנייה כדי שנעשה את הטוב ביותר".
מה מסמל שם הספר "המצאת הכנפיים"?
"אני אחת מאותם כותבים שמעדיפים שתהיה להם כותרת לספר עוד בטרם התחלתי לכתוב. כותרת
עוזרת לי לעצב את הכוונות שלי ואת ההבנה של מה שאני עושה. זה מספק מעין פוקוס, כמו גם עוגן וראייה של תמונות שאני יכולה לשחק איתן.
"עבורי הדבר החשוב ביותר שעלי לזכור הוא שהדמיון רוצה לשחק. למעשה, אני מוכנה לבזבז זמן רב בשרבוט כותרות אפשריות עד שאני מוצאת אחת שמתיישבת עם הדמיון שלי. כשהכותרת 'המצאת הכנפיים' צצה במוחי, הדמיון שלי כמו נדלק מעצמו.
"כנפיים מסמלות חופש והן הפכו למטאפורה עיקרית בסיפור. גיליתי שבפולקלור האפרו-אמריקני קיים סיפור על אנשים באפריקה שיש להם יכולת לעוף, אך הם מאבדים את הכנפיים שלהם כשהם נתפסים והופכים לעבדים - הסיפור הזה החל לזלוג לאט-לאט לתוך העלילה שלי.
הכותרת גם מעידה על התנועתיות של התנועות החברתיות לכיוון מתן זכויות וחירות לכל. אבל באופן אישי, המהות של שם הספר היא אופן מציאת הכנפיים האישיות של כל דמות שיצרתי".
