"הספר שכתבתי יעצבן אנשים מכל העדות"

"אנחנו נדרשים להגדרות, כי אנחנו לא מסוגלים להשלים עם שתי האמיתות הבודהיסטיות הפשוטות: אין אני, והכול משתנה כל הזמן. אנחנו זקוקים לקבע דברים בהגדרות נוקשות וקפואות, כי זה נותן לנו ביטחון. אבל בעצם אנחנו משקרים לעצמנו". כך טוען אבי גרפינקל, סופר, מבקר ומרצה לספרות, בשיחה שאנו מקיימים לרגל צאת הרומן החדש שלו, "בן יחיד" (שראה אור לאחרונה בהוצאת ידיעות ספרים).

בין העניינים הרבים שהספר מעלה לדיון היא סוגיית ההגדרות, והאופן שבו הצורך להגדיר טיפוסים,הפך למרכזי בחברה הישראלית: היפסטר או סחי, מזרחי או אשכנזי, שמאלני או ימני.

"בן יחיד". קל יותר להגיד מה אתה לא

"הרבה יותר קל להגדיר מה אתה לא, ולשנוא אותו, מאשר להגדיר מה אתה כן", הוא מסביר. "בעידן שכבר בעט בתחת לכל הוודאויות הגדולות, קשה לתת תוקף חיובי לזהות ולערכים שלך, והרבה יותר קל להסית נגד אחרים. תסתכל על מה שכל המפלגות עשו לפני הבחירות".

אז אולי כבר עכשיו זה המקום לציין: "בן יחיד" הוא ספר פוליטי. הוא פוליטי באופן שבו הוא מבקש לפרק לגורמים את מרכיבי החברה הישראלית ואת הפוליטיקות שמעצבות אותה, וכן פוליטי בעיסוק הסוער והמסעיר שלו בעניינים עדתיים ולאומיים.

"בספר הגיבור מנסה להביא מועמד של ש"ס לנצח בבחירות עירוניות מטעמים כלכליים ואידיאולוגיים. הון-שלטון, אשכנזים-מזרחים, הסתה נגד עובדים זרים וערבים - הכול נמצא בעלילה, והכול פוליטי", מבאר גרפינקל.

"לצערי, מאז שהתחלתי לכתוב את הספר, לפני ארבע שנים, המציאות בישראל נעשתה הרבה יותר קשה ומסוכנת מהבחינות האלה. בהקשר של ספרות פוליטית, אני חושב שסופר צריך להציף את השאלות ואת המורכבות, ולא להציע תשובות. טרגדיה היא התנגשות של צדק בצדק, לא של צדק בעוול - כי אז זה הרבה יותר מורכב, מעניין ונאמן למציאות".

הבורר פוגש את עופרת יצוקה

גרפינקל פרסם עד כה שני ספרים: "אמונה עיוורת" ו"זבוב על הפסנתר". בספרו החדש הוא מציג עלילה פתלתלה, מלאת תפניות ודרמה. הגיבור הוא אלירן זינאווי, בן לעבריין הבכיר בישראל, שקרוע בין ההכרח לשרוד והמחויבות למשפחה, ובין הרצון בחיים אחרים, שלווים יותר, הכוללים אהבה, סקס וכסף - אבל לא כפי שהוא רגיל לקבלם.

כיוון שמדובר ברומן מתח, לא נרחיב בפרטים, אך ראוי לציין שמפגש עם בחורה אשכנזית, סטודנטית לרפואה, משנה את חייו, וכך גם פרשיית רצח, ואפילו שירות מילואים בעזה בזמן מבצע "עופרת יצוקה". החברה הישראלית העכשווית נמצאת תחת זכוכית המגדלת של גרפינקל - והוא אינו חושש לשרוף אותה.

"החוט המקשר בין כל האלמנטים של הרומן פשוט מאוד: היחס לאב ולמולדת. בגרמנית זו כמעט אותה מילה: Vater ו-Vaterland. אב, וארץ-האב. כשאנחנו נולדים, אנחנו מזדהים אוטומטית עם ההורים, המשפחה, השכונה והמדינה. אנחנו הטובים, האחרים הם הרעים.

"כשאתה גדל למשפחת-פשע, כך אני מתאר לעצמי, רגע הביקורת ואולי אף ההתפכחות צריך להיות חריף במיוחד. וכשאתה נולד למדינה שרבים כל כך טוענים שהיא מבצעת פשעים, אתה נאלץ לשאול את עצמך עד כמה זה נכון. לאף אחד לא כדאי להניח אוטומטית שהתמזל מזלו לגדול בחברה שכל מעשיה צדק וכל מפעלותיה אמת".

מה הוביל אותך לכתוב את הרומן?

"זה היה צירוף מקרים. שני חברים שלי, שלא מכירים זה את זה, סיפרו לי באותו שבוע סיפורים כמעט זהים על עצמם: הם הכניסו את החברה שלהם להיריון, שכנעו אותה לעשות הפלה, וזרקו אותה מיד אחר כך.

"אפילו ששמעתי את הסיפור מהצד של הגברים, ולמרות שהם חברים שלי, לא יכולתי שלא לחשוב על איזה מנוולים הם ועל איזה עוול הם עשו לנשים האלה. היה לי ברור שבמקומן של אותן נשים, הייתי רוצה לנקום. ואיך לנקום? לפנות לאיזה אלפרון שיפוצץ אותם במכות.

"נקודת המוצא הריאליסטית-אלימה הזאת הובילה לעלילה ריאליסטית ואלימה. האתגר הגדול ביותר מבחינתי היה לכתוב רומן שלם שבו דמות המספר היא של מזרחי בלי להשתחוות לכהני הפוליטיקלי-קורקט מצד אחד - ובלי להיכנע לשדים של גזענות מצד שני. אני בטוח שאני אעצבן אנשים מכל הצדדים והעדות. אלה החיים".

ובכל זאת, הגיבור של הרומן, אלירן זינאווי, הוא מעין "פושע טוב-לב", בן עדות המזרח המשתייך למשפחת פשע, שנתקל שוב ושוב בסיטואציות שבהן מופגנות כלפיו הסטיגמות על מזרחים, כפי שנוסחו על ידי ההגמוניה האשכנזית.

"אני מאמין שכמעט כל אדם חושב על עצמו שהוא טוב לב, ומהרגע שהחלטתי לספר את הספר מנקודת מבטו של זינאווי, זה היה חייב לבוא לידי ביטוי. אני בטוח שהקוראים המתוחכמים לא תמיד יסכימו עם דעתו של זינאווי על עצמו: הוא הרי רוצח אישה חפה מפשע, בוגד בחברה שלו שאוהבת אותו, נוטש חבר ילדות, ועושה לפחות דבר אחד אפילו עוד יותר גרוע שלא נחשוף אותו כאן. מצד שני, חשוב לי כמובן שהקוראים יזדהו עם זינאווי ויאהבו אותו למרות כל הפשעים האלה, כמו שהם אוהבים את וולטר ווייט וטוני סופרנו".

בנוסף לכתיבתך הספרותית, אתה גם מבקר ספרות. האם המבקר שבך מסרס את הסופר?

"להיפך. כתבתי דוקטורט על יעקב שבתאי, אני מרצה לספרות, עורך, מתרגם, מבקר - וכל הפעילויות האלה מזינות זו את זו. כשאני כותב ביקורת, למשל, אני שואל את עצמי מה עובד ומה לא, ולמה? אחר כך אני משתמש בתובנות האלה בכל הפעילויות האחרות שלי. לגבי הסירוס - בגלל פיתוח השריר הביקורתי, כל הרעיון הוא ממילא לבוא כל בוקר, לשנוא את מה שכתבת אתמול ולנסות לנצח את עצמך. זה כל הכיף".

כמי שקורא טקסטים מקוריים רבים, גרפינקל מציין לחיוב מגמה חדשה בספרות העברית. "עם או בלי קשר למחאה החברתית, אנשים מתחילים לכתוב

יותר על כסף - וטוב שכך. מישהי אמרה פעם: 'אני שונאת אנשים עניים, הם כל הזמן מדברים על כסף'. הגיע הזמן שהספרות תפסיק להיכנע לגישה הסנובית הזאת: אי-כתיבה על כסף, עוזרת רק לעשירים".

"בן יחיד" מנסה במידה רבה ללכוד את ההוויה המורכבת של החברה הישראלית. האם הספרות עדיין יכולה למלא את התפקיד הזה?

"הספרות יכולה להציג תמונת מצב חברתית הרבה יותר טובה מהטלוויזיה ומהקולנוע, כי היא נכנסת למחשבות הפנימיות של אנשים. לא כל ספר חייב להציג את פני החברה, אבל יש תקופות שמישהו חייב לעשות את זה. רק לאחרונה פרשן כלכלי בכיר כתב שזהות המנצח בבחירות משנית לסוגיית התרבות, הערכים והאמונות בחברה. אלה שאלות של סופרים, הרבה יותר משל כתבים פוליטיים".

מה מעורר בך את הדחף לכתוב?

"מניעי כתיבתי, לא בהכרח בסדר הזה, הם: צורך בתשומת-לב, דחף להיות מפורסם, רצון לזכות בהכרה, לעשות משהו שאני טוב בו, לגרום לאנשים עונג, להבין טוב יותר מה זאת ספרות, ליהנות יותר כשאני קורא אחרים, לשכלל את הכתיבה שלי ולבלות שעתיים ביום בפעילות שאני הכי נהנה ממנה: לספר סיפור ולחבר מילים".