הבטחות צריך לקיים? לפעמים לא חייבים

 אני דווקא מצפה שהפוליטיקאים שלי ישקרו לי. אני לא כועס.

מערכת בחירות היא אירוע שיא בחיים של פוליטיקאי. רמת הסטרס שלו מגיעה לשיא. זו בדיוק הסיטואציה שתעודד הפעלה של מנגנוני הגנה שיסייעו להתמודד עם הלחץ הבלתי אפשרי. אלו התנאים שבהם המועמדים צפויים לשגר צרורות של הבטחות חסרות כיסוי, או בניסוח פסיכולוגי: שקרים איומים שיגרמו גם לעגבניה להסמיק.

בחירות בערוץ ההורים:

הורים, תפסיקו להתלונן - לכו להצביע

בני הנוער רוצים להצביע - תנו להם!

רוצים את הקול של ההורים? יש לנו דרישות

ממש כמו אימא ואבא שמופקדים על שלומם של ילדיהם, אני מצפה מהמועמד שלי בעיקר להיות מנהל טוב ונבון, ולקחת את המדינה/משפחה בכיוון הכללי שמועדף עליי.

אני לא הולך לחפש אותו בקטנות, אני לא הולך להתבכיין לו אחרי הבחירות על קוצו של יוד ביבבות "אבל הבטחת! ... אמרת במודעות שסוכריות ירדו מהשמיים... פויה! פוליטיקאי רע! רע! אני לא חבר שלך יותר!".

"אם תשב בשקט, תקבל מה שתרצה"

בגדול, ניתן לחלק את סוגי השקרים שאנחנו מטיחים על ראשם של ילדינו (מכוונות טובות כמובן), לשניים: מריחות יומיומיות וסודות אפלים.

מריחות יומיומיות הינו מונח שמתייחס לכל שקר או הבטחה חסרת כיסוי שאתם פולטים ברגע של סטרס. נניח שאתם טרודים במשימה מסוימת, והדרך היחידה לבצע אותה כהלכה, היא לנטרל את הקידוחים המתמידים של הילד החופר לכם כבר 15 דקות. במצבים כאלה יתכן שתמצאו את עצמכם מבטיחים משהו שאתם לא מאמינים בו/אין לכם כוונה לקיים.

רגע לפני שאתם מניחים אותי על המנגל ונועצים בי שיפודים של צדקנות, תדמיינו אתכם מנסים לצאת מהבית בבוקר עמוס במיוחד, בדרככם לפגישה קריטית או פרזנטציה חשובה, הילדים מתנהלים להם בא-י-ט-י-ו-ת מטריפה, הילד לא מוצא את הנעליים, הילדה בוכה שהחולצה שבחרת לה ממש לא יפה, השעון ממשיך להתקדם לו בקטנוניות ואז את האוויר מפלחת קריאה "מי שיוצא עכשיו ומחכה ליד האוטו יקבל מתנה גדולה גדולה!"

קאט. אני יודע שאתם מתבוססים ברגשי אשמה (מיותרים ברובם) כל אימת שמתפלקת לכם הבטחת סרק כזו. חצי שעה אחרי, אתם עדיין מתייסרים כהלכה: למה עשיתי את זה? איזה מין הורה אני?

התשובה הלא-מאוד-דרמטית היא שאתם כנראה הורים נורמאליים וטובים, שכמו כל מנהל/פוליטיקאי שעומד בראש מערכת, מבין שבלי גמישות אין חיים, וסטנדרטיים מוסריים מחמירים ונוקשים אולי טובים לסרט הוליוודי או נאום חוצב להבות, אבל המציאות הבנאלית היא שהחיים האמיתיים לא יכולים להחזיק צדקנות לאורך זמן.

תשאלו את פרויד הקשיש. הוא היה אומר לכם שהמצפון הנוקשה (סופראגו) הינו חלק בלתי רציונלי ממש כמו היצרים האפלים שלנו..

"אמא לא הולכת לשום מקום"

עכשיו זה זמן טוב לעבור לסוג השני של שקרים: הסודות האפלים.

"אבא, גם אני אמות?" שואל הילד ותוקע לך את הקפה פתאומית בגרון, וזה עוד כסף קטן לעומת השאלה הבאמת מלחיצה: "אבאל'ה, יום אחד גם אתה תמות?". 

תחשבו לרגע על כל אותם מאפייני עומק בעייתיים של הקיום האנושי שכל מבוגר סטנדרטי מפנים עם השנים: הטובים לא תמיד מנצחים, עבודה קשה לא תמיד מובילה לתוצאות, לא כולם מוצאים אהבה, מערכות יחסים הן דבר שמלא בכאב, ארגונים ואנשים משקרים לך כל הזמן ,יש פשע אלים בכמויות מסחריות – רוצים שאמשיך או שהיה לכם מספיק? אהה, שכחתי את השקר הגדול מכולם: אימא ואבא תמיד יהיו שם לצידך.

עבור הילדים שלנו, התפתחות היא במידה רבה תהליך של התפכחות. זה לא רק משחק מילים חרוזי ומגניב, אנשים. היציאה הכואבת וההדרגתית מתוך האשלייה הילדית, החמימה, העטופה רק מוכיחה לנו שבראשית היתה אשליה. מישהו יצר אותה. מישהו תידלק אותה. לא מכוונת זדון, אלא מלב אוהב. אתם. אני. אבא ואימא.

הסיבה שאתה מוכר לילד שלך בלי דעת את מיתוס ההפי אנד היא שאתה עושה את הדבר הנכון, ואתה "מתוכנת" פסיכולוגית לעשות אותו. ילד יצטרך לבסס את הקשר שלו עם ההורים ואת האמון הבסיסי שלו בעולם כדי להיות מספיק שרירי ומיומן להתמודד עם המכשולים בדרך.

השנים הראשונות אמורות להיות, בכל הנוגע למפגש עם תלאות הקיום, חדר כושר סימפטי, מרתק, ומבודד יחסית מהרעשים שבחוץ. אתם מתווכים לילד את המציאות החיצונית. חלק מהמשמעות של הביטוי החינוכי הזה, היא שלפעמים אתם משקרים לו.

מי שחושב שהרגע נתתי לגיטימציה להורים לשקר לילדים על ימין ועל שמאל, והעליתי את השקר למדרגת מצווה, לוקה בחבלה חמורה בשריר תפיסת המורכבויות שלו, או סתם סובל מדליפת איי-קיו כרונית.

גיל ונטורה הוא פסיכולוג, חטטן כרוני, ומעביר את הקורסים "לחשוב כמו פסיכולוג" ו"חשיבה יצירתית מעשית". הוא מאמין תמידי בעוצמתה של הרציונליות. שתדעו.